לפרק את תיאוריית הקונספירציה

ספרו החדש של אבירם ברקאי מפרק את תיאוריית הקונספירציה אודות מלחמת יום הכיפורים

לא תיאמו דבר | סער יעקב, אוסף התצלומים הלאומי

“לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש” אמר קיסינג’ר בתדריך לנשיא פורד, ששאל בתגובה: “אפילו האבדות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?”.  זהו אחד הציטוטים שסביבם בונה ד”ר אורי מילשטיין את תיאוריית הקונספירציה אודות מלחמת יום הכיפורים. לפי התיאוריה, קשר חשאי בין דיין, קיסינג’ר וסאדאת הם שהובילו לפעולה הרשלנית של ישראל מתוך הסכמה להעניק למצרים “ניצחון קטן”. לניצחון הצבאי הקטן לכאורה, היו צריכות להיות תוצאות מדיניות חיוביות עבור כל הצדדים – העמדה המצרית תתגמש בנוגע לשלום עם ישראל, מצרים תצא מחיבוק הדוב הסובייטי לחיקה הנעים של ארצות-הברית, ואילו ארצות-הברית תזכה ביתרון חשוב אל מול ברית-המועצות. לפי מילשטיין, דבריו של קיסינג’ר מעידים במידת מה על כוונותיו, והם בבחינת חשיפת טפח מהקשר שקשרו המנהיגים.

מילשטיין משתעשע מזה זמן בתיאוריית הקונספירציה אודות מלחמת יום הכיפורים. הפצע שיצרה המלחמה בחברה הישראלית ובהיסטוריה הביטחונית והמדינית של ישראל, מזמן את העיסוק בשאלה המדכדכת – “איך זה קרה לנו”. מילשטיין היה במשך שנים גורם מוקצה והוחרם על-ידי הממסד. בעשור הקודם הקים את “הפורום” לתחקור קרבות והפקת לקחים, שמהווה מאז במה לדיונים לא פופולריים ומקום מפלט עבור אלה שאינם מתקבלים בזרועות פתוחות בכנסים של מכוני מחקר. דווקא בשל כך, מפתיעה התייחסותו של אבירם ברקאי, שהוציא בשנים האחרונות מספר ספרים על מלחמת יום הכיפורים, לאחת מההשערות הפחות רציניות של מילשטיין.

ברקאי פותח את ספרו החדש, “מעשה שלא היה”, בהסבר קולח מדוע פנה למלאכת הכתיבה. היכרותו הקצרה עם מילשטיין והפורום שלו העלתה בו תמיהות, לאחר ששמע טיעונים אבסורדיים שתמכו בתיאוריית הקונספירציה אודות מלחמת יום הכיפורים. אין בעיסוק זו שום יתרון, חשב ברקאי, אך עם הזמן החל לשמוע שוב ושוב שאלות על הסיבה “האמתית” לפריצת המלחמה. “את הקונספירציה שהפיצו ד”ר מילשטיין וחבורת אלפרדו מצאתי כמרקחה לא עשויה, ולא ראויה” הוא כותב. על הטענות שחוזרות ונשנות “הגיע הזמן להשיב”.

קונספירציה תפורה למידות המחדל

לפי השערת הקונספירציה של מילשטיין, קיסינג’ר הוא המנצח הראשי על התזמורת. היקף המעורבות של גורמים ישראלים איננו ברור, אך דיין הוא החשוד המרכזי להובלת הקשר שנרקם יחד עם קיסינג’ר, בעיקר על-ידי מניעת גיוס כוחות המילואים בזמן – במטרה להעניק “ניצחון קטן” למצרים. ברקאי מוסיף כי לפי מילשטיין דיין אף היה אחראי לכך שצה”ל “יילחם חלש”, כחלק מן העסקה שנרקמה. עקב כך נחלו המצרים ניצחון קל בתעלת סואץ כבר בשלב הפתיחה, והשיבו את כבודם. זו הסיבה שהמצרים לא המשיכו להתקדם ללב סיני, למרות שהיו יכולים לעשות זאת בקלות בתחילת המלחמה.

מעשה שלא היה, אבירם ברקאי | פייסבוק

אלא שהקונספירציה לא עוצרת כאן. יש לה גם גירסה מורחבת. מדוע לא הסתיימה המלחמה בשלב זה? קשה לתיאוריית הקונספירציה להצדיק את היציאה למתקפת נגד בחזית התעלה ב-8 באוקטובר. לכן טוען מילשטיין שמתקפת ה-8 באוקטובר נועדה לאזן את ההישג המצרי, אך נכשלה בשל תפקודו הלקוי של צה”ל. קיסינג’ר לחץ על סאדאת לתת לישראלים “ניצחון קטן” בתמורה, והמלחמה המשיכה. לכן סירב סאדאת ב-12 באוקטובר להפסקת האש שישראל הסכימה לה. סאדאת לא התקדם ללב סיני בפתיחת המלחמה משום שרצה רק ניסיון קטן. עם זאת, הוא דחה את ההצעה להפסיק את האש כדי שיוכל לשחוק את כוחות השיריון המצרים על ההגנה הצה”לית ב-14 באוקטובר, ולאפשר לישראל להשיג יתרון שיאזן את הניצחון המצרי. כך נרתמו כל הצדדים למטרה המשותפת – לסיים את המלחמה בתיקו. מבולבלים? אין דבר, זו רק תיאוריה.

הקונספירציה פנים רבות לה. מילשטיין לא מוכן לתחום על היקפה – יתכן שהייתה זו קונספירציה קטנה בין קיסינג’ר לדיין וגולדה שסיכמו רק על מהלכי הפתיחה של המלחמה, אך יש אפשרות שזו כללה גורמים נוספים והמשיכה לכוון את מהלכי המלחמה גם לאחר פריצתה. אבל מילשטיין בטוח כי –

ללא ספק הייתה קונספירציה חלקית, כי הרי גולדה הבטיחה לקיסינג’ר להגיע למשא ומתן אחרי הבחירות ומראש הסכימה לוויתורים, שנראו “מספיק גדולים” לה, וגם לבן-שיחה האמריקני.

ברקאי משיב אש

עבור ברקאי כל זה הוא יותר מדי. ספרו כתוב כמעין שטף דיבור בו הוא משבץ אינספור מובאות מפרוטוקולים ומסמכים אחרים, ולמעשה מפרק את רוב הטענות התומכות בקונספירציה. המיקוד המרכזי של הספר הוא בדיין, שלכאורה מנע את גיוס המילואים במועד שבו היה משפיע על מהלכי הפתיחה. ברקאי עושה עבודה טובה ומדגים כיצד דווקא דיין התנהג כמתריע, ודחף לפעולות רבות שאחרים לאו דווקא חשבו שהן חיוניות.

כך, בישיבת הממשלה בבוקר יום הכיפורים, דיין לא נוהג כמי שמבקש למנוע גיוס מילואים, להיפך. הוא מתאר, לעתים באופן ויזואלי, כיצד צפויה להיראות ההתקפה המצרית, לרבות הנזק שיכולים המצרים לגרום לעורף הישראלי. כך לא מדבר מי שמנסה למנוע מכה מקדימה וגיוס מילואים, גם אם התנגד לגיוס נרחב באותו שלב משיקולים מדיניים.

ברקאי אף מתייחס לטענות האחרות של מילשטיין, ומציע להן הסברים חלופיים – הגיוניים יותר. במקום בו מילשטיין מציע תחכום יוצא דופן, ברקאי מציע טפשות וביצוע טעויות שלא ניתן להצדיק לאחר מעשה, אך בהחלט ניתן להבין על רקע השיקולים שפעלו בזמן קבלת ההחלטות. מול עדויות שמיעה ומובאות חלקיות של מילשטיין, ברקאי עונה בתיאור הדברים כהווייתם וניתוח מקורות שגורם לקונספירציה להיראות מגוחכת.

למשל, באשר להחלטה שלא לפתוח במלחמה ולא לגייס מילואים מציג ברקאי הסברים פשוטים: ה”עצה” של האמריקאים לישראל שלא להיראות כתוקפנית, יחד עם טענת המודיעין האמריקני שמלחמה לא צפויה לפרוץ – היוו תמריץ מדיני מובן להימנעות מפעולה שעלולה להוביל למלחמה. ההתראה שהעביר אשרף מרואן למוסד הובנה על רקע התראותיו הקודמות למלחמה שלא התממשו. נוסיף לכך את ראש אמ”ן, אלי זעירא, שטען בתוקף שמלחמה לא תפרוץ – אחרי שיכולת החיזוי שלו הוכחה פעם אחר פעם במצבים שונים בעבר וצדק גם כשהיה בדעת מיעוט. וכך ממשיך ברקאי פסקא אחר פסקא וגורם למילשטיין להיראות פחות ופחות אמין יחד עם תיאוריית הקונספירציה שנראית כמזימה של שוחרי רעה.

ברקאי עושה עבודה טובה בניפוץ תיאוריית הקונספירציה, אך לא בלי פגם. מלבד תקיפה של טענות לא מבוססות של אנשי הפורום, שלא באמת מייצגות את עמדת מילשטיין, נראה שברקאי נחוש לתקוף את מילשטיין באופן אישי. בין מובאה אחת לאחרת, ברקאי משבץ בהסבריו הרבה אמירות חריפות ולא ממש ענייניות נגד מילשטיין. הקורא עלול לחשוב שאין בכוונתו להפריך את הקונספירציה בלבד, אלא גם לכלות את זעמו במפתחיה ומפיציה. “הציונות” של ברקאי, כדבריו, היא אחד מהמניעים לחשוף את ההבל שמפיץ מילשטיין. זהו דבר מובן ותגובה רגשית טבעית בקרב רבים מאלה שפוגשים בתיאוריה של מילשטיין.

ברקאי היה יכול להניח למילשטיין להמשיך ולהשתעשע ברעיונות שכאלה. אלא שנראה שתחושה של שליחות גרמה לו לכתוב ספר שכולו תגובה למילשטיין, ולהציב את התיאוריה הכי פחות רצינית שלו במרכז הבמה. לאחר צאת הספר, ציין מילשטיין בעצמו שדווקא רוב חברי “הפורום” לא מסכימים עם תיאוריית הקונספירציה, אך לברקאי היה חשוב לצאת כנגדם ולהציגם כמחוללי רעה. יש להודות שכאן פספס ברקאי בגדול ויצר למילשטיין תדמית שאינה משקפת את המציאות ועושה עוול לפועלו.

ד”ר אורי מילשטיין הקדיש את חייו למחקר אודות מלחמות ישראל. לא כבוד ויקר הנחו אותו, גם לא פנסיה שמנה שלא קיבל מכל המוסדות שהחרימו אותו עם השנים. אני לפחות מאמין שהאמת חשובה למילשטיין, ועל כן הוא חתום על כמה חשיפות לא פופולריות לפני רבים אחרים. גם הטענה בה השתמש ברקאי בספרו, לפיה הכשל במלחמת יום הכיפורים היה קודם כל מבצעי ורק לאחר מכן מודיעיני, היא טענה מילשטיינית ותיקה שהושמעה עוד לפני שזו הפכה פופולרית בעשור האחרון. במקום שבו הוסתרו סיפורים מטעמי כבוד ונבדו אחרים, מילשטיין שש לחשוף זאת, וזהו דבר חשוב מצד ההיסטוריה ומי שאמון על כתיבתה.

ועם זאת, יש לומר את האמת על מחקרו של מילשטיין. למילשטיין יש מעלה – לראות, לאתר ולחלץ מן הקרקע אינספור נקודות שאחרים היו מעדיפים להתעלם מהן. עם זאת, לעתים הוא מפליג בחיבור אותן נקודות לכדי תיאוריה שמסבירה את המציאות. הפרוייקט שמוביל את מילשטיין בחייו הוא פרוייקט “הפקת הלקחים”. לשיטתו, חוסר בהפקת לקחים הוא שמוביל לכישלון אחר כישלון, כך שההיסטוריה אינה אלא רצף אחד של כישלונות כתוצאה מהסתרה, טיוח והיעדר למידה. הגם שטענה זו מוצדקת במידה מסויימת, מילשטיין לוקח אותה לקצה. לפי הטענה, עקב אי-הפקת הלקחים נולדו כל כשלונותיה של מערכת הביטחון הישראלית. מתוך דאגה כנה, מילשטיין מבקש לחשוף את מערכת הביטחון הישראלית בערוותה – אלא שבבסיס של תפיסה זו יש הנחת יסוד הרסנית.

תשובתי לאבירם ברקאי שעלתה בעמוד שלו בפייסבוק!אבירם ברקאי ידידי! , קראתי את ספרך על הקונספירציה שהוא בעצם ספר עלי ועל מפ…

Posted by Uri Milstein on Monday, 4 September 2017

מילשטיין סבור שניתן להתקרב לשלמות הביצוע בענייני ביטחון, אם רק מפיקים לקחים כהלכה. טעויות הן כישלון, עצלות שגרתית היא מחדל, תפקוד לקוי הוא קריסה. נדמה שלשיטתו יש מעין “אידאה” אפלטונית לפעולה הביטחונית. כזו שניתן להתקרב אליה – אם רק בוחנים את הדברים כהווייתם. באופן אירוני, דווקא תפיסה זו גורמת לכשלי הניתוח של מילשטיין עצמו. איוולת של אנשים וטעויות יסודיות אינן קבילות בעולמו של מילשטיין, והאופי הכאוטי של ההיסטוריה נראה בעיניו כניתן לאילוף יותר משהוא באמת.

לכן תיאוריית הקונספירציה כל-כך מושכת בעיניו. עם השנים נחשפו עוד ועוד מסמכים ועדויות על המידע הרב שהצטבר טרם המלחמה ושהיה אמור להדליק שרשרת של אורות אדומים. אינספור ידיעות מודיעיניות באגף המודיעין, בפיקודים, ביחידות הפרוסות וכאלה שהועברו לידיעת הדרג המדיני – כולן היו פרוסות לנגד עיניה של מדינת ישראל, וזו החליטה להתעלם. התופעה הזו נראית בעיניו כבלתי קבילה מבחינה פסיכולוגית והיסטורית. לדעת מילשטיין, הרבה יותר קל להסביר את הבחירה להתעלם מן הידיעות על-ידי ייחוס כוונות קונספירטיביות, מאשר בטפשות או קריאה שגויה לחלוטין של המציאות.

באותו אופן מנסה מילשטיין לענות על שאלות רבות אחרות – מדוע לא התקדמו המצרים ללב סיני ואיך הצליחה ישראל להחדיר כוח צבאי חלש בתחילה לצדה השני של התעלה, כשהמצרים לא מפנים את הכוחות הנדרשים כדי לחסל את המאמץ? ברקאי מוצא לכך הסברים טובים, אך צירוף המקרים לא מרפה ממילשטיין.

בסוף, על מנת להסביר את קיומן של כל כך הרבה טעויות, מילשטיין מחבר הרבה נקודות באופן שנראה לא הגון. מילשטיין לוקח את החכמה בדיעבר של קיסינג’ר והופך אותה לתכנית סדורה עם משתפי פעולה בישראל ובמצרים. אך מי שקורא את המסמך בו מתועדים דברי קיסינג’ר, מבין כיצד מילשטיין מלקט עדויות באופן שתואם את התיאוריה שלו. קיסינג’ר מתדרך את הנשיא פורד על הנעשה במזרח-התיכון שלושה ימים לאחר כניסתו לתפקיד: “לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש” לדבריו. זהו משפט שנאמר בהקשר של ההפתעה וההערכה השגויה של קיסינג’ר עצמו את כוחם של הערבים אחרי 67, כפי שהוא מסביר זאת לנשיא הנכנס. שימוש סלקטיבי שכזה במקורות ובראיות חלקיות, פוגעות בעבודתו ההיסטורית של מילשטיין וביכולתו להפיק הסברים היסטוריים סבירים.

ברקאי לא הצליח להתחקות אחר הכשלים של מילשטיין. אילו היה עושה כן, אולי היה מוצא אדם הגון שאין לייחס לו כוונות רעות – גם אם חולקים באופן יסודי על עבודתו. ברקאי עושה עבודה טובה בהפרכת הקונספירציה, אך נדמה שהיא הייתה יכולה להתבצע באופן ענייני יותר שלא רק היה מעדן את ספרו, אלא גם הופך אותו לנכס יותר רציני ובעל אופי פחות תגובתי.

אאחל בהזדמנות זו גמר חתימה טובה ושנזכה לשקוד על פיתוח שרירי המצח גם לטובת עיסוק בסוגיות צבא וביטחון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. כמי שעסק בנושא למעלה מעשור וקרא כל פיסת מידע רלוונטית, הגעתי למסקנה שמילשטיין [לצערנו..] צודק!
    מבנה האישיות של דיין לא מנעה ממנו מסיבה מצפונית, הזדמנות לקדם שלום אזורי [בכך כנראה האמין] ולזכות בהתחייבות להמשך תמיכה של הממשל האמריקאי, תמורת כמה מאות ישראלים שעלולים ליפול במלחמה.

    מצפון מעולם לא היה הצד החזק שלו, בלשון המעטה, בשום אספקט של חייו: לא ביחסים בינאישיים, לא בתחום החברות, לא בתחום כיבוד נישואיהם של אחרים, לא ביחסיו עם נשים, לא בתחום הרכוש.. למעשה, הוא היה אדם חסר גבולות וחסר מצפון.

    1. גם לי נראה שמילשטיין צודק..גולדה לעולם לא הייתה עושה דבר כזה,כנראה מדובר בקריצת עין בין דיין וקיסינגר שהעביר לסאדאת.

    2. אבוי! אם דיין קרץ עין הוא לא ראה כלום

    3. מרוב שעסקת וקראת בנושא, שכנעת את עצמך בדמיונות. עם כל החסרונות, משה דיין עדיין אחד מהאישים החשובים והתורמים ביותר בהיסטוריה של ישראל. אדם קר דם כמו שאתה מתאר היה מוצא לו עיסוק אחר.

  2. קיים סרטון יוטיוב בו מצטט אחד מעוזריו של סאדאת את קיסינג׳ר לפני המלחמה בערך כך:(קיסינג׳ר לסאדאת) יש בעיה(כנראה הכוונה לסרבנות ממשלת ישראל) שאי אפשר לפתור אותה אולם בעת משבר אוכל להתערב…

  3. מה מה באמת מניע את אורי מילשטיין זו השאלה ? ברור לחלוטין למי שקורא את מחקריו שהם לא יותר מסדרת קונספירציות, שאין מאחוריהן דבר למעט “שליפת מילים” או משפטים וטקסטים וניפוחם ל”אמת אחרת” בשעה שקשה מאד להוכיח דברים ממרחק הזמן .

    מכייון שאני חובב הסטוריה וקורא המון ומכיר את מילשטיין שנים, הרי שברור שהמנוע המרכזי בכתיבתו של מילשטיין הוא השנאה לצה”ל ולמפקדיו, וזה התחיל רק משנות ה 80 מילשטיין יסביר לכם מדוע ?

    לאחר ששוחחתי עם אנשים שהשתתפו בקרבות שהיו החל משנת 1948 ואילך וחלקם עדיין חיים, כולם הסבירו איך עובדת “שיטת התיעוד ההסטורי” של שליפת משפטים לצורך שיבוש ההסטוריה.

    כאדם ששירת כקצין מודיעין בצהל וקרא את תיאורי הקרבות שלו החל מ 1948 וכלה במבצע שלום הגליל, היה ברור לי לחלוטין כי מר מילשטיין בכלל לא מבין בכלל איך עובד צבא, איך עובדות מפקדות צבאיות, ואיך עובדות מערכות מודיעין ברמות חטיבתיות ואוגדתיות.

    שיטת מילשטיין היא סימון שם של אדם/ מפקד בצה”ל שגרם לו עוול ( זוכרים שצה”ל עשה לו נ, נו נו , ואז בדיית קונספירציה להמונים סביב דמותו ופועלו ההסטורי ולמסקנה הזו הגעתי אחרי שקראתי חלק מספריו כדי להבין מה באמת מניע אותו והסתבר שהקרע בין מילשטיין וצהל החל כמה שנים קודם לגל נגד צהל ומפקדיו ?.

    לא הרפיתי ואף דיברתי עימו לפני מספר חודשים כדי להבין איך “חוקר הסטורי” יכול להציג תמונה כה הזוייה של ארועים ? והתשובה היא נקמה בכל מחיר בצהל ומפקדיו .
    מתברר כי עד ל שנות ה80 כל ספריו (ההסטוריה של הצנחנים ) מבצע קדש ואחרים שבחו את צהל, הכל בצה”ל היה תקין- כל עוד היה מחובר לזונדה . אחרי שקראתי מספר ספרים ועוד כמה בדרך ברור שהאיש אכול נקמה , אבל מסתבר שהציבור לא מבין עד לאן יכולה להוליך הנקמה המסקנות בקרוב , אשמח אם תאפשרו לי לפרסם כתבה בנושא ” הנקמות של אורי מילשטיין ” אבי זלינגר 052-8010967

    1. תודה אבי זלינגר! חשפת את אישיותי ותיארת אותי במדויק כפי שראוי לקצין מודיעין בצה”ל!

  4. שיניהם מבלבלים את המוח! דיין-נרדם, המודיעין-נרדם, צה”ל בדרום-לא היה מוכן, הסימנים למלחמה נראו בשטח-וכולם התעלמו מהם, המערכות הצבאיות בסיני-תפסו חלודה, דיין בתפיסתו ובאגו שלו-הרדים את המערכת, דיין החליש את מעמדו של דדו בגיוס בחודש מאי, מערכות ההגנה בתעלה פורקו או לא פעלו, אלוף פיקוד-חדש, ממשלה שדאגה לעצמה וליוקרתה יותר מלקבל החלטות ולהגיב בזמן, ועוד…ועוד…תפסיקו ד”ר…מומחים…! לקשקש…זה היה מחדל ובזיון של מנהיגות להגן על מדינת ישראל.

  5. מלחמת יום הכיפורים היתה פשוט בגידה של הדרג המדיני יחד עם צמרת צה”ל באזרחי מדינת ישראל. צריך להתיחס לעובדות ולא לסיפורים.

    העובדה הראשונה היא שראו את האויב מתעצם מולנו ולא עשו דבר. זאת בגידה בתפקיד של רוב המפקדים בצבא כי כל תורת לחימה תאמר לך שצריך לראות מה האויב יכול לעשות עם סד”כ בשטח ולא מה חושבים שהאויב רוצה לעשות. בסופו של דבר זה האויב שלך שרוצה למגר אותך. דוגמה מעולה לזה היא מלחמת ששת הימים. לכן ביום הכיפורים היתה כאן בגידה. הדרג הצבאי היה צריך לדרוש להשמיד את האויב המתעצם ולא עשה את זה. האם הדרג המדיני ידע על זה? יש להניח שכן מתוך שיחות עם כל מיני אנשי צבא.

    עובדה שניה הסתירו את התעצמות האויב מהציבור. לא אמרו דבר ולכן כולנו הופתענו. היו צריכים לספר לכל הפחות שהציבור יתכונן לימים קשים, שיאגור אוכל מים לכל הפחות, אבל אף מלה לא נאמרה הכל הוסתר מהציבור וגם מהתקשורת. זאת בגידה בעם. מדוע לא הודיעו? זה נראה לי קשור עם העובדה הראשונה שפחדו שהציבור ילחץ לתגובה מול האויב המתעצם ואז לא תהיה ברירה אלא להלחם באויב.

    עובדה שלישית לא גייסו מילואים דבר שמתקבל על הדעת לעשות אפילו אם לא חושבים להתקיף את האויב. זאת בגידה. האויב מתעצם על הגבול וכמובן יש אפשרות שאולי הוא יתקיף, רק בגלל שהוא יכול, בסופו של דבר זה האויב הוא לא בא לשחק שש בש. אז כל תורת לחימה תאמר לך שצריך להעמיד כוחות מול האויב אפילו רק במקרה שמשהו ישתבש והאויב יחליט שיש לו דרך פתוחה. הצבת המילואים יכולה לשכנע את האויב שלא כדאי להתקיף.

    עובדה רביעית הפקירו את לוחמי המעוזים. ברור לכל שלוחמי המעוזים לא היו מסוגלים לעצור את סד”כ האויב ולכן הם הופקרו למותם. זאת בגידה.

    עובדה חמישית, הפקירו את כל תושבי הצפון ליד הגבול עם הסורים. זאת בגידה. רואים את האויב מתעצם ולא אומרים דבר לתושבים שבעצם הם יכולים למות תוך זמן קצר.

    האם יתכן שעובדות ארבע וחמש נועדו לשכנע את האויב שאין לנו מושג ירוק ממה שהאויב רוצה לעשות כדי שהאויב יבצע את ההתקפה? האם חשבו שאם יפנו את המעוזים או התושבים האויב יבין שאנחנו יודעים שהוא עומד להתקיף ואז יחשוב שאולי לא כדאי להתקיף כי אולי מחכה לו הפתעה לא נעימה בהמשך?

    כל העובדות שהובאו דלעיל הן עובדות ידועות וגלויות ואין לי שום מקורות נסתרים אני מניח שיש עוד עובדות שאם היו חוקרים קצת היו מוצאים הרבה כמו למשל מישהו שהתריע על התעצמות האויב אבל סתמו להם את הפה. כל מי שחווה את התקופה הזאת מכיר את העובדות האילו. לכן מפתיע אותי מחדש שאף אחד לא דן בעובדות האילו אלא מדברים כל מיני דברים שאינם ניתנים להוכחה כלשהי כמו מרגלים וחסמבה עם המערה החשמלית. כל זה נעשה, לדעתי, כדי להסיט את הדיון מהבגידה של הדרג המדיני בשיתוף עם צמרת צה”ל.

    גם יצא לי להתווכח עם אורי מלשטיין באתר של העיתנאי יואב יצחק. גם שם כתבו הרבה מאמרים תחת כותרת הסידרה “ניצחון בסבירות נמוכה” וממש היה מדהים איך אף אחד לא נגע בעובדות הגלויות דלעיל, למרות שהיצגתי אותן כמה פעמים, ורק דיברו על כל מיני קונספירציות שונות ומשונות שלא ניתנות להוכחה.

    גם הסיפור כאילו האמריקאים לחצו לביצוע הבגידה הזאת לא מתקבל על הדעת. תמיד אפשר להדליף את סיפור התעצמות האויב בעיתוני חו”ל אפילו או אפילו בעיתונים אמריקאים ואז כמובן זה יצור לחץ ציבורי להתקיף מה שהיה מקפל את האמריקאים. שום דבר מזה לא קרה חוץ מאשר בגידה.

    ועוד בנושא מילשטיין כפי שמובא. אחת הביקורות של אורי מילשטיין על הצבא זה שהצבא אינו מפיק לקחים וגם אינו חוקר ביצועים. אז ככה, אפילו אם יפיקו לקחים, בהנחה שבאמת הבינו את כל מה שקרה, איפה יישמו את אותם לקחים? בסופו של דבר התנאים משתנים בתתמדה ולכן כל לקח שהופק מפעולה בעבר אין בו תועלת כי התנאים השתנו. ובנוסף, מי מחליט שלקח שהופק מתאים למצב מסוים בעתיד? לכן הפקת לקחים בתנאים שמשתנים בהתמדה אין בה תועלת . אפשר להפיק לקחים בענינים שאינם משתנים.

    1. יואל קורנבלום, אתה חי בסרט.
      חבל שיום הכפורים כבר עבר. כעת תצטרך לחכות שנה שלמה כדי לבקש סליחה על החשדות והתאוריות ההזויות שאתה מעלה, ועל האשם שאתה תולה בכל כך הרבה אנשים טובים, שגם אם טעו עשו זאת בתום לב וללא שום כוונת זדון.
      בניגוד לך.

    2. צריך להבדיל בן טקטיקה צבאית לאסטרטגיה
      סה”כ, האסטרטגיה של צה”ל לפני המלחמה היתה שהצבא סדיר יבלום את תנופת האוייב, והמילואים יגיעו לצורך מכת הנגד, והאסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה מבחינה צבאית.

      הפקרת המעוזים זו (אולי) שגיאה טקטית. ישנן דעות שניתן היה לפנותם ואולי באזורים מסויימים התגבור שלהם היה אף מצליח לעצור את הפלישה המיצרית באזורים מסויימים או להסב לה נזקים גדולים, ודעות נגדיות שהפינוי שלהם היה גורם לאבדות לא מוצדקות בכוחות הדלים ממילא.
      אי הקדמת גיוס המילואים היתה שגיאה אסטרטגית מהדרגה הראשונה. חטיבה נוספת בגולן היתה עשויה להפוך את כל תמונת הקרב שם ביומים הראשונים.
      לגבי המכה המקדימה של חיל האוויר – לא ברור אם הם היו מצליחים לפרק את קו ההגנה האווירית המיצרי בסיני. אם הם אכן היו מצליחים, זה היה הופך את כל תמונת הקרב בחזית המיצרית, אולם לא ברור שזה היה מצליח.

      אחת התעלומות שלא ברורה לי עד היום זה מדוע חיל האוויר לא השתמש בפצצות מצרר נגד הכוחות הרגליים מצריים בסיני שהיו חסרי מגן נגד נשק כזה. על פניו זה היה גורם להם לקטל המוני שהיה מקל את קרבות השיריון בהמשך. האם מישהו יודע מה הסיבה? האם לא היו לחיל האוויר פצצות מצרר באותה תקופה?
      ברור שגם ארטילריה היתה עוזרת, אולם לא היו לצהל באותה תקופה מספיק תותחים.

  6. תזה של תמימות דעים , שוללת את המחדלים והכשלונות שעשו אנשי ממסד הצבאי השמאלני ובעלי האמונות השמאלניות מאחריות ומהאמת שצריכות לצאת לאור בגם באיחור של ארבעים ומי יודע כמה ויותר שנה!

    עם תוכן שכזה בא לעולם שבאתר שמנסה לייצג השקפה שמרנית לאומית ליברליזם , בתור כאלה שמציגים את עצמם כבולגרים ימנים צעירים , לא בטוח שלמחנה הלאומי יש עתיד אחרי עידן נתניהו!

  7. אותי זה לא שכנע
    גם לא הקונספירציה במלואה
    שאלות
    1. כמפקד אזור גיוס קיבלנו התראות קודם ונאמר צריך לגייס אבל אין אישור
    2. כלוחם בחזית הסורית ראיתי ברכבים ורק”ם סורים באזור אל על .מעלה גמלא וציר הנפט שהמפות שהיו להם הסתיימו ברמה
    4. מדוע הודחו הגיבורים/המפקדים המצרים
    5. ראו את ראיון הויכוח בין אבירם ברקאי לבין ד”ר מילשטין
    אני מוחה על שכתב אבירם על מי שלא חושב כמוהו

  8. האמת עוברת איפה שהוא באמצע
    הייתה הסכמה בשתיקה היה פחד ממה שהאמריקאים יגידו וכן הלאה.
    לא הייתה ממש קונספירציה אבל הייתה מין הבנה כזאת.
    הדרג המדיני סמך יותר מידי על הצבא ולא בצדק.
    הקצינים והחיילים בתוך הצבא ידעו בוודאות שעומדת להיות מלחמה.
    כחייל במלחמה ההיא אני יכול להעיד שהבעיה הייתה לא הדרג המדיני אלא השאננות של המפקדים הבחירים, ובראשם הרמטכ”ל, הנשק המיושן, ההצטידות המרושלת והגרועה, הימחים הריקים והלא מתוחזקים, והמתקנים שלא פעלו בגלל הזנחה, וכל זה בא מרוב שחצנות ובטחון עצמי מוגזם.
    לא יכול לשכוח את הסיורים בקו הגבול בזחלד ממלחמת העולם השניה שכל כמה קילומטר המנוע שובק, עם בגדי ב’ אבל כובע א’ בכותפת – זה מה שהיה חשוב לרמטכ”ל הכובע א’ בכותפת , הסורים הפ.
    אגב מי שחושב שהיום זה שונה בהרבה – טועה.
    הצבא של היום זה יותר “משטרה” מאומנת לפזר הפגנות, לשמור במחסומים, וללכוד מחבלים, לבצע מבצעים מיוחדים נוסח גימס בונד, ולא צבא שערוך למלחמה חזיתית אמיתית נגד צבא סדיר אחר, בדיוק כמו שזה היה לפני מלחמת יום כיפור.
    אם חלילה איראן וסוריה וחיזבללה יתקפו אותנו עם צבא סדיר יקרה בדיוק מה שקרה ביום כיפור ההוא.

  9. התיאוריה לדעתי נכונה.
    אני לא בטוח אם הצד הישראלי,לרבות דיין,היה מעורב.
    לדעתי לא.
    אבל לגבי התכנית האמריקאית מצרית שהתנהלה מאחורי גבם של הרוסים (וכנראה גם מאחורי גבנו)
    אני מתערב על היד שלי שהיא נכונה.
    לגבי פרשני הבית של התיאוקרטיה המרקסיסטית
    חבל לבזבז עליהם זמן.
    לא רק בארץ יש כאלה.בבריטניה,רוב הספרים
    שעסקו במלחמה או בגרמניה הם אפילו לא עלבון
    לאינטיליגנציה.כמובן שרובם “זכו בפרסים”.

  10. מי שמנתח את תוכנית המלחמה המצרית רואה שאינה מתקבלת על הדעת
    ברקאי לא מפרק שבכל הספר הזה מומן ע”י משפחת דיין כנראה
    ו כנראה שאתם משוחדים
    אני לא אקרא אפילו שורה אחת של טקסט שלכם יותר

  11. ספרו של ברקאי וכמהו גם המאמר הזה על ספרו, הוא לא יותר משעשעו אינטלקטואלי.
    וגם התזה של קונספירציה היא שעשעו אינלקטואלי במידה ניכרת, לכן הכותרת של מילשטיין היא “השערת הקונספירציה” (אם כי בהמשל הוא בדרך כלל נסחף “לקבל” אותה). למי שבאמת חושב ולא התרשם משטף הדיבור והמסמכים (ביטוי של המאמר הנוכחי) ההבדל ברור. ברור גם ההבדל במטרה: “השערה” מזמינה חשיבה, מציגה קושיות ומחפשת תשובות. “פירוק התזה” סותם את החשיבה (דוגמא בהמשך).
    בספרו מתאר ברקאי את ה”תזה” כ”פלסטילינה”: לפעמים מקצרים ולפעמים מאריכים – לפי הצורך. בושה וחרפה! – אבל לכאורה. בדיוק כך בונים את את התזה האמיתית בתחילת המחקר – כל מי שראה אי-פעם בלש רציני, יודע את זה. וגם כל מי שלא ראה בלשים בחייו, אך עשק אי פעם מחקר מדעי תיאורטי (להבדיל משטף הדיבור) – גם הוא יודע את זה.
    ניחא – לא הספר ואף לא המאמר, אינם מבדילים בין מחקר והוכחה לבין שטף הדיבור (התיאריה של פוסטמודרניזם מזמן מחקה את הגבול החשוב הזה), אבל גם הם משתמשים בשיטת ה”פלסטלינה”, ומוסיפים לתזה, אם זה נוח להם. ואם נקרא את הילד בשמו – הם בונים (מפלסטלינה) תזה דומה לתזה המקורית, אך נוחה יותר לתקיפה. במדע זה נקרא שגייה, בבלש זה נקרא סילוף, בפוסטמודרניזם זה מקובל גם מקובל. (איני כופה על הקורא את הבחירה). דוגמה אחת, אבל יפה: כותב בעל המאמר:
    “ללא ספק הייתה קונספירציה חלקית, כי הרי גולדה הבטיחה לקיסינג’ר להגיע למשא ומתן אחרי הבחירות ומראש הסכימה לוויתורים, שנראו “מספיק גדולים” לה, וגם לבן-שיחה האמריקני.”
    הציטוט אינו מסביר איפה כאן ה”קונספחרציה”, אשר “הרי הייתה”. ובאמת איפה היא, ונגד מי היא כוונה? התשובה היא: ההסכם הסודי על משא ומתן אחרי הבחירות (הדגש על “אחרי”), נועד להבטיח ניצחון בבחירות וגם הפרת הבטחות לבוחר מייד אחריהן. זאת הקונספירציה והיא מכוונת נגד הסדר הדמוקרטי, אשר כולל “חוזה של יושרה” בן המפלגות והבוחר. (הצד הישראלי הניח, כח קיסינג’ר, במטווח, יכניס את סאדאת למשוואה ולכן כל צחצוח חרבות שלו טינו אלה הפגנה, בדומה לעמדה הניצית של המערך בישראל).
    מי שלא מבין את זה – אפשר לדבר איתו. מי שמבין ומסתיר – אין מה לדבר איתו. מי שלא ידע, כי הספר והמאמר הסתירו ממנו את העובדה הבסיסית, ייצא משוקר ומרומה, (אך מן הסתם גם מרוצה).
    כותב שורות אלה “משוחד” – הוא שייך ל”פורום” המשוקץ (שגם שמן שונה בשיטת הפלסטלינה), אך איני תומך בתיאורית הקונספירציה, אם כי מוצא הרבה טעם בהצגת ההשערה לשם חידוד המוח והמחקר. התיאוריה הפרטית שלי היא:
    דיין ניסה לרקום את הקונספירציה דרך קיסינג’ר (גולדה היתה שותף פסיבי וכמסתבר נגד רצונה). בפועל הקונספירציה לא התרקמה, אך דיין שכנע את עצמו שהיא כן התרקמה. התפיסה הזאת השפיע עליו והשתלבה באופן טרגי מאוד עם ה”קונצפציה” (בעצם: קונצפציות בלשון רבם) המקובלת. מזה נולדה ההפתעה. פרשת התגובות על המסר של צבי זמיר היא פרשה נפרדת, כאשר לדיין התברר בהדרגה כי “קונספירתיית היחיד” שלו הייתה קיימת רק בדמיונו הפורה, ובכל מקרה סאדאת הפר את כל ההסכמים , כלומר גבר עליו בקרב המוחות.
    יש להדגיש: קונספירציה לא כללה (חוזר: לא כללה) את סוריה, לכן, כל “ערנות” נגד סוריה אינה כלולה בהשערה , אלא רק מאוד בעקיפין. זאת ועוד: הקומבפירציה המקורית נעלמה עם פתיחת המלחמה, אבל תוך כדי מלחמה נתרקמו מספר “קונספירציות” שקיסינג’ר הוביל בהן, כאשר התאשת והבין שהרוסים עבדו עליו. גם סאדאת, אך לסאדאת קיסינג’ר “סלח” כי רצה לקבל את מצרים ב”חוג הידידים”, אך לרוסים הוא “גמל” – משך אותם ללחוץ על הערבים לקבל הפסקת האש, בהבנה תחילה שמצרים תעזוב את בריה”מ. הרוסים לא הבינו את משחקו. מי שלא מאמין לאפשרות הזאת (מדובר בסוג של אמונה, כי אין הוכחה של ממש), אני מציע להתבוננן ולחשוב על הפסקת האש בתעלה ב-1970.
    הרוסים גרמו לה על ידי מבצע קווקאז (איני מפרט), אך האמריקנים קיבלו דריסת הרגל הראשונה כמסדרי ההסכם. האם לכך התכוונו הרוסים?

    1. تجهدون انفسكم في البحث عن مبرر لهزيمة حقيقية من مصر
      اعتقد انه امر طبيعي ان تفوز مصر في اية مواجهة عسكرية لو قابلتكم ارادة لارادة وتاريخ لتاريخ وامة لأمة

      لا ينسي المصريون ان اولاد اسرائيل وصلوا الي اراضيها قبل 2000 سنة حفاة عراة جوعي جهلة
      وفي مصر تعلموا كل ما يعرفونه وانطلقوا بعد ذلك
      المصريون يحتفظون في قرارة انفسهم بالنظرة القديمة لاولاد اسرائيل
      وربما كان ذلك سبب ما حدث عام 1948 و1967
      ولكن عندما تكون انت السيد
      وتؤخذ من خادمك القديم علي حين غرة فلا شك انك سوف تستعد جيدا له في المرة القادمة
      النواح والبكاء مضيعة للوقت
      دعونا نغلق هذا الملف وننظر للمستقبل
      حققوا للفلسطينيين مطالبهم المشروعة ولنعش معا في سلام .
      هذا في مصلحتكم