המערב מאבד את ההובלה

לראשונה מאז המלחמה הקרה מתערער מעמדן של ארה"ב והדמוקרטיות הליברליות, והזירה העולמית מופקרת לטובת מדינות רודניות. ההיסטוריה מלמדת כי אלה שבורחים מהקרב, הקרב רודף אחריהם

אובמה ויתר מרצון; אובמה, פוטין וג'ון קרי. צילום: kremlim.ru cc by sa 4.0

לפני עשרים וחמש שנה – בדצמבר 1991 – מת הקומוניזם. המלחמה הקרה הסתיימה, וברית המועצות עברה מן העולם. זו הייתה ההתפרקות הגדולה בהיסטוריה המודרנית של אימפריה כלשהי, והיא קרתה מבלי שנורתה אף ירייה אחת. היה זה אירוע בממדים תנ"כיים, שהדור שלי חשב שלעולם לא יזכה לראות. במילותיו הנלהבות של המשורר הבריטי וויליאם ווֹרְדְסְווֹרְת' על המהפכה הצרפתית: "אִם הַשַּׁחַר זָרַח אָז עָלֶיךָ – אַשְׁרֶיךָ; / אִם הָיִיתָ צָעִיר – שִׁבְעָתַיִם".

אותו שחר חדש ב־1991 סימן את הניצחון הסופי של הרעיון הדמוקרטי־ליברלי. הוא נשא בכנפיו הבטחה לעידן של דומיננטיות מערבית בראשות אמריקה הגדולה, אחרונת המעצמות שנותרו בעולם.

כך זה נמשך עשר שנים, בשעה שקהילת העמים הדמוקרטיים הלכה והתרחבה – תחילה לתוך מזרח אירופה והמושבות הסובייטיות לשעבר. ארה"ב הייתה דומיננטית עד כדי כך שכאשר היא ויתרה ב־31 בדצמבר 1999 על אחד הנכסים הגאו־אסטרטגיים היקרים ביותר בתבל – תעלת פנמה – איש לא הבחין בכך.

העידן הזה נגמר. האוטוקרטיות חזרו, וכוחן גדל והולך; הדמוקרטיה נמצאת במגננה; ארה"ב בנסיגה. די לראות מה קורה בחלב. אסד מגובה ברוסיה המתעצמת, באיראן המתפשטת ובזרועותיה, המיליציות השיעיות. המורדים מתנגדים לשליט העריץ וזוכים לגיבוי מערבי, אך נמצאים על סף השמדה. רוסיה משחררת פצצות, אמריקה משחררת רק הצהרות.

אין דבר שמסמל טוב יותר את סיומו של הרגע ההיסטורי המשכר הזה מבחינת המחנה הליברלי־דמוקרטי. המערב מתכנס אל עצמו והולך הביתה, מפקיר את שדה המערכה לרוסיה, סין ואיראן, המדינות הרודניות שנמצאות בתנופה. המועמד החדש לנשיאות המפלגה השמרנית בצרפת הוא, בהתאם לצו האופנה, שמרן ופופוליסט, ומפגין גישה מרוככת כלפי ולדימיר פוטין. כמה מהדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה – הונגריה, בולגריה, אפילו פולין – מגלות בעצמן נטיות לרודנות.

בעוד שאירופה עייפה כבר מהסנקציות שהוטלו על רוסיה בעוון האונס שביצעה באוקראינה, ה'בידוד' שביקש אובמה להטיל על רוסיה כבר מתנדף והולך לו בכל פעם שמזכיר המדינה ג'ון קרי – אוי לחרפה – פונה כקבצן לרוסיה בתחינה לרחמים על סוריה.

האיחוד האירופי, שהוא המועדון הדמוקרטי הגדול בעולם, עלול בעצמו להתפרק לנוכח תנועות בהשראת ה'ברקזיט' שמתפשטות ברחבי היבשת. זה קורה בעוד מדינות האיחוד ממהרות, בחיפזון שאינו ראוי, לחדש את קשריהן הכלכליים עם איראן הרודנית והתוקפנית.

ומה באשר לסין, המדינה הגדולה השנייה הקוראת תגר על הסדר העולמי ששרר כאן מאז סיום המלחמה הקרה? ובכן, ה'ציר' של ממשל אובמה התגלה ככישלון מחפיר. הפיליפינים ערקו בגלוי אל הצד הסיני. המלזים הלכו בעקבותיהם. יתר בעלות בריתנו באסיה כבר מתחילות לגדר סיכונים. כאשר נשיא סין פנה בחודש שעבר בפרוּ אל מנהיגי המדינות המקיפות את האוקיינוס השקט, הוא רמז כי ארצו מוכנה לאסוף את השברים של הברית הטרנס־פסיפית, שממנה מתנערים כעת הרפובליקנים והדמוקרטים בארה"ב גם יחד.

חופשה מסוכנת

התקפלות המערב החלה עם אובמה, שהגיב למדיניות קודמו והציג תכנית חדשה שכללה את הפקרת עיראק, ניסיון לפייס את רוסיה והליכה לקראת איראן. ב־2009 הוא אף סירב לתמוך – ולו באופן רטורי בלבד – בהתקוממות העממית נגד שלטון האייתוללות באיראן.

דונלד טראמפ מעוניין להמשיך בהחזרת הכוחות האמריקניים הביתה, אם כי מסיבות שונות לחלוטין. אובמה הורה על נסיגה בגלל רגשי נחיתות – הוא חש תמיד שארה"ב אינה טובה מספיק בשביל העולם, פגומה מדי מכדי שתהיה לה הזכות המוסרית להנהיג אותו. טראמפ ילך בעקבותיו, יתייחס בזלזול לבעלות ברית ויימנע מעימותים, אבל מהסיבה ההפוכה: העולם לא מספיק טוב בשבילנו. טראמפ מביט בעמי העולם ורואה זרים כפויי טובה, טפילים לא ראויים החיים בבטחה תחת חסותנו מבלי להשתתף בקורבנות שאנו נאלצים להקריב. מבחינתו, הגיע הזמן לדאוג לאינטרסים שלנו.

הטיעון של טראמפ איננו חדש. כאשר המלחמה הקרה התקרבה לסיומה ב־1990, ג'ין קירקפטריק, הניאו־שמרנית המובהקת, טענה שעלינו להפוך להיות "מדינה נורמלית בתקופה נורמלית". הגיעה העת לוותר על הנטל, תולדת המאה העשרים, של שמירה על הסדר העולמי וביצוע מאמצים על־אנושיים למען ערכים אוניברסליים. שני דורות של לחימה בפשיזם ובקומוניזם היו די והותר. האם לא מגיע לנו לפרוש בשקט?

בזמנו טענתי שהגיע לנו בהחלט, אלא שההיסטוריה האכזרית לא אפשרה לנו ליהנות מכך לאורך זמן. יציאה אל המנוחה ואל הנחלה אפשרית רק בעולם הפנטזיה שבו היציבות נושאת ומקיימת את עצמה ללא התערבותה של ארצות הברית. מה לעשות שהמציאות הפוכה. לא הרגעה הבאנו על עצמנו אלא כאוס.

רבע מאה חלפה, ואנו מתמודדים עם אותו פיתוי, אך הפעם בנסיבות מאתגרות יותר. הג'יהאד העולמי הצטרף ללחימה, ואנו לא נהנים עוד מהדומיננטיות שהייתה לנו מול יריבים קונבנציונליים במהלך החופשה הקצרה מההיסטוריה שקפצנו אליה בשנות התשעים.

אנו יכולים להמשיך לרדוף אחר המנוחה והנחלה, אך היא תמשיך לברוח מאתנו.

__________________

המאמר פורסם ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב

@2016 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. הכותב טועה ובגדול. "האיחוד האירופי, שהוא המועדון הדמוקרטי הגדול בעולם…". האיחוד האירופי אינו דמוקרטי. הוא רחוק מאד מכל מה שמזכיר דמוקרטיה. מדובר בקבוצה די מצומצמת של פקידים שלקחו סמכויות מהדמוקרטיות האירופיות. התיאבון של הקבוצה הזו לכח הוא בלתי מוגבל והיא מסה לצבור עוד ועוד כח (מזכיר מאד את בג"צ שלנו).

  2. היהירות, הנצחנות והאטימות האמריקאית במיטבה, מתובלת במנה גדושה של צביעות גסה. הרי אין אופוזיציה דמוקרטית לאסד, אין ולא הייתה. רצונו של אובמה להפיל אותו, נבע מיהירות וטיפשות, יהירות וטיפשות מהסוג שסיבכו את בוש הבן בעיראק, וכותב המאמר מסנגר.
    ה"אונס" של אוקראינה, הוא מוצדק ועדין הרבה יותר מהאונס של יוגוסלביה, תקדים עליו פוטין מתבסס.
    אין מועדון דמוקרטי פחות, ב"עולם החופשי" מהאיחוד האירופי. הביטו נא על יוון. תראו אפילו את הנסיונות הנואלים, שלא לומר המגעילים, של תומכי ההשארות בבריטניה. אנשים שקיבלו, וחלקם עדיין מקבלים, הון תועפות מכספי האיחוד.
    ההבל מתחיל עוד בהתחלה "התפרקות…..מבלי שנורתה אף ירייה אחת" – חוץ מהיריות שנורו בבלקן, בקווקז, במרכז אסיה, על הדנייסטר ובתוככי מוסקבה, קייב, מינסק ועוד. אם לא ירו באמריקאים – כנראה שזה קרה בלי "אף ירייה אחת".

  3. הסרטן הקפיטליסטי – זה מה שדרדר את הדמוקרטיות הגדולות.
    כיום שיא שיתוף הפעולה הדמוקרטי זה הסכם הסחר הבינלאומי המתגבש במחשכים
    אחריו הדמוקרטיות יתחילו להתפרק/לפשוט רגל

    צריך לזכור – דמוקרטיה זה הרבה מעבר לשלטון הרוב
    דמוקרטיה זה שלטון מוסרי ויציב (באוכלוסיה דמוקרטית).
    הקפיטליזם איננו מוסרי.
    דיקטטורה היא מוסרית בהתאם למוסריות השליט. אבל דיקטטורה אינה יציבה

    כך שהבחירה בין שלטון קפיטליסטי לדיקטטורי זה לוז-לוז
    והלו"ז מתקרב

    1. כמו שאתה טועה בניתוח העבר, כך אתה גם טועה בניבוי העתיד.
      הדמוקרטיות התדרדרו לא בגלל הקפיטליזם – נהפוך הוא, הקפיטליזם הביא לשגשוגן.
      הדמוקרטיות נחלשו בגלל לפיתת דת הפוליטקלי קורקט. דת שבנתה מציאות מדומה וגרמה לדמוקרטיות להכניס לתוכן אוכלוסיה העויינת את הדמוקרטיה ורוצה לחסלה.
      עכשיו הן מתחילות להשתחרר מלפיתה קטלנית זו. הברקזיט בבריטניה, טראמפ בארה"ב ובקרוב וילדרס בהולנד ופיון בצרפת.
      בקשר להגדרת הדמוקרטיה – הדמוקרטיה היא בראש וראשונה שלטון הרוב. נכון, צריך לשמור על זכויות המיעוטים, אבל לא על חשבון איבונות הרוב. השמאל ממציא סוג חדש של דמוקרטיה שבה המיעוטים וזכויותיהם הופכים להיות עדיפים על זכות הרוב.

    2. לוז-לוז – זה דברו של הלוזר.
      וקפיטליזם הוא סרטן, רק במוחך המעוות והקודח. הסרטן היחיד הוא הבולשביזם הנערץ עליך. לא לחינם שיטת החיים המזוויעה הזו נכשלה בכל מקום בו נוסתה.

    3. מילא הטענה, הדבילית כשלעצמה, שהקפיטליזם הוא סרטן, אבל לכתוב ברצינות שדיקטטורה יכולה להיות מוסרית?
      עכשיו אפשר להבין מדוע כותבי וקוראי "הארץ" ו"דה מרקר", כמוך, תומכים ברשות הפלסטינית ובאיראן…
      למעשה, זו רק התפתחות הגיונית. זה המקום אליו מתדרדרים אלו שזעקת זכויות המיעוט בוקעת מפיהם ללא הרף, בהתמדה אובססיבית – לשלטון המיעוט. כלומר לדיקטטורה.

    4. למשתמש האנונימי:
      לא חידדתי את דברי ולכן אני מתקן:
      הקפיטליזם הביא לשגשוג עד שנות ה- 90 ובצדק. אחר-כך הוא השתנה.

      ההסבר כרגע לרגע ההשתנות של הקפיטליזם:
      אחרי נפילת הקומוניזם – לא היה לקפיטליזם "מה להוכיח" במישור החברתי. הוא התנהג כמו כל מונופול חסר פיקוח
      יש האומרים שזה קרה ברגע שהכסף והזהב נפרדו (אין גיבוי בזהב מאחורי כל שטר כסף). כלומר ערך הכסף תלוי רק באמון של האנשים. מכאן התחילו תהליכים שפנו להשפיע על אמון האנשים.

      הקטע של הפוליטיקלי-קורקט הוא לא משמעותי מספיק כדי ליצור תהליכים כאלה גדולים למעט בהקשר של הפליטים
      מבחינתי נושא הפליטים – זה נראה כמו מכת מוות ולא הסיבה העיקרית

      לדוגמא: האם אתה חושב שטראמפ עלה בגלל הפליטים? בגלל פוליטיקלי קורקט??
      לא לדעתי
      טראמפ עלה בגלל שפל של אמון בממסד. הממסד נבחר על ידי העם אבל משרת מישהו אחר. הממשל "נחטף" על ידי קפיטליסטים (תאגידי ענק)
      דוגמא: תנובה. עדיין חקלאים ישראלים חולבים את החלב של תנובה, אבל היא משרתת מישהו אחר. מבחינת התדמית שלה היא בעצם "נחטפה"

      אנחנו יכולים להתווכח וזה ראוי. נוכל להתאזר בסבלנות כי טראמפ טיפל בפוליטיקלי קורקט אבל לא בשליטת הקפיטליסטים. פשוט נחכה ונראה איך ילך לו עם העם.

  4. מאמר נכון אבל חלקית. אובאמה מצד אחד כמו המאמר שנטען שהוא לא רצה להתערב עדיין התערב בסוריה ואני מדבר לא על החלק של דעאש אלא בחיזוק המורדים בנשק ועוד, מה שטראמפ טעון שבסופו של דבר לתת נשק נגד הדוב הרוסי רק יעלה את מחיר הדמים המטורף משני הצדדים ובפרט מהמורדים והאזרחים לכן אי אפשר לעמוד בצד ולתת חיזוק למורדים ולטעון בצדק שאתה לא רוצה להפוך את המלחמה למלחמת רוסיה ארצות הברית ולשלוח נשק שרק מאריך את המלחמה וכמובן זולג לטרור. לדוגמה מהצד השני של העולם קוראיה-הדרומית מצד אחד הוא וודאי רוצה להגן על בל-ברית אבל השאלה האם ארצות הברית נותן להם שמיכה או שהופך אותם לבובות ללא יכולת הגנה של ארצות-הברית האם לא הגיע הזמן שלדרום קוריאה תהיה פצצה גרעינית ? טראמפ הבטיח להילחם עם הטרור אבל מצד שני ידרוש תמורה מלאה לדוגמה מצרים הם מקבלים מליארד דולר לשנה ואובאמה קצת הפחית או הקפיא חלק מהכסף כי אובאמה מוסרי ולא יכול לתת יד לשלטון לא חוקי, בינתיים הם השתינו לעבר ארצות הברית וחיזקו את קשרם עם רוסיה בעוד שהדולרים ממשיכים לזרום לאחר זעקה של נו נו של גון קרי .

  5. המערב מוסרי רק לגבי נתיניו- כי זה משתלם לו ונותן יציבות. אבל כשזה נוגע לכל אלו שחיים בעולם השלישי? לא אכפת למערב. לא אכפת להם למכור נשק לרוצחי עמים, לא אכפת למערב מעבדות ילדים, לא אכפת להם מניצול אנשים במפעלים עבור שכר גרוע.Innocents raped with napalm fire כמאמר המשורר.

    1. עם כל האמת שבדבריך, זה לא שרוסיה וסין מתנהגות יותר טוב.

    2. הייתי קורא לזה קפיטליזם

      כי למערב הרשמי אכפת. הוא היחידי שמארגן חרמות.
      הבעיה היא שאחרי חרם המחיר עולה בארצות המוחרמות והכדאיות הכלכלית והריווחיות עולה והקפיטליסטים עוקפים את זה דרך חברות קש או מסחר עם ארצות ביניים שלא קשורות לחרם.

      מעתה אמור – הקפיטליסטים החזיריים שמים ללעג את ערכי המערב ויביאו לחיסולם (של הערכים כמובן)

  6. המאמר צודק ובגדול, מחזק. אין ספק שיש בליל של דעות בעולם הדמוקרטי, יש מתח מתמיד בין דמוקרטיית ההצבעה, לבין הדמוקרטיה המוסרית שהיא שילוב של מנגנוני בלימה ואיזון עם משפט צודק, חופש ביטוי וכולי, איזון בין שוק חופשי (חירות) לצמצום פערים (שוויון). הבעיה הגדולה היא בהחלט בחוסר שיתוף הפעולה הצבאי. נאט"ו צריכה להקיא מתוכה מדינות דיקטטורות, והיא צריכה להתחיל לפעול באופן יותר אקטיבי ואגרסיבי בעולם להצבת עובדות בשטח לקידום הדמוקרטיה, תוך שיקול דעת, כי המטרה היא גם להימנע ממלחמה כוללת. לדעתי, בנוסף, הדמוקרטיות צריכות להקים קרן כלכלית משותפת, אולי עם תאגידים גדולים בשיתוף לארגוני זכויות אדם, שמטרתה תהיה איזון הקפיטליזם אל מול זכויות מוסריות, זכויות עובדים, התחממות גלובלית, וגם הצעות מימון ועזרה לכל מדינה שתרצה להתקבל למועדון הדמוקרטי, כך מדינות יתדפקו על דלתותיהן של הדמוקרטיות במטרה להפוך להיות כמוהן בלי שום ירייה אחת וללא כפייה. נאטו ישב תמיד יהיה ברקע, מה שנקרא, כל אחד מוזמן להיות איתנו, ושיזהר להיות נגדנו. זו דרך מרכזית להצלחה בשלב הזה, וחבל שטרמאפ לא שואף לשם, במקום לבדלנות מסוכנת וקיצונית.

    1. מה ההבדל בין נאט"ו המורחב שאתה מציע לאיחוד האירופי היום?
      קרן כלכלית משותפת, עם תאגידים גדולים וארגוני זכויות אדם, כללים לשמירה על זכויות מוסריות, זכויות עובדים, התחממות גלובלית, מימון ועזרה למדינות נחשלות…
      אפשר ללמוד מיוון כמה ארגון כזה מועיל למדינות. דיקטטורות רבות ישמחו להתדפק על דלתות נאט"ו המורחב כדי להגיע למצבה של יוון.

      נאט"ו הקיים לא הצליח (ולא ניסה) להגן על אוקראינה. איזו מדינה תסמוך על התמיכה של הארגון הזה?

    2. יגאל ואסף
      תענוג לקרוא אתכם

      שניכם אומרים אותו דבר
      יגאל מתייחס לתיאוריה ואסף מתייחס למה שקורה בפועל

      והפער הזה – זה ההסבר למה הכל מתחיל לקרוס