פרשת יתרו: החידוש שבציווי המוחלט

עשרת הדברות שהתגלו בפרשת השבוע שלנו על הר חורב הם כנראה החוקים המפורסמים ביותר במקרא, ואולי בתרבות המערבית בכלל. הם נשקפים אלינו, חקוקים על שני לוחות אבנים, מעיטורי בתי הכנסת, מן הציורים, הסמלים ושלטי החוצות, ובעולם הנוצרי – אף מן הפסלים והכנסיות. עד היום נתפסים חוקים אלו כקוד הבסיסי ביותר לקיומה של חברה, והם באים לידי ביטוי בכל שדותיה, ממערכת המשפט ועד לתרבות הפופולרית.

מלבד חשיבותו יוצאת-הדופן בעלילה של התורה ובחוק שלה, סיבה נוספת שהקנתה לעשרת הדברים את מעמדם הנכבד היא אופן הניסוח המתומצת וההחלטי שלהם. אלו אינם סעיפי חוק דווקניים הדנים בסיטואציות משפטיות מורכבות ומסווגים אותם בדקדקנות פרטנית, אלא ציווים מוחלטים ומוכללים: "לֹא תִּרְצָח!", "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!"

את האבחנה בין הניסוחים השונים של החוקים במקרא ובסביבתו מקובל לייחס לאלברכט אלט, חוקר מקרא שהגיע לראשונה לארץ ישראל כחלק מצוות מיפוי של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, נשבה בקסמיה של הארץ וגם לאחר שמולדתו הובסה המשיך לחקור אותה עד שהפך לאחד הארכיאולוגים הבולטים של א"י. אלט טען שיש הבדל בין שני סגנונות התנסחות של החוק במקרא, שאותם כינה ניסוח "קזואיסטי" וניסוח "אפודיקטי".

החידוש המקראי

רוב החוקים במקרא מנוסחים בצורה קזואיסטית. כלומר, במרכזו עומד "קאזוּס" – מקרה שלקוח מהתרחשויות ריאליות, והוא מנוסח בצורה של תנאי: "כי יהיה כך וכך – כזה וכזה יהא הדין", "אם יעשה אדם מעשה פלוני – עונש פלוני ייענש" וכדומה. ניסוחים מסוג זה מודגמים במיוחד בחוקים שבפרשת משפטים – בתוך המקרא, ומחוץ למקרא – בקובץ חוקי חמורבי מלך בבל.

הניסוח האפודיקטי, לעומת זאת, מתאפיין בהחלטיות חותכת. אַפּוֹדִיקְטִיקוֹס משמעו ביוונית "מוחלט". חוקים כאלה ינוסחו בלי סיווגים או אבחנות פנימיות של החוק, ולמעשה ללא כל התניה, אלא  כציווי מחייב ומכריע: "לֹא תִּגְנֹב" (כ, יב). ניתן להדגים את כוחו של הניסוח האפודיקטי "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב) אל מול ניסוח קזואיסטי מקביל שייראה בערך כך: "וכִי יַכֵּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת – מוֹת יוּמָת הָאִישׁ הָהוּא". ניכר כי הניסוח הראשון קצר, קליט והחלטי יותר.

ההבדל בין שני סוגי הניסוח קשור, לדעתו של אלט, לסוג החוקים ולאופן יצירתם: החוקים הקזואיסטיים הם תקדימים משפטיים מתומצתים, ואיסופם מורה על התקבעותם של תקדימי-על ואיסופם לכלל מערכת של חוק. החוקים האפודיקטיים, לעומת זאת, הם שכלול מתקדם של איסוף החוקים והתקדימים, שמגיע עד גזירת עקרונות מוחלטים של המשפט בניסוחם מחדש כחוקים בלתי מעורערים, כצו נורמטיבי מחייב. החוק האפודיקטי, לטענת אלט, הוא החידוש העיקרי של החוק המקראי על פני חוקי המזרח הקדום. המקרא לא הסתפק ביצירת מערכת חוק מתפקדת ובאיסוף תקדימים מחייבים, והשתדל לנסח עקרונות יסוד שיחייבו את כל בני העם.

לגלות את ההקשר

עשרת הדברות אינם האוסף היחיד של חוקים אפודיקטיים במקרא. קובץ מפורסם נוסף הוא רשימת שנים-עשר הארורים שאותם נצטוו ישראל לקרוא במעמד השבטים בהר גרזים והר עיבל עם כניסתם לארץ (דברים כז, יא-כו):

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה'… אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ… אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ… אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ… אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה… אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו… עִם כָּל בְּהֵמָה… עִם אֲחֹתוֹ… עִם חֹתַנְתּוֹ… אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר… אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי… אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

הקובץ הזה דומה לדברות הר חורב לא רק בסוג הניסוח אלא גם בתכנים ובמסגרת שלו: בקרב הארורים נמנים עושה הפסל, המבזה את הוריו, מעשי עריות שונים, רצח, גניבה (הסגת גבול) ועיוות משפט. לא רק התכנים מזכירים מאוד את עשרת הדברות, אלא גם המסגרת שבה הם נאמרים – ארורים אלו יוכרזו במעמד נציגי כל העם כחלק מכריתת ברית וכתיבת התורה על אבנים – ממש כמו שאירע בהר חורב.

אלברכט אלט, שהגה את האבחנה לגבי החוק האפודיקטי במעמד הר סיני, היה גם תלמידו של הרמן גונקל, חוקר שנודע בין השאר בזכות שאלת "המושב בחיים" (sitz im leben). שאלה זו מציבה במרכז חקר הטקסטים את תפקידו של הטקסט בחיי האומה, את ההקשר הריאלי שגרם להיווצרותו. גונקל ואלט התעניינו בטקסטים של סיפור, שירה וחוק, ובשאלה אם הללו הושרו או נקראו, במהלך אילו חגים או טקסים הם שימשו, או שמא נוצרו בפי העם סביב מקומות או סביב מנהגים.

אלט הצביע, אם כן, על הדמיון הרב בין שתי רשימות החוקים שלנו – עשרת הדברות ושנים-עשר הארורים – שמתבטא, כאמור, לא רק בתוכן ובסגנון הניסוח שלהם, אלא אף בהקשר הריאלי של הטקסטים: שניהם מיועדים לקריאה ציבורית במהלך טקס של כריתת ברית, ושניהם מזהירים נגד עבודת פסלים ונגד מעשי עוול ותועבה. לדעת אלט, יש קשר מהותי בין חוק אפודיקטי לבין טקסי ברית, שמיועדים להתרחש במהלך התכנסות של קהל גדול במקומות המקודשים. התכנסויות מעין אלה שימשו ללמד את העם את המצוות הבסיסיות בצורה חד-משמעית והחלטית, והן שהובילו להתנסחויות אפודיקטיות שמתאימות למציאות טקסית, פורמלית ורבת-רושם.

תוכן הברית

הקשר בין התכנסות ציבורית במקדש לבין סדרת החוקים המוסריים המלווים את כריתת הברית עולה גם ממספר מזמורי תהלים מקדשיים. מזמור טו, למשל, נועד לענות על השאלה "ה', מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" (פס' א), והתשובה לכך היא תיאורו של איש "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (שם, ב) – איש כזה שנמנע משקר, אינו מחלל את שבועותיו, מכבד את קרוביו, לא עושה עוול לרעהו ולא לוקח שוחד (שם, ג-ה) – הוא הראוי לגור באהלו של ה'. כל המאפיינים הללו, שמגדירים מיהו הראוי להיכנס אל המקדש, הן הגשמותיהן של החובות המוסריות החוזרות בעשרת הדברות ובשנים-עשר הארורים.

מעתה למדנו כי כריתת הברית של ה' ועמו – בהר חורב, בהר גריזים והר עיבל, במקדש – מגדירה את קהל באי הברית באמצעות סדרה של ציוויים מוחלטים. העובר על המצוות הללו הוא "ארור", כפי שכורתי הברית מכריזים עליו ומקיאים אותו מקרבם, וקיומן הוא תנאי הכניסה אל המקדש, כלומר, התנאי המקדים להשתתפות בטקס הברית. החובות המוסריות והפולחניות של עשרת הדברות, אם כן, הן התנאי המקדים לשותפות בברית ה', והניסוח ההחלטי שלהן מחייב את כל באי הברית ומגדיר את שותפותם ואחריותם על קיומה.

רצון זה, לחייב את כל העם בחוק ולערבו כשותף וכאחראי עליו, הוא שהוליד, באין ברירה, את הניסוח החדשני של החוק האפודיקטי. חוק כזה אינו רק אוסף תקדימים מחייבים עבור הסדר הציבורי, כפי שהיו רוב חוקי המזרח הקדום, אלא סדרת צווים מוחלטים המגדירים נורמות התנהגות בסיסיות שנדרשות מכל באי הברית ושמחייבות אותם כתנאי מקדים להשתתפות בכריתתה. החובות המוסריות והחובות הפולחניות המוטלות על באי המקדש ועל באי הברית מגדירות את מעמדם החוקי, את זהותו של הקהל המתחייב אל החוק וזהותו של כל אחד מהשותפים בקהל, שאם לא עמד בתנאי הכניסה – הוחרם והוקע כ"ארור".

טהרת הפולחן, המתבטאת באיסור הפסלים ובכבוד לשמו של האל בשבועות, לצד הטוהר המוסרי, המתבטא בכבוד לקרובים ובפרישה מניאוף, גניבה, רצח ומרמה, לא רק מגדירים את זכאותו של היחיד בכרטיס הכניסה אל המקדש ואל ברית ה'. הם הופכים – לפי אלברכט אלט, לראשונה בהיסטוריה – לחוק מחייב והחלטי המגדיר את זהותה של החברה, את זהותו של העם, שבריתו עם האל תעשה אותו ל"סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".