כשראש העיר ושר האוצר רבים, תושבי ירושלים מפסידים

הסכסוך המתמשך בין ניר ברקת למשה כחלון הוא דוגמא מאלפת לקשר המעוות שמתקיים בין הרשויות המקומיות לממשלת ישראל

כל שנה בינואר. ערמות אשפה ברחובות ירושלים | פלאש90

אחד הסימנים המובהקים לכך שהגיע חודש ינואר הוא הופעתם של קישוטי חג המולד והשנה החדשה בערים שונות ברחבי הארץ. בשנים האחרונות זכתה גם ירושלים לסימן מיוחד משלה מדי חודש ינואר – ערימות הזבל הצצות בפינות הרחוב בשל שביתת עובדי העירייה.

מאז מונה משה כחלון לכהן בתפקיד שר האוצר סובלת בירת ישראל מהתנכלות שיטתית, שרק הולכת וגוברת בעקבות הפרובוקציות הנגדיות בהן נוקט ראש העיר ניר ברקת. אז למה ברקת ממשיך כל הזמן לדרוש עוד ועוד כסף מכחלון שמצדו רק מעמיק את הסכסוך?

יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה, יש לציין, היא אישית. לא ברור בדיוק למה אבל נראה שמשה כחלון החליט לפגוע אישית בראש עיריית ירושלים. הסברה הרווחת היא שכחלון כועס על ברקת מכיוון שבבחירות המקומיות ב-2013 היה הפוליטיקאי היחיד מימין שהביע בו תמיכה פומבית וסייע לו לנצח. בבחירות לכנסת לאחר שנתיים, ציפה כחלון מברקת לגמול לו טובה אלא שברקת בחר לתמוך בנתניהו ובליכוד.

עם או בלי קשר, כמה חודשים אחרי הבחירות החליט קובי כחלון – אחיו של משה וסגן ראש העיר – לפרוש מתפקידו בתום שבע וחצי שנים. ברקת מצידו טוען כי פנה לכחלון מספר רב של פעמים אך לא זכה לתשובה, ואילו אם תשאלו את כחלון, ברקת מעולם לא הרים לו טלפון.

הסיבה השנייה היא שלפי טענת ברקת סכום התמיכה הממשלתית שאותו מקבלת העיר אמור לעלות משנה לשנה וזאת בשל התייקרות הוצאות העירייה על הסכמי שכירות ושכר, שעולות בקצב גבוה יותר מהכנסותיה ממיסים. בהתאם לכך, דרישותיו של ברקת הולכות ועולות מדי שנה, עובדה שבמשרד האוצר לא רואים בעין יפה בלשון המעטה.

האמת היא שבשיטה הישראלית ראשי הרשויות המקומיות הם הרבה יותר קבלני ביצוע של הממשלה מאשר בעלי מנדט וסמכות לפעול בעצמם. הממשלה מטילה על הרשויות חובות, מחלקת על חשבונן הנחות ואת המחיר משלמים תושבי העיר.

מערכת גביית מיסים מעוותת

העיוות הראשון במערכת הוא בתחום המיסים. הכנסות הרשויות המקומיות מורכבות בעיקר מגביית מס הארנונה, המוטל על מבני מגורים ומסחר ושאר סיווגים על פי גודל הנכס. אך הוצאות הרשויות קשורות הרבה יותר לכמות הנפשות החיות בהן מאשר לגודל השטח הבנוי.

כך נוצר מצב בו רשויות שבהן מספר תושבים קטן המתגורר בבתים גדולים יחסית נהנות מהכנסות ארנונה נוחות מאוד. רשויות אחרות, וביניהן ירושלים, סובלות מהכנסות נמוכות מארנונה הודות לאוכלוסיות המורכבות ממשפחות גדולות המתגוררות בצפיפות גבוהה. מס הארנונה מתייקר מידי שנה על פי נוסחה של משרדי הפנים והאוצר הקובעת כי הממוצע בין אחוז התייקרות השכר במגזר הציבורי לאחוז עליית מדד המחירים מהווה את שיעור “העלאת החובה”, שהוא המינימום בו יכולות רשויות לייקר את הארנונה.

בנוסף לכך, משרד הפנים מחייב רשויות מקומיות להעניק פטור מארנונה על בסיס מבחן הכנסה, שבודק את ההכנסה לנפש בכל משק בית. ככל שההכנסה במשק בית נמוכה יותר ומספר הנפשות בו רב יותר, ההנחה שיקבל תהיה משמעותית יותר ויכולה להגיע עד ל-90% הנחה בארנונה. בעיר משופעת באוכלוסייה חרדית וערבית, המאופיינות בילודה גבוהה והכנסה נמוכה עד בינונית, מדובר בחלוקת הנחות נדיבה ביותר. ירושלים נאלצת לוותר על כרבע מסך ההכנסות שלה מארנונה שהם 700 מיליון שקלים מדי שנה, כתוצאה מחלוקת המתנות של משרד הפנים על חשבונה.

אם לא די בכך, הרי שישנו עיוות נוסף במס הארנונה. מכיוון שארנונה עסקית גבוהה הרבה יותר מהארנונה למגורים, רשויות מקומיות מרוויחות יותר כסף ככל שיש בשטחן יותר שטחי מסחר ופחות שטחי מגורים. בירושלים עצמה עומדת הארנונה למגורים על סכום של בין ארבעים לשישים שקלים למטר רבוע, בעוד הארנונה העסקית מגיעה ל- 340 שקלים למטר רבוע ובמקרים מסוימים למעל לאלף שקלים.

אתגר כלכלי מורכב. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת | פלאש90

מכך עולה כי הנתון המרכזי למדידת איתנותה הכלכלית של רשות מקומית הוא כמות השטח העסקי הבנוי עבור כל תושב בעיר. ירושלים עומדת כיום על 4.4 מ”ר עסקי לתושב, הרבה מתחת לממוצע הארצי העומד על 13.6. התלונות בעניין הזה אינם למשרד האוצר או לממשלת ישראל, והדבר נובע בעיקר מתכנון עירוני לקוי בעבר שהשלכותיו עדיין קיימות חרף מאמצי עיריית ירושלים לעודד בניית אזורי מסחר ותעסוקה בעיר.

לבד מהארנונה, ישנם תחומים נוספים בהם הרשות המקומית הינה קבלן משנה של הממשלה. אחד מהם הוא נושא בניית כיתות לימוד. בשל היעדר תקצוב מתאים ממשרד החינוך, חסרה ירושלים נכון להיום אלפי כיתות לימוד, אותן שוכרת עיריית ירושלים מכספה בעלות של כמאה מיליון שקלים בשנה. תוסיפו לכך עיר המדורגת באשכול החברתי וכלכלי השלישי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבה כ- 43% מהציבור היהודי וכ- 60% מהציבור הערבי לא משתתפים בכוח העבודה, וקיבלתם עיר באתגר כלכלי מתמיד.

ראש עיר או לוביסט?

במצבו של הממשק הנוכחי בין הממשלה לרשויות המקומיות, ראשי הרשויות הופכים למעשה ללוביסטים המשתדלים אצל חברי הכנסת ושרים בשביל תושבי העיר שלהם, ובדרך מסגלים לעצמם שיטות פעולה של לוביסטים הכוללות לעתים תמרון של התקשורת והצגת נתונים מעוותים.

ניר ברקת, כיאה ללוביסט של העיר שלו, אינו מנהל את העיר בהינתן מחסור תקציבי, אלא מבצע שורה של קיצוצי ראווה שכל תכליתם היא לעורר את הציבור נגד כחלון. מהלכים כמו פיטורי 2,150 עובדים וקיצוץ בתקציבי תנועות הנוער, מוסדות התרבות, אגודות הספורט והמנהלים הקהילתיים נועדו כולם בעיקר כדי לעורר גל מחאה כנגד שר האוצר.

שר האוצר משה כחלון ויו”ר ההסתדרות אבי ניסנקורן | פלאש90

בכדי להשיג את מטרתו נעזר ברקת בלוביסט החזק ביותר בישראל נכון להיום, יושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, עמו תיאם ראש העיר את שביתת העובדים על רקע הכוונה לפיטורים. הצעד הזה הפתיע רבים כיוון שכחלון נחשב כמקורב לניסנקורן, מה שהוביל למינויו כראש הצוות המשותף למשרד האוצר והעירייה שאמור להגיע לפשרה בעניין. כך נעזר ראש העיר ירושלים בשיטות השדלנות והתככים האופייניות ללוביסטים, בניסיון להגדיל את תקציב העירייה על חשבון משרד האוצר ובסיוע נרחב של ההסתדרות.

הפתרון האמיתי למשבר בירושלים נעוץ בחשיבה מחודשת על עקרונות היסוד של השיטה. הנהגת הרשויות המקומיות אמורה להיות מורכבת מנבחרי ציבור בעלי סמכות ואחריות לניהול עצמאי גם בתחום הכלכלי, ולא מלוביסטים וקבלני ביצוע המתעסקים כל היום בהנחות ארנונה, פטורים ממס ובקשות לתקציב חינוך. עד אז, מצב האשפה ברחובות ירושלים ימשיך כנראה להיות תלוי באבי ניסנקורן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ניר ברקת הוא לא יותר מאשר יחצ”ן בפרסומת.

    לא יודע לנהל בכלל את בירת ישראל עיר הקודש, לא יכול להיות ראש ממשלה, ובוודאי לא ראוי לנהל קמפיין למועמדות בתוך הליכוד!

  2. קל להאשים ערבים וחרדים לגבי ארנונה, הבעיה, שלפני ברקת התקציב היה מאוזן, כנראה שהגרעון נוצר מניפוח המנגנון, ומרתונים ופורמולה 1 וכדו’.

  3. תעריף הארנונה למ”ר בשכונה שלנו בירושלים הוא 91 ש”ח. גרתי בכמה שכונות במרכז העיר ומעולם לא שילמתי פחות מ 70 ש”ח למ”ר.

  4. אין קשר בין התשלום לשרותים –
    עסקים משלמים הרבה וצורכים מעט.
    מגורים צורכים הרבה ומשלמים מעט.
    אזור תעשיה גדול במועצה עם ישובים קטנים והמועצה תשגשג (עין גדי ונאות הכיכר ומפעלי ים המלח).
    אזור תעשיה קטן בישוב גדול והרשות תקרוס (ירושלים).
    שמפעלי ים המלח ישלמו ארנונה לירושלים – ושעיריית ירושלים תשלח להם משאית לפינוי זבל פעם ביום).
    הרי מפעל בשטח 10,000 מ”ר צורך מהעירייה פינוי זבל צינור מים צינור ביוב וכביש.
    ואילו בניין מגורים עם 10,000 מ”ר שזה 100 דירות צורך מהעירייה בנוסף לנ”ל שרותי חינוך עבור 200 ילדים שרותי רווחה עבור 50 נתמכים וקשישים, גן ציבורי, שרותי מתנ”ס, ארועי תרבות, בית כנסת, מגרש ספורט, פינוי גזם, תחזוקה שוטפת מבני נוער שעושים ונדליזם ניקיון של אנשים שמטיילים עם כלבים.

    1. יש בעיה בפיתרון שלך:
      לשלוח משאית זבל לים המלח פעם ביום זו הרעת תנאים של פועלי הניקיון ופגיעה בהסכם הקיבוצי שלהם. המחיר שהעירייה תצטרך לשלם (בתוספות שכר ותנאים אחרים) כדי שעובדי הניקיון יסכימו לפנות אשפה בים המלח, יתקזז עם הארנונה שהעירייה תגבה ממפעלי ים המלח.
      ואל תחשוב אפילו על שכירת קבלן פינוי פסולת פרטי בידי העירייה, כי על דברים כאלה ההסתדרות משביתה את כל המשק.