ההתקפות על סטיב בנון וסופו של "נייר הלקמוס הישראלי"

במשך עשרות שנים היה זה סוד גלוי בוושינגטון. חברי קונגרס רבים עבדו זמן רב תחת האשליה שישראל היא הנושא המדיני החשוב ביותר עבור יהודי אמריקה, וכוח מאחד עבור הקהילה היהודית. אבל האמת היא שזה היה תמיד מיתוס שיהודים רבים שמחו לטפח, מפני שהוא עשה את מלאכת השתדלנות הפרו-ישראלית קלה יותר.

זה לא אומר שיהודי ארה"ב אדישים ברובם לישראל. אפילו סקרים הבודקים את הדמוגרפיה בקרב היהודים, והמספקים את הנתונים הפסימיים ביותר בדבר ההמשכיות ותחושת ההידלדלות של העם היהודי, מראים בבירור שרוב יהודי ארה"ב עדיין מוטרדים בנוגע לגורלה של המדינה היהודית. אבל עבור הרוב המכריע זהו רק נושא אחד מני רבים המהווים מקור לדאגה – הרבה אחרי סוגיות אחרות הקשורות לסדר היום הליברלי שהם מנסים לקדם.

עם זאת, דמויות ציבוריות המסורות לעניין הישראלי יכלו לסמוך על כך שיקבלו לפחות מידה מסוימת של אהדה מהקהילה היהודית המאורגנת, גם אם הממסד הליברלי לא תמיד ראה בעין יפה את השקפותיהם הפוליטיות.

אבל גם זה כבר השתנה.

מתסיס את הבסיס

סטיב בנון, מנכ"ל אתר 'ברייטברט' ויועץ בכיר לשעבר בבית הלבן, הפך לכוח המניע שינוי במפלגה הרפובליקנית ולדמות שנויה במחלוקת עמוקה. בנון יכול להוסיף פריט נוסף לרשימת הישגיו: הוא חשף באופן מכריע כי רוב היהודים האמריקנים כמעט אינם מעמידים לנגד עיניהם את סוגיית התמיכה בישראל, כאשר הם שוקלים את הבחירות הפוליטיות שלהם.

אחרי כהונה קצרה כאחד הלוחמים המרכזיים בקרקס של טראמפ באגף המערבי בבית הלבן, חזר בנון ל'ברייטברט' והוא מוביל מאמץ לטיהור הקונגרס מאנשי הממסד הרפובליקני הוותיק. אף שנוטים להפריז בהערכת השפעתו על הנשיא ותומכיו, מה שמצוי בלב המאבק על השליטה במפלגה לקראת בחירות אמצע הקדנציה ב-2018, הם ניסיונותיו של בנון להתסיס את בסיס המצביעים של המפלגה הרפובליקנית, האוהד את טראמפ ומתעב את נציגי המפלגה בקונגרס לא פחות משהוא מתעב את הדמוקרטים.

אבל המוניטין העצום של בנון כדמות מפתח בפוליטיקה האמריקנית קשור פחות לתיגר שהוא קורא על הנציגים הרפובליקנים המכהנים בקונגרס, ויותר לאופן שבו הוא מקדם את האתר 'ברייטברט', וכן להיותו נחשב כביכול לקול המוביל בימין האלטרנטיבי ('אלט רייט'). זה הפך אותו למוקד של מתקפת נגד מצד רפובליקנים ממסדיים, המגנים אותו כאנטישמי שכל חברי המפלגה צריכים להתרחק ממנו. בהאשמות אלה ישנה תהודה להתקפות נגד טראמפ ובנון מצד ליברלים ודמוקרטים, המייחסים את גישתו האנטישמית-כביכול של טראמפ להשפעתו של 'ברייטברט'. כעת נחלצו כמה דמויות מפתח יהודיות, בעיקר מורטון קליין, נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה, להגן על בנון, שנאם לאחרונה באירוע השנתי הארצי של הארגון בניו-יורק.

אבל ההיבט המשמעותי ביותר של האפיזודה הזו איננו האופן החריג שבו התערב בדיון זה ארגון יהודי, אלא הדרך שבה מרבית היהודים היוצאים נגד בנון פוטרים כ'לא-רלוונטית' את עמדתו הפרו-ישראלית, ואת התפקיד הבולט שממלאים יהודים ב'ברייטברט'.

האשמות ללא כיסוי

בנון, קצין לשעבר בצי האמריקני, בנקאי השקעות ודמות ידועה בתעשיית הקולנוע, השתלט על האתר 'ברייטברט' לאחר מות מייסדו, אנדרו ברייטברט, ב-2012. האתר החל את חייו כקול שמרני נוסף הקורא תיגר על התקשורת הליברלית בסוגיות רבות, לרבות הטיה נגד ישראל. אבל 'ברייטברט' ידוע במיוחד בשל עמדותיו הנוקשות ביחס להגירה ולסחר בינלאומי, שעל גבן זכה טראמפ בנשיאות. כקול מוביל באגף הפופוליסטי של הימין, 'ברייטברט' זכה לממד חדש של חשיבות במהלך מסע הבחירות לנשיאות ב-2016, כאשר נסיקתו של טראמפ הוכיחה כי השפעתם של מנהיגי דעה מסורתיים באגף השמרני נמצאת בירידה.

כמו טראמפ עצמו, גם 'ברייטברט' של בנון החניף לעתים לקיצונים, ובנון אף הרחיק לכת וטען בשלב מסוים שהיה זה "המצע לצמיחת הימין האלטרנטיבי". אבל הקו הזה – שמבקריו של בנון הטיחו בפניו מאז שוב ושוב– לא היה יותר מאשר התרברבות שאין מאחוריה דבר. אף ש'ברייטברט', כמו טראמפ, חוטא לעתים בקריצה לעבר הקיצונים, האתר לא פרסם שום דבר שאפשר לכנות 'עליונות לבנה', שלא לדבר על 'אנטישמיות'.

זה לא מנע ממבקריו של בנון להמשיך ולייחס לו אנטישמיות. פרט להצפה-מחודשת של התקפות אישיות בלתי מבוססות נגד בנון על רקע גירושיו המתוקשרים, מותחי הביקורת על 'ברייטברט' יכולים לכל היותר להצביע על מאמר אחד שמריח אנטישמיות – מאת דיוויד הורוביץ, שכינה את ויליאם קריסטול, מו"ל השבועון 'ויקלי סטנדרד', "יהודי נוכל" בשל התנגדותו לטראמפ. הכותרת והכתבה היו שנויים במחלוקת, אך הטיעון – שלפיו יריביו היהודים של טראמפ פגעו בישראל, שכן בחירה של הילרי קלינטון לנשיאות משמעותה פגיעה במדינה היהודית – שורשיו למעשה בתמיכה בישראל ולא באנטישמיות.

ואף-על-פי-כן, ההאשמה באנטישמיות לא ירדה מעל סדר היום, בעיקר משום שיהודים ליברלים לא הצליחו להפריד בין סלידתם מהפוליטיקה של בנון – במיוחד על רקע תמיכתו בטראמפ ונכונותו לתקוף את אויביו – ובין הרעיון שכל מי שקשור לימין הפופוליסטי חייב, כמעט מעצם הגדרתו, להיות כרוך איכשהו גם באנטישמיות.

כשהיהדות היא מצע המפלגה הדמוקרטית

אבל מה שהכי מעניין בוויכוח הזה הוא שהליברלים תופסים את הרקורד של בנון, כמי שתומך באופן בלתי מסויג בישראל, כבלתי רלוונטי לחלוטין לדיון. עבור מי שתופסים את היהדות כליברליזם (בדיחה עם זקן מספרת שהיהדות היא בעצם מצע המפלגה הדמוקרטית עם כמה חגים באמצע) – היחס לישראל הפך לשיקול משני, אם בכלל, מתוך שורת קריטריונים שעל פיהם ניתן לשפוט דמויות פוליטיות.

בתקופה שבה גל גואה של אנטישמיות ברחבי העולם מיוחס במידה רבה להכפשות אנטי-ציוניות נגד ישראל, אפשר להניח כי הפגנת אהדה אמיתית לישראל והתנגדות חריפה לאויביה הפלסטינים והאיראנים, צריכות להיתפס כעדות להשקפה חיובית על יהודים ועל זכויותיהם, לפחות עד שיוכח אחרת. זה נכון במיוחד במקרה של 'ברייטברט', המעסיק יהודים רבים ותורם להעצמתם. אך היהודים הליברלים אינם מוכנים להניח לבנון ליהנות מן הספק.

מנגד, יהודים ליברלים רבים נוטים לעשות הנחה לדוברים שונאי ישראל כדוגמת הפעילה הפלסטינית-אמריקנית לינדה סרסור, הבולטת ברטוריקה האנטישמית שלה, בשל התנגדותה הפומבית לטראמפ. לא פחות מטריד מכך הוא האופן שבו הם דנים לכף חובה יהודים המגנים על בנון, כדוגמת קליין, או אפילו האשמת העיתונאי הליברלי ג'יי-ג'יי גולדברג בכך שבגד איכשהו ביהודים למען ישראל, לאחר שטור שלו במגזין 'פורוורד' הפריך את אשמת האנטישמיות.

בנון ימשיך לשגשג גם ללא אישורן של קבוצות יהודיות ליברליות כמו 'הליגה נגד השמצה', שעזרה לתדלק את ההתקפות נגדו. אבל הנפגע האמיתי כאן הוא הרעיון של 'מבחן לקמוס ישראלי' שלפיו ניתן לשפוט דמויות פוליטיות, לפחות באופן חלקי, על בסיס נכונותן להגן על ישראל.

הורדתו של בנון לדרגת אנטישמי, על אף חיבתו הברורה לישראל ולממשלתה, היא ציון דרך שאי אפשר להתעלם ממנו בפוליטיקה האמריקנית. אם תמיכה בישראל, מדינה מותקפת העומדת על נפשה, אינה זוכה לקרדיט מצד קבוצה שקשריה עם מדינת ישראל חזקים ביותר, הרי מכאן ולהבא כל שמרן שיביע הזדהות עם ישראל חייב להבין כי הליברלים היהודים יתעלמו לחלוטין מקיומו, בלי קשר לשאלה עד כמה הוא מצדד בנושאים שליהודים אכפת מהם.

אם החברים בקונגרס לא הבינו זאת עד כה, ההשמצות נגד בנון יזכירו להם שעליהם לשאת את עיניהם אל תומכי ישראל הנוצרים על מנת לזכות באישור, ולא לעבר קהילה יהודית מאורגנת הבוחרת להתנגד לטראמפ בקביעות.

________________

ג'ונתן ס. טובין הוא עורך מדור הדעות באתר jns ובעל טור ב'נשיונל רוויו'. המאמר נכתב במיוחד לאתר 'מידה'. תרגום: שאול לילוב