פרשת בֹּא: המצווה הראשונה בתורה

כיצד מצוות המצה נעלמה ממסירת משה לישראל את מצוות הפסח, ומדוע הופיעה רק מאוחר יותר

יציאת ישראל ממצרים | דיוויד רוברטס, 1830

בפתיחתו לפירושו לתורה כתב רש”י “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל”; והנה, סדר הקריאה שלנו הוביל אותנו אל נקודת ההתחלה הראויה לתורה על פי רש”י – הציווי על קרבן הפסח, המצווה הראשונה בתורה. ציווי זה מופיע אצלנו – בנקודה שבה מתרחשת מכת בכורות ויציאת מצרים – פעמיים, ובשני אופנים שונים.

בפעם הראשונה מתואר הציווי של ה’ למשה ולאהרן (שמות יב, א-כ) בפירוט רב – מי לוקח ושוחט את הקרבן, מתי ואיך, מאיזו בהמה, מה עושים עם דמה או בשרה, ומהם אופני אכילתה המדויקים לפרטיהם. בציווי הזה נאמר גם שהחג ינהג לדורות, ומתוארים פרטי המועד, איסור החמץ והמצווה לאכול מצות.

הציווי השני, לעומת זאת, הוא תיאור דברי משה אל זקני ישראל (שם, כא-כז), ובהם לא רק נעדר העיסוק המדוקדק בפרטי הקרבן שמצינו בציווי הראשון, ולא רק שקיימים הבדלים בפרטים שכן מתוארים, אלא שכל אכילת המצות חסרה לגמרי. הציווי הזה, השני, לא מתאר אלא את קרבן הפסח לבדו, בלי מצות, בלי חג שבעת הימים המלווה אותו, ואפילו ללא אזכור של מפורש של אכילת הקרבן עצמו.

אם נניח שהתורה מתארת שני צווים רצופים – הראשון כפי שה’ אמרו למשה, והשני הוא אופן מסירתו לעם, הרי שמשה השמיט לגמרי כמה מעיקרי העניינים (למשל, הציווי “צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”; שם, ח), מסר בכלליות במקום לדייק בפרטים (למשל, “שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה” – שם, ה; מחלף בסתם “צֹאן” – שם, כא) ואף הוסיף פרטים משלו (כמו אגודת האזוב והאיסור לצאת מפתח הבית עד הבוקר; שם, כב). הסתירה בין הציוויים השונים נהיית חריפה יותר כשהסיפור ממשיך ומתאר כיצד בני ישראל מגורשים ממצרים עם היוודע ממדי האסון של מכת בכורות, ומחמת הבהילות, כך מסופר,

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (שם, לד, לט)

הציווי לאכול את המצות, אם כן, מעולם לא נאמר לישראל במפורש, ורק בשל הנסיבות הם לא הספיקו לאפות לחם ולכן אפו מצות. רק לאחר מכן מצווה משה את העם (יג, ג) “בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ,” ומצווה גם לעתיד על חג מצות מאותו הטעם (שם, ו-ח):

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה’. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ…כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם.

הוצאת ה’ את ישראל “בְּיָד חֲזָקָה” היא שהביאה לחוסר האפשרות להתמהמה, ובכך גרמה לאפיית מצות ולא חמץ. מפסוקים אלו עולה, כי אפיית המצות בבהילות היא הזכרון שיש לשמור בכל שנה מעתה באכילת המצות, ולא זכרון המצווה שנצטוו ישראל מראש לאכול את הפסח עם מצות ומרורים.

טעם זה למצוות מצה נבחר גם על ידי חז”ל במסגרת ההגדה של פסח “מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם”. הסבר זה למצוות המצה נמצא למעשה גם בחומש דברים (טז, ג) “מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי – כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” – החיפזון, שמנע את החימוץ, הוא הטעם למצוות המצה וכך היא מתפקדת כחלק מזכרון יציאת מצרים.

סתירה זו, בין נתינת מצוות המצה מראש לבין היווצרותה כחלק ממאורע היסטורי עממי וכמעט-מקרי, הייתה מוכרת למפרשים לאורך הדורות, והם יישבו אותה באופנים שונים. אולם גם לאחר יישוב הסתירה, קשה להסביר כיצד מצוות המצה נעלמת ממסירת משה לישראל את מצוות הפסח, ומדוע משה משנה בדבריו.

כשגילו חוקרי המקרא את הרצפים הסיפוריים השונים בתורה, נעשה פשוט מאוד לזהות את ההתאמה המלאה בין הציווי הראשון על הפסח, הארוך והמפורט, לסגנון ולרצף האירועים במקור הכהני. מנגד, קל להבחין בהתאמה המלאה בין הציווי הקצר על הפסח, ואיתו הסיפור על נשיאת הבצק ונסיבות נתינת מצוות אכילת-מצה, לבין הספר שעליו כרת משה ברית בהר חורב (כד, ז-ח; ספר הברית כולל את פרקים כ-כג), שמשתייך לרצף המסומן E. הציוויים השונים על הפסח נתפסו מעתה כמשתייכים אל שני מקורות נפרדים, המצווים על הפסח כל אחד בדרכו, וממילא נסתלקה הסתירה, שאינה אלא תוצאתה של עריכת שניהם יחד בזה אחר זה.

הטעם למצוות מצה

במקור הכהני, גורסת השיטה, ניתן מראש ציווי על הפסח יחד עם המצות והציווי על חג שבעת הימים, והוא מתואר כדברי ה’ אל משה ואהרן; ואילו במקור המכונה E משה הוא שאמר לעם את הציווי, והוא מסר תחילה ציווי על הפסח בלבד, ורק לאחר שהמאורעות הובילו את ישראל לאפות את בצקם מצות ולא חמץ – ציווה גם את אכילת המצות ואת חג שבעת הימים כזכרון ליציאת-מצרים. לא רק הסתירה נסתלקה, אלא מעתה גם אין לחשוד במשה שהשמיט ממה שאמר לו ה’ פרטים חשובים, שינה אותם או הוסיף עליהם מפי עצמו, חלילה, אלא שלפנינו שני תיאורים נפרדים לגמרי של המצווה ושל נסיבות נתינתה.

הפתרון יפה לסתירות בין הציוויים, אלא שאין בו הסבר של ממש לטעם מצוות המצה שבמקור הכהני. אכן, בשאר התורה הפסח הוא חלק מזכרון יציאת מצרים, ואירועי יציאת מצרים הובילו, כפי שמתארים חז”ל בהגדה, לנתינת מצוות המצה, זכר לאותו חיפזון ולאותם מאורעות. אבל אם הציווי עליה ניתן עוד לפני יציאת מצרים, מה היה טעמה של אכילת המצה כבר אז?

עיון במקור הכהני, ובספרות המקרא בכלל, מגלה שחמץ נתפס כמגונה בהקשר המקדשי והפולחני. הנביא עמוס מתאר את פשעי ישראל בזמנו ואומר להם, בסרקסטיות מרירה: “בֹּאוּ בֵית־אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל, הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ! …וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה… כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!” (עמוס ד, ד-ה) – הקטרת קרבנות התודה העשויים חמץ היא אחד מהפשעים שהפכו בזמן עמוס לפופולריים ואהובים, למרות האיסור על הקטרת החמץ, שמופיע גם הוא במקור הכהני: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'” (ויקרא ב, יא). למעשה, המצב היחיד שבו אדם אמור להביא לחם חמץ הוא בקרבן התודה – “עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו” (שם ז, יג), אך נאסר להקטיר ממנו על המזבח (שם ב, יב).

המצווה לאכול מצות והאיסור על אכילת החמץ מזכירים, אם כן, את חוקיו של הכהני בנוגע למזבח, שאין להעלות עליו חמץ כלל, אלא מצות בלבד. ואכן, בקרבן הפסח אין מזבח, ואת נתינת הדם על גביו – הרגילה בכל הקרבנות – מחליפה נתינת הדם “עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם” (שמות יב, ז), אש המזבח מתחלפת ב”צְלִי אֵשׁ” (שם, ח), והבית נעשה תחומו המקודש של הקרבן – “לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה” (שם, מו).

הטעם למצוות מצה על פי המקור הכהני, אפוא, הוא תפקידו של הבית כמעין מזבח של קרבן הפסח, ומסיבה זו היה צורך לצוות על המצות כבר מתחילה, כחלק מחוקי הקרבן עצמו. הסבר זה מלמד כי כשאנו אוכלים מצה שנה בשנה זכרון ליציאת מצרים, אנחנו לא מזכירים את הגירוש החפוז של אבותינו משם, אלא דווקא את הרגעים שקדמו לו – את אותו הלילה שבו היו כל בתי ישראל למזבח, וכל העם הפך ל”מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. אין סיכוי שהמצות שאפו בני ישראל בצאתם ממצריים היו אותם ריבועים מנוקבים בטעם קרטון שנקראים אצלנו מצות. קרקרים יבשים כאלה היו נשברים ומתפוררים תוך כמה דקות בתוך צרור המיטלטלים, והיו מתאימים אולי רק לסכור בעזרתם את ים סוף (הי, אולי זה ההסבר לנס?).
    ונשאלת השאלה: מי המציא את מצות הזוועה המודרניות, ולמה הוא עשה לנו את זה?
    ובפיתה אבולפיה נתנחם.

    1. המציאו את המצות המודרניות כדי שיהיה אפשר להכין כמות גדולה לפני פסח. פיתות אינן נשמרות בלי הקפאה, מצות דיקט – כן.

  2. חבל על אבדן הזמן והעיסוק ההבלי. אין מקור כהני ואין מקורות שונים. הכל תורה מן השמים. התורה היא ספר מורכב ואלקי. ככל ספר מורכב ישנם שינויים הדורשים פרשנות. למצוות מצה כמה טעמים, זכר ליציאת מצרים, ומאכל פשוט מסתפק במועט כאורח חיים. המאכל הפשוט משתלב היטב עם הציווי לצלי בשר שהינו ההכנה הפשוטה ביותר לבשר. שוב צניעות והסתפקות במועט. יש פסח מצרים ויש פסח דורות. ודורות של חכמים התעסקו בהבדלים וברעיונות. והנה פתרון פשוט, את האחד אמר א, ואת השני אמר ב, אחר כך הגיע מישהו ושילב את שניהם מבלי להרגיש בהבדלים. נהדר. ושלום על ישראל.

  3. לא מבין מה לאתר הנכבד ולתיאוריות התלושות והמפוקפקות האלה. מדהים כמה אמון יש לכל מה שעטוף בהילה אקדמית. אפילו פה נופלים בפח כי הרי כשמדובר בתחום דתי שלא מבינים בו כלום בטוח האקדמאים צודקים! בכל נושא אחר לא..

    1. מידה הוא לא אתר דתי, כמעט אפשר לומר שהוא אנטי דתי (בדוק מי ייסד אותו ומה דעותיו)

  4. יש בעיה בייחוס הדם על המשקופים לכהנים. במקום לרכז את הפולחן, הם הופכים את הבית למזבח ולמעשה מפקיעים את הפולחן מהמקום המרכזי שלו בירושלים.

  5. מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וגו..
    משם תתחיל ונראה לאן תגיע

  6. חשבתי ששוב אקרא מאמר המראה את תורת משה המשלבת בחיינו.
    לצערי, נתקלתי בכפירה…