“דיכוי, דיקטטורה וצנזורה”: למה המערב עדיין מממן את העריצות הפלסטינית?

ממשלת אבו־מאזן פוגעת בשיטתיות בחופש הביטוי ומתנכלת למי שמעז למתוח עליה ביקורת, אבל כשישראל לא מעורבת – ארגוני זכויות האדם פחות מתעניינים במצוקות הפלסטינים

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. צילום: פלאש 90.

סופר, עיתונאי ופרופסור באוניברסיטה נכנסים לבר. זה נשמע כמו בדיחה, אבל זה מפסיק להצחיק כאשר השלושה הללו הם הקרבנות האחרונים של הסנקציות שמטילה הרשות הפלסטינית על זכויות הציבור, ומעל הכול על חופש הביטוי. צעדים אלה מהווים הוכחה נוספת לחוסר הסובלנות האלים שהרשות הפלסטינית, במימון מערבי, נוהגת בו זה זמן רב כלפי מבקריה.

זוהי גם תזכורת עצובה לכך שכבר למעלה משני עשורים מאז הקמת הרשות, הפלסטינים כתמיד רחוקים מדמוקרטיה. למעשה, הפלסטינים נראים כמי שצועדים בכיוון ההפוך – לקראת הקמת משטר המזכיר להפליא את הממשלות הערביות והאסלאמיות, העריצוֹת והמושחתות.

ברשות נוהגים להתפאר כי הפלסטינים החיים תחת שלטונם בגדה המערבית נהנים ממידה רבה של חופש ביטוי, במיוחד בהשוואה למצבם של אחיהם החיים תחת שלטון חמאס בעזה. עם זאת, מבט בוחן על פעולותיה של הרשות הפלסטינית וזרועות הביטחון שלה מעלה כי הן אינן שונות בהרבה מדרכי האכיפה של חמאס. לעתים נראה אף שהרש”פ וחמאס מתחרים ביניהם מי יצליח יותר בהשתקת מבקרים, ומי ינקוט אמצעים חריפים יותר נגד עיתונאים. זוהי המציאות העגומה שבה מוצאים עצמם פלסטינים החיים תחת שלטון שתי המפלגות הללו.

אף שמובן מדוע תנועה אסלאמית קיצונית כחמאס מנסה להשתיק ביקורת, אין שום סיבה מדוע ממשלה פלסטינית במימון אמריקני ואירופי לא תצטרך לתת דין וחשבון על רדיפת מתנגדי משטר והשלכת סרבנים לכלא. משלמי המסים בארה”ב ובאירופה תורמים באופן פעיל לעלייתה של דיקטטורה ערבית נוספת במזרח התיכון, בעצם העובדה שאינם תובעים מהרש”פ ליטול אחריות על הפגיעה בזכויות הציבור, וליתר דיוק אף מסרבים לעשות זאת.

חרם נגד יצירות ספרות

מאות ארגונים לא־ממשלתיים במימון מערבי, הפועלים בגדה המערבית וברצועת עזה, מזניחים את הבעיות האמתיות שהפלסטינים ניצבים בפניהן כתוצאה מפעולות ממשלות הרש”פ וחמאס. זה נכון גם בנוגע לזרם המרכזי של התקשורת המערבית, וכן לגבי עורכי דין וארגונים למען זכויות אדם. הזנחה מכוונת זו של המערב מעודדת את המנהיגים הפלסטינים בגדה וברצועת עזה להמשיך בדיכוי בני עמם. אבל לפעמים מקדישה הקהילה הבינלאומית תשומת לב למצוקתם של הפלסטינים; זה קורה כשהם מתלוננים על ישראל.

ממשלת הרשות מחרימה רומן פלסטיני ומסלקת ממדפי חנויות הספרים את עותקיו. היכן הזעקה? הקהילה הבינלאומית שותקת, משום שישראל לא עמדה מאחורי האירוע. זה מה שקרה בשבוע שעבר, כאשר התובע הכללי של הרש”פ הוציא צו האוסר על הפצת הרומן ‘פשע ברמאללה’ מאת הסופר עבד יחיא, בתואנה שהוא מכיל “טקסטים מגונים ומונחים המאיימים על המוסר ועל הצניעות הציבורית, ואשר עלולים להשפיע על הציבור ובפרט על קטינים”.

יחיא אמר כי זומן לחקירה וכי העורך שלו, פואד אל־עקליק, נעצר למשך 24 שעות. שוטרי הרש”פ פשטו על חנויות ספרים בכמה ערים פלסטיניות והחרימו את כל העותקים. המחבר, השוהה כעת בביקור בקטאר, קיבל איומים רבים על חייו והוא חושש לחזור הביתה.

ההחלטה לאסור את הפצת הרומן הניעה 99 סופרים, אנשי אקדמיה וחוקרים פלסטינים, לחתום על עצומה המותחת ביקורת על הרשות הפלסטינית וקוראת לביטול החרם. החותמים קראו לרש”פ לבטל את צעדי הענישה ה”גורמים נזק לפלסטינים במאבקם לחופש מדיכוי, דיקטטורה וצנזורה”, והזהירו כי החרם מהווה “הפרה חמורה של חופש הביטוי והיצירה” וכי הוא יצר מצב שבו סופרים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית. נראה כי העתירה, שעליה חתומים פלסטינים בולטים, לא הותירה רושם על הנהגת הרשות ברמאללה.

כוחות הביטחון של הרשות עצרו את העיתונאי סמי אל־סעי מהעיר טול כרם בעוון פרסום הערות ביקורתיות בדף הפייסבוק שלו. הרשות הפלסטינית האשימה את אל־סעי, העובד ככתב עבור תחנת טלוויזיה פרטית, ב”ליבוי סכסוכים עדתיים”. זוהי האשמה המופנית לעתים קרובות נגד עיתונאים או סופרים שמעזים למתוח ביקורת על הנהגת הרשות. בית משפט של הרש”פ הורה לעצור את אל־סעי ל־15 יום. מחאתם של כמה עיתונאים פלסטינים נגד מעצר חברם נפלה עד כה על אוזניים ערלות.

בינתיים, עבדל סאטר קאסם, פרופסור פלסטיני המלמד מדע המדינה באוניברסיטת א־נג’אח בשכם, עומד לדין על כך שתקף בחריפות את היו”ר אבו־מאזן ובכירים נוספים ברשות הפלסטינית. הוא מואשם גם בהפצת ‘פייק ניוז’, וב”ליבוי סכסוכים עדתיים”. ההחלטה להעמידו לדין באה בעקבות ריאיון טלוויזיה שבו מתח ביקורת חריפה על אבו־מאזן ועל מפקדים בכוחות הביטחון של הרש”פ. קאסם מבקר בחריפות את הנהגת הרשות זה זמן רב, וכתוצאה מכך נעצר מספר פעמים, ואף נורו יריות לעבר ביתו.

בעקבות הדיקטטורות הערביות

שלושת המקרים הללו הם רק קצה הקרחון של דיכוי. קשה מאוד להבחין בין ממשלתו של אבו־מאזן לדיקטטורות ערביות ומוסלמיות, שבהן הנורמה הקבועה היא הפרת זכויות אדם והתקפות על זכויות הציבור. בהתנהגותו הרודנית מוכיח אבו־מאזן שהוא דומה למדי לקודמו יאסר ערפאת, שנטה לשתלטנות.

ד”ר חליל עסאף, חבר בוועדה הפלסטינית לזכויות הציבור בגדה המערבית, האשים את הרש”פ בהתקפות שיטתיות על זכויות הציבור וזכויות האדם. הוא ציין, למשל, כי הרש”פ מסרבת להנפיק או לחדש דרכונים כחלק מצעדי ענישה נגד מתנגדיה. הוא האשים את הרשות הפלסטינית גם ב”המצאת” תקנה המסמיכה את המושלים להורות על מעצר ללא משפט של כל פלסטיני. ד”ר עסאף הצביע על כך שאף שבית הדין הפלסטיני הגבוה לצדק קבע כי תקנה זו אינה חוקית, מושלי הרש”פ ממשיכים להשתמש בה כדי לעצור פלסטינים.

“הפלסטינים נתונים במעצר במשך ימים בלא להיות מובאים בפני שופט, ובבתים נערכים חיפושים ללא צווי חיפוש כנדרש”, התלונן ד”ר עסאף. “לעתים קרובות מונעים מהעצורים ליצור קשר עם בני משפחותיהם כדי ליידע אותם על מעצרם”. הוא ציין גם שלעתים נשללים רישיונות הנהיגה של פלסטינים או שהם אינם מתקבלים לעבודה בגלל פעילותם הפוליטית, והם נעצרים או מוזמנים לחקירה בגין הסטטוסים שהם מעלים לדפי הפייסבוק שלהם.

פלסטינים רבים נהגו לומר שהם חולמים על כך שיום אחד יהיו להם דמוקרטיה ותקשורת חופשית כמו שיש לשכניהם בישראל. אבל הודות לאדישותה של הקהילה הבינלאומית, הפלסטינים למדו שאם וכאשר תהיה להם אי־פעם מדינה משלהם, המודל שלה לחיקוי לא יהיה ישראל או דמוקרטיה מערבית אחרת, אלא משטרי הדיכוי השולטים בעולם הערבי והמוסלמי.

__________________

המאמר פורסם באתר מכון ‘גייטסטון’. מאנגלית: שאול לילוב 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. זה לא אדם נשך כלב אלא כלב נשך אדם. תמיד היה ותמיד יהיה. כמו שהנכד שלי בן השלוש אומר “ככה זה, אין מה לעשות”. התנועות האירופאיות למיניהן נמצאות כאן בגלל ישראל\יהודים, לא בגלל הערבים. אנחנו המטרה, ערבים הם רק התירוץ. “ככה זה אין מה לעשות”

  2. רבין קיווה שהטרוריסטים של אש”ף יעשו סזון לאסלאמיסטים, ואפילו הציג בפניהם את פרשת האלטלנה כמודל (ממש כך).
    אז סזון הם לא עשו (בטח לא אז), אבל הם בהחלט מאמצים כמה מנהגים מפא”יניקיים-בן-גוריוניים למהדרין.

    1. לאט לך אדון, בלי לשבור את הכלים:
      1. רבין קיווה, רבין לא קיווה, לא רלוונטי. אולי היה תמים, אולי משהו אחר, זה כלל לא משנה. אנחנו, ימין ושמאל, לא אשמים בפגעי התרבות הערבית והאיסלמית האלימה והפרימיטיבית. זו בעיה פנימית שלהם שהם צריכים לתקן, כי היא פוגעת בעיקר בהם. כשהיא משפריצה החוצה ופוגעת גם לנו בעין – אנחנו צריכים להגיב ולהתגונן. אבל זהו, עד כאן ולא יותר, אנחנו לא צריכים להתערב אצלם – זה לא יעזור וממילא זה לא תפקידנו. הם אויבים שלנו, לא חברים ולא שותפים, שכנים בעל כרחינו.
      2. השוואה בין שיטות בן-גוריוניות, אשר לעיתים אכן היו מנוולות אין ספק, לבין הרצחנות הערבית והטוטליטריות המוסלמית היא, לכל הפחות, הגזמה פרועה. נא להרגע, ולהוריד את הרגל הדמגוגית מהגז.