למרות עליונותו הצבאית והטכנולוגית הברורה, כל עוד צה"ל לא ייטול את היוזמה מחדש נמשיך למצוא את עצמנו מסובכים בעימותים חוזרים ונשנים מול ארגוני טרור
בחודשים האחרונים ערך צה"ל מספר תרגילים רחבי היקף, בהם התרחיש העיקרי שתורגל היה תגובה של הצבא למתקפה רחבה של חיזבאללה או חמאס בתוך שטח ישראל. בסיום של אחד מהתרגילים שנערך לאחרונה בצפון הארץ הצטלמו בכירי מערכת הביטחון מחויכים, ושר הביטחון ליברמן אף הכריז שצה"ל ערוך למלחמה ברמת המוכנות הגבוהה ביותר מזה שנים.
אך למתבונן הצד נראה שמשהו בתמונה הזו אינו כשורה. אם התרחיש העיקרי אליו מתכוננים הלוחמים הוא רק תגובת נגד למתקפה של האויב, שתכפה עליו מן הסתם בזמן ובמקום הנוחים לאויב, אז כיצד אמור צה"ל להכריע את המערכה כפי שהצהיר הרמטכ"ל איזנקוט, והאם הוא ערוך לכך בכלל?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף בעידן הנוכחי, בו ניצחון האויב עשוי להסתכם גם בתמונה אחת של לוחם חמאס המניף דגל על גג בישוב ישראלי הצמוד לגדר, או לחלופין בתמונה של אזרחים ישראלים מבוהלים מפונים מביתם מחשש למתקפת טילים על העורף, בעוד כוחות צה"ל מהססים לפעול.
חשוב להדגיש כי האימונים השוטפים של הצבא הכרחיים לשמירה על כשירותו ולשידור עוצמתו, אך כל עוד הם יישארו במתכונת הגנתית בלבד אנו עלולים למצוא את עצמנו בבעיה קשה עם פתיחת סבב הלחימה הבא, וזאת על אף עליונותו הטכנולוגית והצבאית הברורה של צה"ל בזירה.
אחד המרכיבים החשובים בעימות הצבאי שיגיע במוקדם או במאוחר הוא כמובן כיצד הוא נפתח, ולתשובה לשאלה הזו תהיה השפעה גדולה מאוד על תוצאותיו. אם רק נמתין לאויב שיכה בנו ראשון בטרם נגיב, נמצא עצמנו שוב באותו הסיפור של מלחמה נגררת ללא יכולת להכרעה. לכן הגיע הזמן שישראל תשיב לעצמה את את האמונה בניצחון ואת הזכות לפתוח ראשונה במתקפה.
מעבר לחלק המעשי של מוכנות ויכולת צבאית יש לכך גם היבט מנטלי חשוב, הן עבור לוחמי צה"ל שצריכים לחשוב באופן התקפי על השמדת האויב ולא רק כיצד לשרוד, והן עבור האויב עצמו שבמקום להתאמן ולתכנן כיצד יפגע בישראל יהיה טרוד בחלק מהזמן גם מהמחשבה שישראל עלולה לפגוע בו בכל רגע. פיתוח תודעת הניצחון בקרב אזרחי וחיילי ישראל, והמעבר ממחשבה על הכלה והרגעת השטח להכרעה סופית של האויב, יהיו חלק הכרחי בכל מלחמה עתידית באזור.
המלחמות החדשות
מאז מלחמת לבנון הראשונה, שהסתיימה לפני יותר מ-35 שנה, לחמה ישראל בסוג חדש של עימותים, שלא נערכו נגד מדינות וצבאותיהם הסדירים אלא נגד ארגונים שונים. במצב כזה של מלחמה א-סימטרית ובלתי צפויה ישנה חשיבות רבה למכת הפתיחה, שתפקידה הוא לטרוף את קלפי המערכה ולהשיג יתרון ראשוני על האויב.
מהלומה מוחצת כזו, המסוגלת לייצר הישגים צבאיים ומורליים משמעותיים, אפשרית רק בשלב מוקדם מאוד של המערכה טרם הפיכתה לעימות כולל מול ארגון טרור שפועל בעיקר בקרב אוכלוסייה אזרחית. למרות התובנה המובנת מאליה הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה כמעט לחלוטין. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא נעשה שקוף וצפוי אל מול אויב הולך ומשתכלל.
כאשר בוחנים את העימותים הצבאיים בשלושים השנים האחרונות, ניתן לראות כי כמעט בכל אירוע כזה חזר על עצמו אותו סדר פעולות. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד ומאלץ את ישראל להגיב ברפיון, בדרך כלל באש אווירית או ארטילרית בלבד בשלב הראשון. במקביל לכך מתנהל הוויכוח הקבוע בקבינט, שזולג כמובן גם לאמצעי התקשורת, על גיוס מילואים בהיקף רחב.
השלב הבא הוא הוצאה לפועל מבצע משולב של חילות האוויר והמודיעין הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, אשר מטבע הדברים בעימות מול ארגון ממודר ומבוזר ניתן לאתר ולפגוע רק בחלקן. כך מתחיל משחק פינג-פונג ממושך בו נורית אל עבר ישראל כמות גדולה של רקטות וטילים, בעוד צה"ל מנסה לרדוף ולהשמיד את חוליות השיגור. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה באופן המובהק ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף הישראלי ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן יעיל ומדויק נגדו.
בשלב הזה כבר מוצו רוב יתרונותיו של צה"ל בתחום הטכנולוגי, והמשך התפתחות המערכה תלוי בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) לסיום העימות. יחד עם זאת נראה שמופתעים כאן פעם אחר פעם מכך שהאויב, אשר נערך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.
אז מגיעה כמו תמיד שאלת הפעולה הקרקעית כאשר לכל הצדדים ברור שישראל נגררת אליה בעל כורחה, בעוד האויב מצפה לה ומתכונן בהתאם. רק בשלב מאוחר זה מתרחש גיוס נרחב של כוחות מילואים, בעוד חלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בחוסר מעש בשטח ומשמש מטרה לירי, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל.
מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של הישגים במערכה, ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך לא מתוכנן בו יספוג צה"ל נפגעים רבים ולאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע לכך. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.
צבא ההתקפה לישראל
מכת מנע או מתקפה מקדימה יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד שלא ידע למה לצפות מישראל.
האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם המתקפה תכלול גם פגיעה בסמלי תודעה ובבעלי תפקידים בכירים בולטים של האויב. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה ככל האפשר תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו.
כאשר הנזק והקטל המרביים נגרמים כבר בהתחלה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת.
אינני טוען שלפני המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה בהכרח, אבל בהחלט מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.
מתקפה כזו אולי לא תהיה הצעד הדיפלומטי המצטיין של השנה, ועל פי חלק מחוקרי הביטחון המודרניים כמעט ונכחדה מארסנל האפשרויות שמחזיקות הדמוקרטיות המערביות, אך יחד עם זאת היא האופציה החיונית ואולי היחידה הקיימת למדינה חפצת חיים ומאוימת כשלנו. בסופו של דבר עלינו תמיד להיות מסוגלים להכות ראשונים ובעוצמה גדולה ,למנוע את האיום המתהווה ולסכל את כוונות האויב העתידיות אם נרצה בכך.
על פי עניות דעתי, זוהי הדרך הטובה והבטוחה ביותר להכריע הן את החיזבאללה והן את החמאס מבחינה צבאית, ובכל מקרה בוודאי עדיפה עשרות מונים על המצב בו האויב נוטל את היוזמה ותופס את צה"ל ואת ישראל לא מוכנים. גם מבחינה מדינית אני מאמין כי בעולם ידעו להעריך את מי שקם להגן על עצמו בנחישות ומנצח את האויב, ולא מחכה לקבל קודם את המכה כדי להגיב בצורה מגומגמת.
אמנם לא הייתי כאן כשזה קרה, אבל נדמה לי שכאשר מייסדי המדינה הגו את השם 'צבא הגנה לישראל' הם לא התכוונו לכך שצורות הקרב המכונות מכת מנע או מתקפה מקדימה יאוחסנו דרך קבע באפסנאות. מצביאי דור המייסדים של ישראל חששו והתלבטו בכל פעם מחדש אבל בסופו של דבר ידעו לקחת סיכונים צבאיים ומדיניים, ולהורות לצה"ל להכות ראשון בעוצמה מהממת אם וכאשר הדבר היה נדרש בשביל הניצחון. כאשר הם לא עשו כך ונתנו לשיקולים אחרים לגבור על הצורך להכות ראשונים שילם על כך עם ישראל מחיר יקר בדם.
המחבר הינו סופר ומחנך, ודוקטורנט בתחום הביטחון החוקר את הכוחות המיוחדים בעת המודרנית.
לא ימום ולא יישן שומר ישראל ביבי
הלואי. צריך הרבה פשטות ויושר ואמת מצד מנהיגי המדינה ומערכת הביטחון .
דברים כדורבנות
הבעיה הכי גדולה היא שצמרת צה"ל לא מוכנה להילחם וגם כאשר האויב מאלץ אותם להילחם , הם עושים הכל כדי לא לנצח.
מאמר מצויין. מצער שכדי לממש את הרעיון ההתקפי המוצג בו צריך צבא אחר והנהגה אחרת.
ישנה בעיה במלחמה יזומה, שעל כל אבדה בשדה הקרב או בעורף חלילה,הגיבוי הציבורי למהלך נחלשת והתחושה שמתגנבת שאולי הוזמה היתה נמהרת וכו' גורמת לירידה באמונה בצדקת היציאה למבצע ובלי אורך רוח ציבורי הלחץ על הדרג המדיני הוא עצום!
אכן, הצדק בדבריך.
ולהוכחה – מבצע חומת מגן. כשצה"ל יצא למבצע, וכזכור לכולם זה היה עקב השתוללות טרור של השכנים, הציבור תמך בכך. או ליתר דיוק, כמעט כל הציבור. השמאל כמובן התנגד לכל פגיעה שהיא במחבלים גם כשיהודים נרצחו במאות.
אולם, לאחר כמה ימים החלה להתפרסם התנגדות של השמאל, וכמובן שאמצעי התשקורת ליבו את ההתנגדות הזו ופירסמו אותה הרבה יותר ממשקלה האמיתי, מסיבות שרחוקות ביותר מביטחון היהודים. מיד לאחר שההתנגדות של השמאל החלה להתפרסם, התקיים הקרב בג'נין, שבו נהרגו 13 חיילי צה"ל.
כעת על הקוראים לעשות לבד את החושבים, ולהבין למה צה"ל לא יוכל לנצח באופן מוחלט, ולמה לא יהיה פה 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה'.
המלחמה היחידה שאני מכיר שצה"ל הכה ראשון בעוצמה מהממת היה ששת הימים.
בינתיים עושים צחוק מהחיילים שלנו וגונבים להם ציוד. שיטפלו בזה קודם לפני שידברו על ששת הימים.
זה לא מספיק. צריך לצרוב בתודעה שלנו שחייבים להכריע את המלחמה לא את הקרבות.
שלב ראשון להשתכנע שכל שטח ששימש להתקפה נגד ישראל יכבש ללא תושביו ויסופח לישראל. תושבי השטח ששימש להתקפה נגדינו אבדו את זכותם על השטח. כל נקודה ממנה נורה טיל רקטה או פצמר תכבש עם שטח של קמ"ר סביבה, ריקה מתושבים ותסופח לישראל. אם צריך מסדרון קרקעי שיגיע למקום, ליצור את המסדרון.
בנושא המנהרות, להרחיק את נקודות ההתחלה למרחק שיהפוך את חפירת המנהרות למבצע בלתי מאפשרי. הרחקת פתחי הכניסה למנהרות תבוצע ע"י ניקוי הצד העזתי של הגבול ויצירת שטח סטרילי שבו אין שום מבנה שום צמח ושום דבר לא זז. מה צריך להיות רוחבו של שטל ההגנה הסטרילי? אני לא יודע בודאות אבל אפשר לנסות ק"מ אחד, ואם לא יספיק להרחיב אותו עד שיספיק. וכל זה תחת העקרון שישראל חייבת להשתלט על כל שטח ששימש להתקפה נגדינו ולספח אותו ותושביו אבדו את זכותם על השטח.
הרעיון הזה מטורף. היינו צריכים לגרש את כל לבנון? את כל מצרים, ירדן, סוריה ועיראק?
תתחייב לרעיונות ישימים, לא לבולשיט פופוליסטי. אתה לא ארה"ב, אתה לא רוסיה, אתה לא מעצמה. תהיה צודק וגם חכם.
ל-הדר,
דוקא החלק הראשון של הרעיון צודק וחכם.
כשהערבים יבינו שהנכבה חוזרת (היא כבר חזרה בסוריה), והלבנונים יבינו שהשגיונות של נסראללה עולים להם בפליטות (ו בשורוק), הם יעדיפו להירגע מהר ומאד. ואם יצטרכו, גופו של נסראללה יגיד שלום לראשו.
אנא קרא את החלטת האום 1701, ותראה אילו פנינם מחכות שם למלחמה הבאה.
אם ממשלת ישראל רוצה להבהיר ללבנונים מה יקרה במלחמה הבאה, כל שעליה לעשות הוא לפרסם מכרזים של 'מחיר למשתכן' על אדמות שכיום נמצאות מעבר לקו הכחול. תהפוך את רצון נסראללה מלתקוף את ישראל לעשות ככל שאפשר בכדי שלא לגרום לישראל לתקוף אותו.
יפה מאד.
המאמר אכן סוקר היטב את הבעיה הטקטית, ומציע אפשרויות פתרון.
אבל חסרה בו ההבנה, שבמקרה שלנו הבעיה האסטרטגית היא המפתח.
כאשר ברור לכולם שההסדר שאחרי הלחימה יתבסס על כך שישראל לא הרוויחה דבר על חשבון האויב, כל הקרב הוא רק על משך הזמן בו יירו הטילים.
שום "תמונת נצחון" אינה תחליף לנצחון עצמו.
מחיר, מבחינת הפלסטינאים, מתבטא בשטח כבוש. בדיוק כפי שתאר גדעון (לא חשוב איפה בדיוק, אבל כן חשוב העקרון).
נכון שזה קשה, שזה מצריך חשיבה ותכנון – לא רק ברמת כוונון הטנק, אלא גם ברמה המדינית והמשפטית. אבל ככה זה בנושאים חשובים ואמתיים.
והעיקר – זה אפשרי, וזה גם הפתרון היחיד שיביא שלום כשאנחנו כאן.
אבל ברור, שכל עוד המדינה עוסקת בגרוש יהודים מאדמתם ובפצוי מחבלים, אין מה לדבר על נצחון.
זה דורש מוכנות מילויים מהירה. לא 4ימים אלה שעות בודדות. גם לא חייבים להתחיל בלי התגרות. יש התגרות. המבצע בעזה שניהל יואב גלנט לא הייתה נראה רע. לפניה תחמושת הביעו לבסיסי ירי. הרבה תלוי בדרג המדיני. דרג המדיני היום הוא סביר. יותר טוב מאז מישהו ארנס.
אמת ויציב. אבל הבעיה מתחילה כבר מהגן והבי"ס שלא מלמדים על מודעות יהודית ולא מלמדים מה אנחנו עושים כאן מי אנחנו מאיפה הכל התחיל באיזה זכות אנחנו נמצאים כאן…..
מלחמה יזומה תהייה רק באישור ארה"ב ובהתאם לאסטרטגיה והאינטרסים שלה.
כך היה מאז ותמיד אפילו מימי התנ"ך… מלחמות יזומות רק על ידי מעצמות.
כל כך נכון.
הבעיה היא שהשמאל באמצעות התקשורת מטפטף ש"אי אפשר לנצח את הטרור", למרות שהוכח שזה לא נכון.
הבעיה עם הימין היא שהוא לא מצליח לשלוט במוקד הכוח האמיתי במדינה, בית המשפט העליון. לכן כל פעולה של הממשלה או הצבא חשופה לדיקטטורה של בג"ץ.
צה"ל = צבא הבלגה לישראל
ישנה אמרה של נפוליאון שכשאויביו הורגים זה את זה – הוא אינו מתערב. השחיקה של חזבאללה בלבנון רחוקה מסיום, וצהל מתערב ומפציץ טילים כבדים שאיראן שולחת לו, וגם איראן נמצאת במצוקה מאז שהתחלף נשיא ארה"ב.
גם החמאס נמצא במצוקה מיריבים פנימיים, ומאבד לאט לאט את היתרון של מנהרותיו. אין כרגע סיבה למהר.
מה כבר אפשר לצפות מצבא הגנה לישראל, שבכיר מפקדיו נפגש בחשאי עם ראש האופוזיציה המאיים בסרבנות, וסגנו של הבכיר משווה את מדינת ישראל לממשל הנאצית?
עד שביבי לא יתעשת ויעשה סדר בבלגאן – יימשך הכאוס וידינו למרבה הצער על התחתונה.
כל זמן שגנרלים כמו אייזנקוט, יאיר גולן, ניצן אלון ואפק שרון הם שמנהלים את הצבא לא ננצח. גנרלים אלא שטופחו על ידי הקרן חייבים לקרן ולא לעם ישראל. ישראל חייבת להפסיד כדי שהפטרונים לשהם בקרן יהיו מרוצים.
האלטרנטיבה האולטימטיבית שתייצר נצחון ישראלי אמיתי.
נצחון כזה יגיע רק כאשר כל המערב,ובראש ובראשונה אזרחי ומנהיגי ישראל יתחילו לחשוב ולדבר על כל במה עולמית ומקומית בצורה חדשה ואחרת,ולצאת סופית מהקבעון המחשבתי המקפיא ומעלה העובש,בתוכו פועלים כל מנהיגינו ומנהיגי העולם החופשי.
סיפורי הפוגי על תהליכי שלום ומשאים ומתנים,הקמת מדינות ויצירת פתרונות לא ריאליים תוביל רק להמשך והחמרת האסונות הניחתים על ראשנו.
יש רק אלטרנטיבה אחת ואין בלתה:רק ריסוק מוחלט של האויב יביא נצחון אמיתי ושקט לאיזור.
תוכנית השלום שלי: נצחון ישראלי/מאת דניאל פייפס
נשונל פוסט
29 באפריל, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8337
המאמר המקורי באנגלית: My Peace Plan: An Israeli Victory
תרגום לעברית: דוד בר-חיים
שר הבטחון הישראלי אהוד ברק הכריז החודש שישראל מוכרחה לסגת משטחים פלשתיניים. "העולם אינו מוכן לקבל – ולא נצליח לשנות זאת ב-2010 – את הציפייה שישראל תשלוט בעם אחר לעוד כמה עשרות שנים", הוא אמר. "זהו דבר שאינו קיים בשום מקום בעולם".
האם הוא צודק?
האם קיימת אפשרות לשלום? ואם כן, באיזו מתכונת?
אלו השאלות שהצגנו בפני כותבי הנשונל פוסט בסדרה "מהי תוכנית השלום שלך?".
תוכנית השלום שלי פשוטה. נצחון, ורק נצחון, מייצר נסיבות המוליכות לשלום.
ההיסטוריה מאשרת שמלחמות מסתיימות כאשר צד אחד נכנע והצד השני מנצח. ההגיון מחייב שכך יהיו פני הדברים, כי כל עוד שני הצדדים שואפים להשיג את מטרותיהם, הלוחמה תימשך או עלולה להתחדש.
נצחון בתור מטרה אינו מושג חדש. סון צו, האסטרטג הסיני הקדום, יעץ שבמלחמה "תהא מטרתך הגדולה – נצחון".
ריימונדו מונטהצוקולי, אוסטרי מן המאה ה-17, קבע כי "היעד במלחמה הוא נצחון".
קארל פון קלאוזביץ, פרוסי שחי במאה ה-19, הוסיף ש"המלחמה היא מעשה אלים שמטרתו לכפות על האויב למלא אחר רצוננו".
וינסטון צ'ר'ציל אמר לעם הבריטי: "אתם שואלים: מהי מטרתנו? אני יכול להשיב לכם במילה אחת: נצחון – נצחון – בכל מחיר, נצחון, למרות האימה, נצחון, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה".
דווייט ד' אייזנהאור העיר ש"במלחמה אין תחליף לנצחון".
תובנות אלו מן העבר תקפות גם היום, כי למרות השינויים בכלי הנשק, הטבע האנושי נשאר כפי שהיה.
נצחון פירושו לכפות את רצונך על האויב, לאלץ אותו לנטוש את המטרות למענן נלחם.
הגרמנים, שהוכרחו להיכנע במלחמת העולם הראשונה, לא נטשו את שאיפתם לשלוט על אירופה וכעבור מספר שנים שמו את מבטחם בהיטלר להשיג מטרה זו.
לניירות חתומים אין משמעות אלא אם צד אחד לעימות מרים ידיים: מלחמת ויאטנם נסתיימה לכאורה ב-1973 בדרכים דיפלומטיות, אבל שני הצדדים המשיכו לדבוק במטרות מלחמתם עד שהצפון זכה בנצחון ב-1975.
המפתח הוא כח רצון: יירוט מטוסים, השמדת טנקים, ריקון מלאיי תחמושת, הברחת חיילי האויב ותפיסת שטחים אינם מכריעים לבדם כל עוד אינם מלווים בקריסה פסיכולוגית.
התבוסה של צפון קוריאה ב-1953, של סדאם חוסיין ב-1991, ושל הסונים העיראקיים ב-2003 לא תורגמו לייאוש.
לעומת זאת, הצרפתים ויתרו באלג'יריה ב-1962 למרות יתרון על האויב הן בכח אדם והן בנשק, כפי שויתרו האמריקנים בויאטנאם ב-1975 והסובייטים באפגניסטאן ב-1989.
המלחמה הקרה נסתיימה ללא הרוגים כלשהם.
בכל המקרים הנ"ל, למובסים היו מאגרי נשק גדולים, צבאות, וכלכלות מתפקדות. מה שאזל להם היה כח רצון.
כך גם במקרה שלנו, העימות הערבי-ישראלי יגיע לסיומו רק כאשר צד אחד יתייאש.
עד היום, על אף סבבי מלחמה חוזרים ונשנים, שני הצדדים ממשיכים לדבוק במטרותיהם.
ישראל נלחמת כדי שאויביה ישלימו עם קיומה, ובד בבד אויבים אלה נלחמים כדי לחסל את ישראל.
מטרות אלה הן עקרוניות, בלתי משתנות וסותרות זו את זו.
האפשרויות היחידות לשלום הן השלמת הערבים עם קיומה של ישראל או חיסולה.
כל צופה מן הצד חייב לבחור באחד משני פתרונות אלה.
אדם מתורבת ירצה שישראל תנצח כי מטרתה היא הגנתית, לגונן על מדינה קיימת ומשגשגת.
מטרת ההשמדה של אויביה אינה אלה ברבריות טהורה.
במשך כמעט 60 שנה, הערבים המתנגדים לקיומה של ישראל, והאיראנים ואנשי השמאל שהתלוו אליהם מאוחר יותר, השתדלו לחסל את ישראל בדרכים שונות ומגוונות: הם פועלים כדי לחתור תחת הלגיטימיות שלה מבחינה אינטלקטואלית, להציף אותה דמוגרפית, לבודד אותה כלכלית, למנוע ממנה להתגונן בדרכים דיפלומטיות, להילחם בה קונבנציונלית, לשבור את רוחה באמצעות טרור, והם מאיימים להחריב אותה בנשק להשמדה המונית.
אויבי ישראל פעלו ופועלים בכיוונים אלה במלוא המרץ והעוז, אולם ללא הצלחה מרובה.
למרבה האירוניה, במשך הזמן ולאור ההתקפה המתמדת על ארצם, הישראלים החלו לשכוח שצריך לנצח.
הימין בישראל פיתח דרכים לנצח כביכול, המרכז ערך ניסויים בפייסנות וצעדים חד-צדדיים, והשמאל שקע ברגשי אשם והאשמה עצמית.
מעטים הם הישראלים המבינים שהמלאכה האמיתית הנדרשת היא – השגת הנצחון והכנעת כח הרצון של האויב עד שישלים עם קיומה של המדינה היהודית כעובדה קיימת.
למרבה המזל, ישראל מוכרחה להביס רק את הפלשתינים, ולא את כל הערבים או המוסלמים בעולם ,שילכו בעקבות הפלשתינים לכשישלימו עם קיומה של ישראל.
כמו כן, למרות המוניטין של הפלשתינים כבעלי סבולת גבוהה, ניתן לנצחם. אם אפשר היה להכריח את הגרמנים והיפנים להיכנע ב-1945, האם סביר להניח שהפלשתינים חסינים בפני תבוסה?
ישנם כמובן מכשולים רבים בדרכה של ישראל אל הנצחון. האופציות שלה מוגבלות על ידי ציפיות בינלאומיות (של מועצת הבטחון של האו"ם למשל), ובפרט על ידי המדיניות של בעל בריתה העיקרי, הממשל של ארה"ב.
על כן, כדי שירושלים תנצח, דרוש שינוי במדיניותן של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות. ממשלות אלה צריכות להפציר בישראל לפעול להשגת נצחון על ידי שכנוע הפלשתינים שהם הפסידו במערכה.
פירוש הדבר שצריך לפעול כדי לתקן את הרושם שנוצר בעקבות תהליך אוסלו (1993-2000) והנסיגות מלבנון ועזה (2000-2005) שישראל חלשה.
בשלושת השנים הראשונות לכהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, 2001-2003, נדמה היה שישראל עלתה שוב על דרך המלך, ועמידתו האיתנה באותה תקופה היוותה התקדמות של ממש במלחמתה של ישראל.
רק כאשר הסתבר לקראת סוף 2004 ששרון אכן מתכוון לסגת חד-צדדית מעזה נתעודד מצב רוחם של הפלשתינים וההתקדמות של ישראל נבלמה.
כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה החלישה את ישראל, ובשנה החולפת בנימין נתניהו הצליח לשקם את המצב חלקית בלבד.
למרבה האירוניה, נצחון ישראלי יביא בעקבותיו תועלת גדולה יותר לפלשתינים מאשר לישראל.
הישראלים ירוויחו כמובן מכך שייפטרו ממלחמה אטביסטית, אבל מדינתם הינה חברה מתפקדת ומודרנית.
עבור הפלשתינים, לעומת זאת, נטישת חלומם הפרימיטיבי והמאוס לחסל את שכנם תעניק להם סוף סוף את ההזדמנות לטפל בגינה המוזנחת של עצמם, לפתח את החיים הפוליטיים, החברה, הכלכלה והתרבות הכל כך קלוקלים שלהם.
תוכנית השלום שלי, איפוא, תסיים את המלחמה וגם תועיל לכל המעורבים במישרין.
http://he.danielpipes.org/article/8337
לעיון:
http://rotter.net/forum/gil/20030.shtml