בלפור צדק: בריטניה צריכה להתגאות בתמיכתה בישראל

הצהרת בלפור סללה את הדרך לכינונה של מדינת ישראל, ומהווה פרק מפואר בעברה של בריטניה. מול תביעתו של אבו־מאזן להתנצל עליה, יש להמשיך ואף להגביר את התמיכה במפעל הציוני

התמיכה בישראל היא מקור לגאווה; הפגנה פרו ישראלית בלונדון. צילום: ilovebutter CC BY 2.0 via flickr

בחודש זה אנו מציינים את תחילת שנת המאה להצהרת בלפור. מסמך זה, שעליו חתם ב־2 בנובמבר 1917 שר החוץ הבריטי הלורד ארתור בלפור, היה הפעם הראשונה שבה אחת המעצמות העולמיות – למעשה, מעצמת העל באותה תקופה – הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי על אדמת פלשתינה.

היה זה הצעד המשמעותי ביותר בכינונה מחדש של הגדרה עצמית יהודית בנחלתם ההיסטורית של היהודים. במסגרת החלטה שהתקבלה בסן־רמו שלוש שנים אחר כך, עוגנה הצהרת בלפור בחוק הבינלאומי. הצהרת בלפור הובילה לתוכנית החלוקה של האו"ם ב־1947, ובסופו של דבר להכרזת העצמאות על ידי דוד בן־גוריון ב־14 במאי 1948.

בשעה שבריטניה, ישראל והעולם החופשי מציינים את התאריך ההיסטורי המשמעותי הזה, הנשיא הפלסטיני אבו־מאזן תובע מבריטניה התנצלות.

איש זה, שהתוקף החוקי של כהונתו כמנהיג הפלסטינים פג כבר לפני שבע שנים, אך הוא עודנו דבק בכיסאו; שאסף כספים לביצוע הטבח ב־11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב־1972; שמעל במיליוני דולרים מכספי סיוע בינלאומי שהיו מיועדים לשיפור רווחת בני עמו; שפטר את שואת יהודי אירופה במילים "שקר פנטסטי" – איש זה תובע התנצלות. וכשהוא דורש מבריטניה להתנצל על הצהרת התמיכה בת מאה השנים בהקמת בית לאומי לעם היהודי, הוא חושף ברבים את עמדתו האמתית ואת עמדת כל הפלגים בהנהגה הפלסטינית, שלפיה לעם היהודי אין כל זכות לבית לאומי, ולמדינה יהודית אין זכות קיום. לפי עבאס, פלסטין כולה, מהירדן עד הים, שייכת לערבים ולהם בלבד.

חרפת הספר הלבן

הרברט סמואל, ששימש כנציב הבריטי העליון לפלשתינה (מ־1920 עד 1925), והיה היהודי הראשון מזה אלפיים שנה למשול בארץ ישראל ההיסטורית, אמר ב'דינר' של ההסתדרות הציונית בלונדון ב־12 באפריל 1931: "בבוא היום, הערבים ילמדו להעריך ולכבד את נקודת המבט היהודית".

למרבה הצער, סמואל לא היה יכול להיות רחוק יותר מן האמת, כפי שמעידות תביעותיו של אבו־מאזן. יש טוענים כי האלימות הערבית כלפי יהודים החלה עם הצהרת בלפור, שקיבעה בדעת הערבים את התחושה שבריטניה בגדה בהם ואת החשש מכניעה ערבית תחת שלטון יהודי. טענות אלה מתעלמות ממעשי טבח של ערבים ביהודים במזרח התיכון, כולל ביפו וירושלים, לאורך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 – עוד לפני הצהרת בלפור – וכל זאת רק בשל היותם יהודים.

השנאה הערבית ליהודים ודאי לא החלה בהצהרת בלפור, אבל ההצהרה אכן הייתה ציון דרך בהחרפתה והתעצמותה. הסלמה זו, שלוּותה במעשי טבח, מרד והפגנות שכוונו כלפי בריטים ויהודים כאחת, גרמה לבריטניה הגדולה לגמגם בכל הקשור ליישום תמיכתה בבית לאומי ליהודים. החרפת המרד הערבי הביאה לכך שממשלת בריטניה פרסמה את "הספר הלבן" (פעמיים – ב־1922 וב־1939) במטרה להרגיע את האלימות וההתנגדות הערבית באמצעות הטלת הגבלות על עלייה יהודית ועל הנוכחות היהודית בת אלפי השנים במולדתם ההיסטורית.

ההתקוממות הערבית גרמה לכך שבריטניה אסרה על הגירה יהודית לפלשתינה גם כאשר מיליוני יהודים נטבחו באירופה. היא הובילה אף לכך שבריטניה שלחה ניצולים מאושוויץ חזרה למלתעות רוצחיהם הנאצים, ונהגה באופן שעודד מעשי אלימות יהודית נואשים נגדה בשנות הארבעים, כאשר זה היה הדבר האחרון שיהודים רצו לחולל לבריטניה הנאבקת בגרמניה הנאצית.

התקוממות אלימה זו גרמה לבריטניה להימנע ב־1947 בהחלטת האסיפה הכללית של האו"ם שהביאה לכינונה של מדינת ישראל ב־1948; ואף למנות מיד לאחריה גנרל בריטי, סר ג'ון גלאב, להוביל את כוח הפלישה של הלגיון הערבי לישראל.

המרד הערבי גרם לכך שעד עצם היום הזה בריטניה נמנעת לעתים קרובות מהבעת גינוי לאלימות ערבית נגד ישראלים, ומרבה למצוא תירוצים להצדיק אותה. הכול בשם פיוס והרגעת הערבים ותומכיהם בעולם המוסלמי, ואף מבית.

הרברט סמואל טעה; יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. צילום: פלאש90
הרברט סמואל טעה; יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. צילום: פלאש90

נבואתו של לויד ג'ורג'

ולמרות כל זאת, ואף שבריטניה שוקעת לעתים בחולשה מוסרית עקב כישלונה לתמוך במדינה שהיא עצמה שימשה לה חממה, יש לשאוב עידוד מכך שמדינה זו לבדה אימצה את החלום הציוני ב־1917. בדמם של אלפי חיילים – בריטים, אוסטרלים וניו־זילנדים – נוצקו התנאים שאפשרו את הקמתה של מדינת ישראל המודרנית.

חיילים אלה לחמו ונפלו במערכה שהתחוללה נגד הכיבוש של השלטון העות'מני בפלשתינה במשך מאות שנים. חודש לאחר פרסום הצהרת בלפור, ב־6 בדצמבר, כוחות של צבא בריטניה בפיקוד הגנרל אלנבי הצליחו לסלק את העות'מאנים מירושלים. ביום שבו אחרון החיילים הטורקים עזב את העיר הקדושה, הדליקו היהודים נר ראשון של חנוכה – החג המציין את שחרורה של העיר מידי כובש אחר, אלפיים שנה קודם לכן.

אותם חיילים היו בראש ובראשונה אמצעים לביטוי רצונו של ראש ממשלה בריטי מהגדולים בהיסטוריה שלה: דיוויד לויד ג'ורג'. טיעונים רבים מנסים לתת הסבר אפשרי מה הניע אותו לפעול בפלשתינה, אבל לויד ג'ורג' לא רק היה הכוח המניע מאחורי הצהרת בלפור; הוא גם פיקד והוביל את הנסיגה העות'מאנית מפלשתינה, וזו הפיחה חיים בדברים שנשא שר החוץ שלו בפני באי ההסתדרות הציונית.

בחלוף 13 שנים, באותו 'דינר' בלונדון ב־1931, היה לויד ג'ורג' אורח הכבוד. וכך אמר:

ליהודים בוודאי יש תביעה מיוחדת [על פלשתינה]. זהו העם היחיד שהפך אותה לסיפור הצלחה במשך שלושת אלפים שנה. אלה האנשים היחידים שהפכו את שֵם הארץ לנצחי, ובתור גזע לאומי – אין להם בית אחר. זה היה ביתם הראשון, זה היה ביתם היחיד, אין להם בית אחר. מצרים ובבל לא היו להם לבית. מאז יצאו לגלותם הארוכה הם לא מצאו מנוח בבית לאומי בשום ארץ אחרת. עכשיו נקרית לפנינו הזדמנות לאפשר להם לשוב ולכונן פעם נוספת את חייהם כעם נפרד במולדתם הקדומה, ולהרים את תרומתם לאנושות כעם בפני עצמו המתגורר בארץ אבותיו. אם נדחה זאת למועד מאוחר יותר, זה עלול להיות מאוחר מדי.

"מאוחר יותר עלול להיות מאוחר מדי". מלים נבואיות, ששנים מעטות אחר כך הפכו למציאות איומה עבור מיליוני יהודים . המרד הערבי פרץ לאחר חמש שנים, כמחאה על נהירתם לפלשתינה של יהודים שהיו נואשים להימלט מאירופה בטרם יהיה זה מאוחר מדי. המרד הערבי הוביל ב־1939 לפרסום 'הספר הלבן', שהקשה מאוד על יהודים שביקשו לעלות לפלשתינה בשעתם הקשה ביותר. כל זה קרה כתוצאה מכך שממשלת המנדט ניסתה לרצות את הערבים.

בפרלמנט הבריטי תיאר לויד ג'ורג' את הספר הלבן כ"מעשה בגידה". העיתון 'מנצ'סטר גרדיאן' כינה אותו "גזר דין מוות לעשרות אלפי יהודים במרכז אירופה". ואילו מילותיה של ועדת פיל, שחקרה את הסיבות לפרוץ האינתיפאדה הערבית הראשונה באמת, אקטואליות היום כפי שהיו אז: "שנאתם של הפוליטיקאים הערבים לבית היהודי הלאומי מעולם לא הוסתרה, והיא חדרה וחלחלה גם לאוכלוסיה הערבית ככלל".

הערבים דחו את הצעות בריטניה לחלוקת הארץ בשנות השלושים, ושבו ועשו זאת פעם נוספת ב־1947, כשהתנגדו לתכנית החלוקה של האו"ם. מאז נקרו בדרכם הזדמנויות רבות להקמת מדינה פלסטינית, אלא שהם דחו אותן אחת לאחת. הפלסטינים העדיפו לנסות ולהשמיד את ישראל תוך שימוש בטרור ומלחמה, במקום לחפש דרך לחיות לצדה בשלום.

הערבים אותם ערבים

אבו־מאזן טוען (תלוי מי הקהל שמאזין לו באותו רגע) כי הוא מצדד בפתרון שתי המדינות, אך מעשיו מעידים אחרת. כיצד אפשר להגיע להסכם שלום עם מדינה ואומה שאתה מחרף, מגדף ותוקף ללא הרף? נאומיהם של אנשי הרשות הפלסטינית, תכניות הטלוויזיה שלהם, ספרי הלימוד, העיתונות – כולם חדורים בשנאת יהודים והתכחשות לזכויותיהם. קבוצות כדורגל ואצטדיוני ספורט מפארות מחבלים רצחניים ונקראות על שמם. יש תמריץ לאלימות: מחבלים ובני משפחותיהם זוכים למשכורות, במימונו של משלם המסים האירופי והאמריקני. ההסתה לשנאה נמצאת בכל מקום. רק לאחרונה ראינו כיצד ארבעה פלסטינים אומללים בגוש עציון שילמו על סירובם להצטרף למקהלת השנאה נגד "האויב הציוני", כשהעזו לבקר בסוכתו של ראש עיריית אפרת.

ההתקפות האלימות נגד יהודים, שהיו שכיחות כל כך במאתיים השנים האחרונות, נמשכות ללא הרף גם היום. זה עתה ראינו את מאמציה של הרשות הפלסטינית למחוק כל קשר בין יהודים ויהדות להר הבית באמצעות החלטות נלעגות של אונסק"ו, כאילו אלפי שנות היסטוריה לא היו ולא נבראו.

דבר לא השתנה בגישתם של הערבים או במעשיהם מאז הצהרת בלפור ועד היום. לעומת זאת, עינינו הרואות את השינוי הפלאי שהיישוב היהודי המתחדש ומדינת ישראל עברו ב־99 השנים האחרונות. כבר באותו 'דינר' ב־1931, שנים לפני קום המדינה, יכול היה לויד ג'ורג' להכריז:

"אל ארץ ישנה וחרבה הביאה הציונות עושר חדש, אנרגיה חדשה, מטרה חדשה, יוזמה חדשה, אינטליגנציה חדשה, התמסרות חדשה ותקווה חדשה. הציונות טרם סיימה את משימתה, רחוק מזה; אבל היא כבר השיגה כל כך הרבה, עד שזוהי ראיה לכך ש'ארץ זבת חלב ודבש' איננה אגדה מופרכת".

אפילו לויד ג'ורג' היה משתאה לראות עד היכן טיפסה ישראל במשך 85 השנים שחלפו מאז. אבל על אף הקִדמה הנראית כחסרת גבולות, ישראל עדיין מצויה תחת התקפות – לא רק מצד ערביי המזרח התיכון אלא גם מהמערב, באירופה ובבריטניה.

למרות שלל הבעיות שהם עצמם מתמודדים עמם ועל אף מרחץ הדמים המתחולל בעולם הערבי, נראה כי עמי אירופה – ובראשם צרפת – נעולים על הניסיון לכפות על ישראל את מה שמכונה גבולות 1967, באמצעות החלטות מועצת הביטחון של האו"ם; אותם גבולות ששר החוץ האגדי של ישראל, אבא אבן, הגדיר כ"גבולות אושוויץ".

דייויד לויד ג'ורג', 1932
דיוויד לויד ג'ורג', 1932

לתמוך בישראל ללא הסתייגות

כעת גובר החשש כי נשיא ארה"ב היוצא, ברק אובמה, ינסה לסטות מהמדיניות האמריקנית, שהייתה תמיד חוצת מפלגות בהתנגדותה לגבולות אלה, ובאקורד הסיום של כהונתו יביע תמיכה בהחלטה הקוראת לישראל להתכנס לגבולות 67' או יימנע מהטלת וטו נגדה. קשה להעריך את מידת ההרס שימיטו עלינו פעולות כאלה; מדובר בלא פחות מהצתת גל חדש של אלימות והטלת סנקציות עולמיות נגד ישראל, שכמובן איננה יכולה להסכים לשוב לגבולות 67'.

גם בבריטניה, ערש הצהרת בלפור, גובר הלחץ. גל גדל והולך של התקפות אנטישמיות מכוון נגד הקהילה היהודית בממלכה ונגד אלה המעזים לתמוך במדינת ישראל, כולל פוליטיקאים. מטרתן, כמובן, לקעקע את התמיכה בישראל ולהביא לבידודה.

רק לאחרונה צפינו בסצנות מזעזעות של שקרים ושנאה אנטישמית באירוע שהתקיים בבית הלורדים בפרלמנט, כחלק מתמיכה בתביעתו האבסורדית של אבו־מאזן שהבריטים יתנצלו על הצהרת בלפור. באותו שבוע ראינו גם התפרצות מרושעת של אנטישמיות בקולג' האוניברסיטאי בלונדון, כאשר סטודנטים נאלצו לחפש מחסה לנוכח ניסיונות אגרסיביים מצד אלה המכונים תומכי פלסטין להשתיק את חופש הדיבור שלהם.

99 שנים חלפו מאז הצהרת בלפור ששינתה את פני העולם, ועדיין לפנינו עבודה קשה וארוכה: להמשיך ולתמוך בפרויקט הציוני, שחב כל כך הרבה לבריטניה הגדולה על התמיכה ההיסטורית חסרת התקדים שהעניקה לו בראשית הדרך.

ואולם, כפי שהתבטא לויד ג'ורג' ביחס למיזם העצום של בית לאומי לעם היהודי:

האם זוכרים אתם תנועה הראויה להמשכיות אשר בדרכה לא ניצבו מכשולים? האם הייתה תנועה בעלת אומץ ואמונה שלא הצליחה לגבור בסופו של דבר על כל המכשולים?

כמו בנושאים רבים אחרים, לויד ג'ורג' צדק גם כאן. מילותיו של הוולשי הזה, שמצא כל כך הרבה מן המשותף בין ארצו הקטנטונת למולדתם של היהודים, ושהחינוך הנון־קונפורמיסטי שקיבל הקנה לו תחושת קרבה אל ארץ הקודש, צריכות לשמש מופת ולהורות את הדרך לתומכי ישראל שבינינו גם היום:

המנדט הזה [להעניק בית לאומי ליהודים] צריך להתבצע לא באופן מתנצל ולא מתוך חוסר מנוחה, אלא בתוקף וללא חשש.

______________

קולונל ריצ'רד קאמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן. הוא שירת בעיראק, בערב הסעודית, במדינות הבלקן ובצפון אירלנד, ועמד בראש הצוות הבינלאומי ללוחמה בטרור של הוועדה הבריטית המשולבת למודיעין

המאמר המקורי פורסם באתר מכון 'גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. האם יש סיבה לכך שמאמר זה פורסם באתר ב-29/11?