חג מולד שמח: הנוצרים הישראלים כפי שלא הכרתם מעולם

ערב חג המולד והשנה החדשה עומד מספר הנוצרים בישראל על כ-170 אלף בני אדם, שהם כשני אחוזים מאוכלוסיית המדינה. אך עם זאת לא רבים בארץ מכירים את הקהילה הנוצרית בישראל ויש בעולם שכלל לא מודעים לקיומם של נוצרים אזרחי ישראל.

רוב חברי הקהילה הנוצרית בישראל (80%) הינם דוברי ערבית, או בכינוי הנפוץ אך האנכרוניסטי "ערבים נוצרים". קהילה זו נטועה עמוק בארץ ישראל, בה הם רואים את ארץ הקודש וחלקם הם צאצאי הנוצרים עוד מימי ישו והכנסיות והכתות הראשונות. אחרים הם צאצאים של תושבי הארץ שקיבלו את הנצרות במאה הרביעית לספירה תחת האימפריה הביזאנטית, אז הפכו הנוצרים לרוב באזור ארץ ישראל אך איבדו אותו לאחר כיבושי האסלאם והשבטים הערביים.

הנוצרים דוברי הערבית בישראל משתייכים ברובם לכנסייה הקתולית ולכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ואחרים הם מרונים, קופטים, פרוטסטנטים, בפטיסטים ואוונגליקלים. לצדם ניתן למצוא את הארמנים החיים בישראל שרבים מהם דוברים גם את השפה הערבית. בשל החלוקה לזרמים שונים אין לנוצרים בישראל הנהגה דתית אחת, ומשפחות נוצריות רבות כיום הן מעורבות בעקבות נישואין בין נוצרים מכל הזרמים.

הנוצרים בישראל נחשבים למשכילים יחסית לכלל האוכלוסייה שכן רבים מהם לומדים בבתי הספר הפרטיים של הכנסיות, בהם החינוך בדרך ככל הוא ברמה גבוהה. לפי הנתונים העדכניים של משרד החינוך, הנוצרים בישראל מובילים באחוזי הזכאות לתעודת בגרות עם 64%, וזאת בהשוואה ל-50% מהדרוזים, 39% מהמוסלמים ו-53% מתלמידי החינוך העברי. עובדה זו גם משפיעה על מצבם הכלכלי של הנוצרים שהוא לרוב גבוה מהממוצע בארץ.

מרבית הנוצרים חיים בישובים ערביים בעלי רוב מוסלמי, בעיקר בצפון הארץ, ואחרים מתגוררים בישובים יהודים או מעורבים. ריכוזים גדולים נוספים של נוצרים קיימים בירושלים ובערים רמלה ולוד. כיום ישנם בישראל שני ישובים בלבד בהם הרוב המוחלט הוא נוצרי והם מוגדרים כישובים נוצריים: המועצות המקומיות מעיליא ופַסוּטָה הסמוכות למעלות.

העיר נצרת הייתה בעבר בעלת רוב נוצרי, אבל בעשורים האחרונים איבדו הנוצרים את הבכורה והיא הפכה לבעלת רוב מוסלמי, מה שגרם לרבים מהם לעזוב ולעבור לישובים יהודיים סמוכים.

בין בדלנות להשתלבות

מבחינה חברתית, הנוצרים דוברי הערבית נחשבו תמיד לחלק מהמיעוט הערבי בישראל, המונה כ- 1.5 מיליון מוסלמים, כשהנוצרים למעשה הם מיעוט בתוכם וחסרי השפעה פוליטית משמעותית במהלך השנים כיהנו נוצרים כחברי כנסת בפרלמנט הישראלי, רובם במסגרת המפלגות הערביות ואחרים גם במפלגה הקומוניסטית או רשימות שונות שהיו קשורות למפא"י.

חברי הכנסת הנוצרים של העת הנוכחית שהיו חברים במפלגות ערביות לאומניות כמו בל"ד, ראו עצמם בדרך כלל כמי שמייצגים את כלל המגזר הערבי ולא את הקהילה נוצרית. כך למשל חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס, המרצה כיום עונש מאסר לאחר שנתפס מבריח מכשירי טלפון לאסירים ביטחוניים בכלא קציעות. חברו למפלגה עזמי בשארה נמלט מישראל לקטאר לפני כעשור בעקבות החשדות כי סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

מול תופעת ההתבדלות הקיצונית, שהיא בולטת וקולנית אך לא מייצגת את הקהילה הנוצרית, התעוררה בשנים האחרונות מגמה הפוכה לחלוטין. מספר פעילים חברתיים ביחד עם קציני צבא ומשטרה נוצרים החליטו באוגוסט 2012 על הקמת פורום שיקדם חיבור בין הקהילה הנוצרית למדינת ישראל, ויעודד צעירים נוצרים לתרום לחברה הישראלית ולהשתלב בה.

המהלך העיקרי אותו הוביל הפורום בקרב הנוצרים היה עידוד לגיוס לצה"ל ולהתנדבות לשירות לאומי-אזרחי. חוק גיוס החובה בישראל חל על יהודים, דרוזים וצ'רקסים בלבד, כאשר נוצרים, בדואים ומוסלמים פטורים משירות אך ראשים להתנדב לכוחות הביטחון. בחודש אוקטובר 2012 התקיים הכנס הפומבי הראשון שקרא לצעירים הנוצרים להתנדב לשירות בצה"ל. האירוע נערך בנצרת עילית בהשתתפות של כ-300 בני נוער נוצרים והוזמנו אילו גם כמרים שתמכו בצעד זה.

כמעט מיד לאחר מכן החלו גורמים קיצוניים במגזר הערבי ובקהילה הנוצרית לאיים על אותם כמרים שהשתתפו בכנס. בימים שאחרי הופצו נגדם מודעות, רכביהם ניזוקו וסמרטוט טבול בדם נתלה על דלת ביתו של אחד מהם. שניים מהכמרים קיבלו רגליים קרות וחזרו בהם מתמיכתם בגיוס אך השלישי, האב גבריאל נדאף מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית בנצרת, לא נרתע והחליט להמשיך בדרכו.

האב נדאף הקים ארגון שפעל לא רק כדי לעודד את הצעירים הנוצרים להתנדב לשירות צבאי או לאומי, אלא להוביל את הקהילה הנוצרית להשתלבות מלאה בחברה בכל התחומים. בכך קיווה נדאף שהנוצרים יהפכו ממיעוט חסר השפעה לקהילה מעורבת ומשפיעה, שמחזקת את זהותה תוך כדי שיתוף עם מדינת ישראל.

מהלך לאומי היסטורי

חשוב לציין כי גם לפני כן הגיעו נוצרים לעמדות מפתח משמעותיות בציבוריות הישראלית, למשל כשופטים, מנהלי מחלקות ובתי חולים, עובדי מדינה בכירים ואנשי אקדמיה. אך רובם עשו זאת באופן אישי, ולא כחלק ממגמה של אחריות קהילתית או הרתמות לבניית המדינה והשפעה בעיצוב החברה הישראלית.

השינוי שהוביל הכומר נדאף ביחד עם פעיליו מכל הזרמים והכנסיות היה בגישה, ראשית בנושא של השירות הצבאי והלאומי. בחברה הישראלית שירות שכזה הוא סמל, הוא מצביע על שייכות והוא המאפיין הבולט ביותר בחיבור בין כל חלקי החברה השונים. שירות בצבא או בשירות לאומי מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית ומסמל רצון לשותפות אמתית.

אך זאת לא הייתה הסיבה היחידה. הכומר והמתנדבים שהיו אתו הדגישו כי אחד מהגורמים העיקריים שהביאו אותם לעשות את הצעד הנחרץ והפומבי הוא מצבם של אחיהם ואחיותיהם הנוצרים במדינות אחרות במזרח התיכון. אם במדינת ישראל היהודית זוכים הנוצרים לחיות תחת משטר דמוקרטי ובחברה חופשית ובטוחה, הרי שלעומתם הנוצרים במזרח התיכון נרדפים ללא הרף.

במצרים, בעזה, ברשות הפלסטינית, באיראן ובלבנון איבדו הנוצרים חלק ניכר מכוחם, ובעיראק ובסוריה אף מתחולל רצח עם נגד קבוצות נוצריות ומיעוטים דתיים אחרים. לפיכך ראה האב נדאף לנכון לקרוא לנוצרים בישראל לקום ולתרום להגנת המדינה אשר מגנה עליהם מגורל דומה לנוצרים במזרח התיכון.

והנוצרים בישראל נענו לקריאה. לפני שנת 2012 ממוצע הנוצרים שהתנדבו לשירות בצה"ל עמד על כ-35 איש בשנה, מתוך פוטנציאל גיוס של כ-1,500 צעירים מסיימי בית ספר תיכון. כחמש שנים לאחר מכן, ממוצע הנוצרים המתגייסים לצבא עומד על כמאה איש בשנה ועוד כ-600 המתגייסים לשירות לאומי-אזרחי, ומשפחות נוצריות רבות רואות בצעד הזה הצהרה כי הן חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

בחודש יוני האחרון הודיע נדאף על פרישה מפעילות ציבורית, הוא סגר את הארגון שהקים וחזר לכהן כראש העדה היוונית-אורתודוקסית ביפיע שליד נצרת. כיום מי שממשיך דרכו הוא ארגון חדש בשם "ברית אחים – נוצרים גאים להשתלב" בראשו עומדת כרמלין אשקר, נוצרייה פרוטסטנטית תושבת פסוטה ואמא לבן בוגר שירות לאומי ובן נוסף שאמור להתגייס בקרוב. לראשונה במסגרת ארגון זה ניתן למצוא גם פעילים מקרב הנוצרים בירושלים.

מדובר במהפכה של ממש ובתהליך חברתי ולאומי בסדר גודל היסטורי שמעורר כמובן גם הרבה תגובות נגד. החל מקמפיינים וכנסים נגד הגיוס (חלקם ממומנים על ידי האיחוד האירופי), דרך חרמות ואיומים על משפחות נוצריות, פעילות בתוך הכנסיות להפעלת לחצים על אנשי דת ופעילי כנסיות התומכים בגיוס ועד לאלימות פיזית נגד פעילים ומשפחות חיילים נוצרים.

המתנגדים למהלך זה מפחדים לא רק מעלייה בהתנדבות לצבא אלא גם מהסיכוי שהמשך ההשתלבות של נוצרים יוביל להבדלת הקהילה הנוצרית מהמגזר הערבי המוסלמי וקבלתה כקהילה בעלת מעמד עצמאי ונפרד, כמו במקרה של העדה הדרוזית בישראל. בין טענותיהם כלפי הממשלה התומכת בהשתלבות הנוצרים, הם מציינים כי ישראל נוקטת במדיניות של הפרד ומשול בתוך המגזר הערבי כדי להחלישו.

לעומת המתנגדים האלימים יש כאמור רבים שלא נרתעים. אם בעבר חיילים ושוטרים נוצרים היו מפחדים לשוב לבתיהם כשהם לבושים במדים פן יפגעו בהם ובמשפחותיהם, הרי שכיום רובם לובשים את המדים בגאווה ולא מסתירים זאת יותר. משפחות נוצריות אחרות עדיין יושבות על הגדר וממתינות לראות כיצד כל המהלך להשתלבות בחברה יתפתח מבחינה פנים ישראלית.

הנוצרים שמובילים את מהלך ההשתלבות טוענים ששאיפתם אינה נובעת מתוך רצון בהחלשת המגזר הערבי אלא במציאת המקום הייחודי של הקהילה הנוצרית בחברה הישראלית ובמערכת הממשלתית. הם מדגישים את היותם גאים בזהותם הנוצרית והישראלית, ובשורשיהם שניטעו בארץ ישראל שנים רבות לפני הופעת האסלאם, ואת היותה של המדינה מקלט בטוח למיעוטים דתיים הנרדפים בכל רחבי מזרח התיכון על ידי "אחיהם" הערבים.

המהלך המבורך של השתלבות הנוצרים בישראל הוא עוד ארוך ומלא באתגרים, אך הצלחתו היא אינטרס חשוב מאוד גם עבור המדינה וגם עבור הנוצרים עצמם. בזמן שהעולם הערבי חווה חורף בלתי נגמר של דם ומלחמות, הנוצרים בישראל מקווים להמשך האביב הפורח של קהילתם.