אמנות מגויסת: האופנה בתערוכות נחשבות באירופה היא לנגח את ישראל

השנים האחרונות הצמיחו חומות רבות החוצצות בין אוכלוסיות ברחבי העולם, אך צלם צ’כי נודע בחר להתמקד דווקא בגדר ההפרדה, ורק בצד הפלסטיני שלה

הסתה במקום אמנות. מתוך התערוכה | צילום: יוזף קודלקה (FU)

אדינבורו, בירת סקוטלנד, מארחת הקיץ תערוכה של הצלם הצ׳כי-צרפתי הנודע יוזף קודלקה, ששמה ״עשיית הנוף״. קודלקה הוא צלם מהולל, שקצר הישגים יוצאי דופן במקצועו החל ממלחמת העולם השנייה. תערוכתו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון עוסק בעיקר בתיעוד של אזור ״המשולש השחור״, מתחם מכרות במולדתו. החלק השני, הפלא ופלא, עוסק בפגע-נוף נורא אחר: גדר ההפרדה בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית. בין השנים 2008-2012 ביקר קודלקה מספר פעמים בישראל, והנציח בצילומים פנורמיים את גדר ההפרדה במקומות שונים. בספר המאגד את הצילומים הללו, והמשמש בסיס לתערוכה, נאמר שבעוד שישראל רואה במפלצת הסביבתית הזו ״גדר ביטחון״, הפלסטינים מכנים אותה ״חומת אפרטהייד״.

קודלקה מתמקד בהצגה אימתנית של חומות הבטון, גדרות התיל ושערי המעבר הדרקוניים, מבלי לכלול הסבר כלשהו על הנסיבות שהולידו את הצורך בהקמת המכשול האנטי-אסתטי הזה – הטרור הפלסטיני ומאמציה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. זהו, כמובן, עניין שולי, שרבים רואים בו תעמולה ישראלית שקרית אשר נועדה להנציח את מציאות הכיבוש. אולי באמת לא צריך להוסיף הסברים פוליטיים וביטחוניים לתערוכת צילומים אמנותית, המבקשת רק להראות את הנזקים שהאדם גורם לטבע. אך כאן עולות שתי שאלות מטרידות: הראשונה, בשנים האחרונות גדל מספרן של חומות וגדרות ההפרדה במקומות שונים בעולם. מדוע קודלקה מתרכז רק בגדר הישראלית? והשנייה, אם רק באמנות עסקינן, מדוע נכללים בתערוכה גם צילומים שאינם קשורים כלל לגדר ההפרדה, כמו תמונות מתוככי ערים ויישובים ערביים ביו”ש וברמת הגולן, ובתים פלסטיניים הרוסים בשטחים שאינם בקרבת החומה, בלוויית הסברים מוטים וחלקיים ביותר על סבלם של הפלסטינים מאז ״הנכבה״ ועד ימינו? האם זו אמנות או תעמולה?

הכה בישראל וקבל תשומת לב ותקציבים

מה הביא את קודלקה לייחד דווקא לגדר ההפרדה הישראלית, מכל גדרות וחומות ההפרדה בעולם, את תשומת לבו? בראיונות שהעניק בנושא, הצלם הנודע איננו מעניק תשובה מספקת וברורה. יתרה מזאת, הוא טוען שהגיע לישראל מבלי ידע מוקדם על המצב הפוליטי בה, אבל מתוך הכרה ש״הנוף העכשווי בישראל״ הוא מהנופים החשובים ביותר לאנושות, והרגשה ש״מה שקורה כאן הוא פשע נגד הנוף, פשע נגד האדמה הקדושה ביותר״. הפושעים נגד הטבע ונגד האדמה הקדושה ביותר הם, כמובן מאליו, היהודים מקימי הגדר.

קודלקה הוסיף נופך אישי להתעניינותו ב״פשע״: כאדם שגדל מאחורי חומה (מסך הברזל, שחצה את אירופה לשניים בתקופת המלחמה הקרה) הוא תמיד רצה לדעת מה הרגישו אנשים מעברה השני של החומה. זוהי התייחסות מעניינת המסגירה את בעייתיות גישתו של קודלקה: לכל חומה יש צדדים. מדוע אפוא הוא בחר להתעסק אך ורק בצדה הפלסטיני של החומה, בתור “הצד השני” שעליו לגלות מה מסתתר בו? מדוע לא בדק בצילומיו את מצבה של האוכלוסייה הישראלית, ולא רק זו המתגוררת בהתנחלויות ביהודה ושומרון? מהיכן מגיעה הקלות הבלתי נסבלת של אימוץ הנרטיב הפלסטיני כגרסת האמת האחת והיחידה? האם קודלקה הושפע יתר על המידה מהתעמולה האנטי-ישראלית שספג בצ׳כוסלובקיה הקומוניסטית? או שמא זו דווקא האנטי-ישראליות השלטת בחוגי האומנות והרוח המערביים?

בחוגים אלו ישנה ״צייטגייסט” (רוח תקופה), אנטי ישראלית, הניתנת להשוואה לאנטישמיות ששררה בקרב האליטות האירופיות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. כדי להעניק לה תוקף ובסיס, מגויסת תחילה האקדמיה להמציא לה טיעונים, ואחר כך האמנות והתקשורת מפיצות אותה ברבים. התוצאה היא דמוניזציה שיטתית ורחבת היקף של מושא שנאה – אז היהודים, היום ישראל. ההרעלה מתבצעת באמצעות טפטוף בלתי פוסק של מידע שלילי מוטה, שקרי וחלקי. כך, בזמן שהמזרח התיכון עולה בלהבות ושוקע בנהרות דם, הטרור האסלאמי מכה בעריה הגדולות של אירופה, רוסיה ממשיכה בכיבוש שטחי אוקראינה, ומאות אלפי מהגרים לא חוקיים עושים את דרכם מאפריקה לאירופה – מבקרי פסטיבלי אדינבורו השונים הקיץ, נחשפו ל״פשע נגד האדמה הקדושה ביותר״, המאיים לבדו על שלום העולם.

האם קודלקה הוא אנטישמי? לא בהכרח. הוא פשוט פועל באווירה כללית, שהפכה את הפלסטינים לקורבנות אולטימטיביים של הישראלים ומעניקה לגיטימציה לשנאת ישראל. אמנים לא בהכרח חושבים על מה שהם עושים, ולפעמים הם מרשים לעצמם להיסחף עם הזרם. ביקורת על ישראל מבטיחה תשומת לב תקשורתית, הערכה של קולגות וחשיפה ציבורית. בדרך כלל היא מבטיחה גם תמיכה כספית נדיבה.

באירלנד משכתבים את ההיסטוריה

עד כמה ההרעלה השיטתית הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מההוויה האירופית של ימינו, ניתן ללמוד גם מתערוכת הקבע ההיסטורית בבית הדואר הראשי בדבלין, בירת אירלנד. המבנה המרשים והמשוחזר שימש כמטה המפקדה של מנהיגי המרד הלאומי האירי (״התקוממות חג הפסחא״) נגד שלטון הכיבוש הבריטי באביב 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. המרד דוכא במהירות ובעוצמה, אך גייס בדיעבד את האוכלוסייה האירית למאבק לעצמאות, וכמה שנים לאחר מכן הוא הוכתר בהצלחה.

מסיבות לא מוצדקות ולא הגיוניות החליטה התנועה הלאומית האירית לקשור עצמה לתנועה הלאומית הפלסטינית. האירים עושים הקבלה פשטנית בין הכיבוש הבריטי בארצם ל״כיבוש״ הישראלי, אף שההשוואה ההיסטורית הפוכה לחלוטין: האירים והיהודים נאבקו לעצמאות מול אותה מעצמה– האימפריה הבריטית, שעשתה הכל כדי למנוע זאת משני העמים. הבריטים פעלו לרצות את הערבים ואת “ההנהגה הלאומית הפלסטינית״ באמצעות התכחשות לזכותם המוכרת של היהודים לבית לאומי, כפי שהבטיחו הבריטים עצמם. הערבים היו בעלי בריתם של הבריטים, בטרם הפנו להם את גבם אף שקיבלו כמעט את כל דרישותיהם ופנו לשתף פעולה עם הנאצים כדי להחליש את האימפריה הבריטית. אגב, גם לאירים יש פרק שחור של סימפתיה לנאצים בגלל מאבקם הנמשך בבריטניה.

התמודדות כנה של האירים עם ההיסטוריה המודרנית של עמם הייתה אמורה להבהיר להם שלא הפלסטינים הם הצד שעמו הם צריכים להזדהות. אלא שמדובר בעניין רגשי ולא בהגיון צרוף. ומאחר שהתמיכה בפלסטינים ובערבים אינה רציונלית, ניתן גם לסלף את ההיסטוריה כדי להתאים אותה לתעמולה האנטי-ישראלית השלטת, כפי שנעשה בשיטתיות בתערוכה ההיסטורית על התקופה המעצבת של התנועה הלאומית האירית. במסגרת ההתייחסות לאירועי מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון, הסכמי סייקס-פיקו מוצגים כבגידה בריטית באמיר ההאשמי פייסל ותומכיו, ״באופן שמשפיע עד היום״. אין כל אזכור להצהרת בלפור ולרעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. מאוחר יותר נעלמת מהתיאור ההיסטורי קריעתה של עבר הירדן משטח המנדט, שהופקד בידי הבריטים לצורך הקמת בית לאומי ליהודים. לסיום התערוכה, ולציון הפיכתו של בניין הדואר המרכזי לאתר לאומי של מחאה פוליטית, מופיע תצלום ענק של מפגינות פלסטיניות, שאחת מהן מחזיקה בידה תמונה של ילדים הרוגים.

ההזדהות האירופית עם הפלסטינים בעימות נגד ישראל אינה עניין של חופש ביטוי – אמנותי, פוליטי או אחר; היא עניין של חופש הסטה והסתה. ומאחר שממדי התופעה הולכים ומתרחבים, יש להיאבק בה כשם שנאבקים באנטישמיות – המודעת והלא מודעת. שלב ראשון במאבק הזה הוא חשיפת אופייה האמיתי של האנטי-ישראליות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. אותה תערוכה של קודלקה הכוללת פנורמה ארוכה של קיר המגן עם אותה ראייה חד צדדית הוצגה לפני מספר שנים מועט בפסטיבל צילום גדול שנערך במתחם נמל יפו. באותה העת תהיתי עד כמה מוכנים מארגני התערוכה ולהתבזות רק כדי לפאר את האירוע בשם בינלאומי של צלם ידוע ומוערך כקודלקה או שמא הם מצדדים במסר שלו.

  2. ההתעקשות של הימין לדבר רק בהוכחות רציונאליות והיסטוריות, בעידן הרגשי, ממיטה עליו אסון אחר אסון, בעודו מתעקש להתעלםמהצד הרגשי של האנטישמיות, תוך שהוא טוען שזה לא רציונאלי!
    תגידו, מתי הצלחתם, אי פעם, לשכנע מישהו שמרגיש בעוצמה על נושא מסויים, עם עובדות?

    1. הרגש הוא תוצר של שטיפת מוח שנעשתה עם כיאלו עובדות.
      סטלין היה נערץ על עמו הרוסי בגלל פולחן אישיות חולני.
      לאחר שהתברר לציבטר הרוסי היקפי הברבריות של סטלין הדעה בנושא שלו השתנתה בצורה חדה.

  3. האומנות בכלל הפכה לפוליטית. בלי שום קשר לישראל.
    כמעט כל דבר באומנות, שזוכה לפרסים קשור לא לאסטטיקה כמטרה – אלמטרה המוצהרת “לעורר מודעות”. גם אם המטרות הן לכוונות טובות, השימוש באומנות ככלי מגוייס מזכיר מסורות של הדמוקרטיות העממיות (קרי דיקטטורות קומוניסטיות).