סמן שמאלי: דברים שגיא רולניק צריך ללמוד על כלכלה

הכתב הכלכלי הבכיר של דה-מרקר אחוז דיבוק בכתיבתו נגד חברות הרשת הגדולות ונגד בעלי ההון, אך כמו תמיד טענותיו לא עומדות במבחן המציאות

נאבק במפלצות דימיוניות. גיא רולניק | פלאש90

גיא רולניק הוא אחד מכתבי הכלכלה המשפיעים בישראל. ייאמר לזכותו שהוא מעולם לא ניסה להסתיר את עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות, וכאקטיביסט חברתי ניצל לא פעם את הבמה בדה-מרקר (אותה עיצב במו ידיו במידה רבה) לטובת קמפיינים לגיוס ההמונים ולקריאה לרפורמות שונות בהן האמין.

אחד ממאבקיו החשובים של רולניק היה מול הוועדים הגדולים למשל, אך למרבה הצער כיוון זה דעך קצת לאחרונה. קמפיין מוצלח פחות שלו היה נגד מתווה הגז – קמפיין שיום אחד רולניק יעדיף שנשכח. הקמפיין הנוכחי בו החליט להתרכז לאחרונה הוא המאבק בענקיות הרשת המכונות בדה-מרקר “מפלצות” – והן החברות גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל.

רולניק מהלך עלינו אימים שכוחם הכלכלי ההולך וגובר עוד יביא אותנו אל קיצנו. הנה כמה כותרות אפוקליפטיות שלו מהזמן האחרון: מדגם קטן רק מהזמן האחרון: “הגיע הזמן לפרק את פייסבוק“,  “המונופולים הדיגיטליים מאיימים על הדמוקרטיה”, ו-“לפרק, למסות ולרסן את פייסבוק וגוגל – לפני שיהיה מאוחר מדי“.

ישנם עוד כמה מאמרים שחוזרים על המסר הזה בצורות שונות, תוך פיזור דמגוגיה רדודה לפיה קץ העולם קרב אם לא נעשה כדברי רולניק. בעיניו, ה”אח הגדול” כיום הוא לא הממשלה שצופה עלינו בכל רגע, כפי שתיאר אורוול, אלא ענקיות האינטרנט שאוספות עלינו המון מידע ומשתמשות בו, שומו שמיים, לטובת אינטרסים עסקיים שונים.

על הפרדוקס שטמון בפתרונות אותם מציע רולניק ל”בעיית” קשרי ההון-שלטון-עיתון דובר כבר רבות, בעיקר לאחר השתתפותו בסדרה ‘מגש הכסף’. הוא יודע להמחיש היטב כיצד בעלי ההון מנצלים את כוחם על מנת להשפיע על הרגולטורים האחראים עליהם ולהקשות על מתחרים חדשים להיכנס לשוק, אך הבעיה מתחילה בפתרון שהוא מציע: כשלי השוק נוצרים בגלל קשרי ההון-רגולציה, אך רולניק מציע להוסיף עוד רגולציות והגבלות על הטייקונים ועל החברות הגדולות, למרות שהן משמשות מהר מאד את הטייקונים עצמם. במילים אחרות: התבשיל מלוח מידי? חייבים במהירות להוסיף עוד מלח.

קפיטליזם או קניבליזם

השיא הגיע במאמרו האחרון של רולניק שנשא את הכותרת “קפיטליזם, קניבליזם והערך שמייצרים בבורסה“, ואחריו כבר לא ניתן לטעון שרולניק דבק בכלל בעקרונות השוק החופשי. בטקסט זה הוא מתגלה שוב כחסיד נלהב של דת צמצום הפערים, כזה שמוכן לעשות הכל על מנת להחליש את בעלי ההון.

הכשלים במאמר הזה הם רבים ונמנה כאן רק את חלקם. טענתו של רולניק היא שאין לזקוף לטובת הנשיא טראמפ שום שינוי חיובי בכלכלה האמריקאית, שהעליות החדות בבורסה מאז תחילת תפקידו לא מלמדות על כלום ושהן גם ככה מטיבות רק עם העשירים.

קל לרולניק להתעסק רק עם שוק ההון ולזנוח את הנתונים החיוביים של הכלכלה הריאלית, כמו שיעור האבטלה הנמוך ביותר ב- 17 השנים האחרונות, העלייה החדה במספר המשרות החדשות, עליית השכר בעיקר של העובדים החלשים, וגם שיעור הצמיחה המרשים ביחס לעולם.

תמיד אפשר לטעון שהנתונים הכלכליים מושפעים משלל גורמים שאינם תלויים בנשיא ובמדיניותו, בטח בשנה הראשונה בתפקידו, אך תהיה זו תמימות לטעון שהמהלכים הדרמטיים של טראמפ לעידוד העסקים לא השפיעו כהוא זה.

כסוציאל-דמוקרט, רולניק לא יכול לסבול את העובדה שמהלכים קפיטליסטיים יכולים להיטיב גם עם בעלי ההון והחברות הגדולות וגם עם העובדים החלשים במשק. המסר שחוזר שוב ושוב במאמריו הוא שקיים משחק סכום אפס בין האינטרסים של בעלי ההון לבין אלו של הציבור הרחב, ולכן נח לו להתמקד במדדי הבורסה שאכן מיטיבים יותר עם העשירים ובטווח הקצר לא תמיד משקפים נכוחה את מצבה של הכלכלה הריאלית.

גם במאמר הזה לא מתאפק רולניק מתיאור האפוקליפסה המתרגשת עלינו: “אם לא נרסן את התוואי הקניבליסטי של הקפיטליזם — באמצעות החלשת כוחן של חברות הענק, פירוק מיליציות המיסוי וקבוצות הכוח שמחוברות לפוליטיקאים ולעטין משלם המסים וחיזוק רשתות ההגנה והשירותים החברתיים — התסכול הגובר במעמד הביניים יאיים על היציבות החברתית והלגיטימיות של הדמוקרטיה הליברלית, ויביא לעליית מנהיגים סמכותניים שיסמנו עוד ועוד אויבים פנימיים וחיצוניים”.

לא נעים לומר, אבל הנסיך של העיתונות הכלכלית נשמע יותר ויותר כמו אלדד יניב, וקצת קשה להתייחס ברצינות לאיומים שלו. בנוסף לכך, רולניק מציין במאמר זה, ולא בפעם הראשונה, שעדיף לנו לשאוף להידמות יותר למדינות הסקנדינביות, ופחות לארצות הברית. זוהי שאיפה לגיטימית, אבל לא קשורה בשום אופן לקמפיין של רולניק נגד ריכוזיות ההון.

בין צמצום פערים לאי-שוויון

כאשר מדברים על השוויון היחסי במדינות הקטנות וההומוגניות האלה, חשוב לשים לב שמדובר בשוויון בהכנסות בלבד שמושפעות ממיסוי כבד ומתשלומי העברה נדיבים, אבל אם מדברים על ההון, המדינות הסקנדינביות אינן שוויוניות כלל, בלשון המעטה.

מדד ג’יני לעושר אותו מודדת חברת קרדיט סוויס מודד את הפערים באחזקת ההון במדינות ברחבי העולם. ככל שהציון גבוה יותר, כך הפערים גדולים יותר. הפערים הגדולים ביותר נרשמו דווקא במדינות עולם שלישי, אבל בין המדינות המערביות הציון של ארצות הברית בהחלט גבוה – 86.2.

ומה קורה במדינות הסקנדינביות? ובכן, מדד הג’יני בפינלנד הוא 76.6, קרוב מאד לישראל בה הציון הוא 77.2, בנורווגיה הוא מטפס קצת ל-79.8, אבל בשבדיה הוא כבר מגיע ל-83.2, ובדנמרק, שימו לב, הוא מרקיע ל-89.3.

כן כן, פערי ההון בדנמרק גבוהים יותר מאשר בארצות הברית. גם דו”ח של תאגיד הביטוח הגרמני אליאנץ מביא ממצאים דומים, כפי שניתן לראות בגרף הבא, המשווה את המכפלה של ההון הממוצע בהון החציוני בכל מדינה. ישראל נמצאת במקום טוב באמצע, וחלוקת העושר בה הרבה יותר שוויונית מאשר בדנמרק ובשבדיה. האם רולניק באמת רוצה שנשאף להידמות אליהן מבחינה זו?

לגבי השאלה כיצד ייתכן שבמדינות בהן ההכנסה שוויונית יחסית מתפתחים פערי עושר כל כך גדולים, ראוי להתבונן במחקר שפורסם על ידי שלושה חוקרים ישראליים בכתב העת Plus One. המחקר מצא שצמצום פערים בהכנסות משפיע מעט מאד על אי השוויון בעושר, ומיסוי פרוגרסיבי כמעט ולא עוזר לצמצום אי השוויון. מה שכן נמצא קשור לצמצום פערי העושר הוא שיעור החיסכון, כלומר היכולת של אנשים, בעיקר ממעמד הביניים, לחסוך חלק נכבד מהכנסותיהם. מיסוי כבד על ההכנסות מקשה מאד על היכולת לחסוך, גם אם המדינה מעניקה שירותים רבים בחינם. אלו ממצאים מרעישים שמאירים באור חדש לחלוטין את המודל הנורדי לצמצום פערים.

המסקנה היא שקפיטליזם אכן מוביל לאי-שוויון בעושר, אבל גם במדינות עניות בעלות שלטון ריכוזי האי-שוויון גדול והוא מושפע בעיקר ממעמדות ומקרבה לשלטון. ההבדל נובע מהשאלה מי הם אלו שהופכים לעשירים במדינות השונות ואיזו תועלת הם מביאים לציבור הרחב.

חלוקת הכנסות יכולה לסייע לאספקת שירותים ממשלתיים גם לאוכלוסייה חלשה, אבל היא לא מחלקת את העושר מחדש, אלא להיפך. המוביליות החברתית במדינות הסקנדינביות קיימת בעיקר בין העשירונים האמצעיים, אבל מעמדם של בעלי ההון הרבה יותר יציב ביחס לארצות הברית בה ההון מחליף ידיים על פי התנודות בשווקים.

בעלי ההון והחברות לא נדרשים להיות אלטרואיסטים, ממש לא. הציבור מצביע עם כספו על מי שמביא לו תועלת, והפירמות הגדולות בארצות הברית שוות המון כי הן נותנות שירותים או מספקות מוצר שנותן מענה רחב היקף לחלק עצום באוכלוסיית העולם. כגודל תועלתן כך שווי השוק שלהם, ועל כך ראוי לפרגן להן, תוך פיקוח ותשומת לב שהן לא מנצלות את כוחן לרעה.

אין כאן טענה ששחקנים גדולים כמו פייסבוק וגוגל לא יכולים להוות איום, אבל לא כדאי לנפח סיכונים לריק, לברוא שדים ולתאר אפוקליפסות כשאין צורך. אפשר לסמוך על הציבור הרחב שכאשר החברות הגדולות לא יספקו מוצרים נאותים או יצטיירו כפוגעניות, או כאשר השוק החופשי יקים תחתיהן חברות חדשניות יותר, הצרכנים ישימו את כספם במקומות אחרים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. יש לי בעיה אם המסקנה בסוף שקפיטליזם מוביל לאי שיוויון. כפי שזה נראה, אי שיוויון קיים בכל מצב בכל חברה ומדינה ובכל זמן בלי קשר לשום דבר כמעט. זה נראה שאי שיוויון זה סוג של חוק טבע ולא תוצאה של מערכת כלכלית. הקריטריונים שמביאים את האנשים למיקום מסויים בסולמות ההכנסה/עושר זה כבר סיפור אחר לחלוטין ונראה לי שאנחנו מעדיפים מדינות שמביאות אנשים כמו וורן באפט, בזוז וביל גייטס לראש הסולם ולא מדינות שמביאות אנשים כמו קדאפי ופוטין לראש הסולם.

    1. יותר מזה, גלעד אלפר הראה מחקר ממכון קנדי שמראה שב25% ממדינות העולם שהן הכי קפיטליסטיות העשירון התחתון מחזיק באחוז הגבוה ביותר של התל”ג (אם אני זוכר נכון)

  2. לאחרונה פורסם כי רוב עוגת הפרסום הממשלתית מחולקת בין גוגל לפייסבוק. מצב זה אינו קרוב ללהוות שוק חופשי, כי אם שוק דואופולי. חברות אלו השתלטו לחלוטין על שוק הפרסום ומכאן קצרה הדרך להתשלטותן על הפצת החדשות. כלי תקשורת נרמסים על ידי שינויים באלגוריתם של פייסבוק. פייסבוק, גוגל וטוויטר מואשמות בהפצת חדשות מזויפות ללא בקרה (טיעון שב’מידה’ לא אוהבים בשל הקשר לחקירה המיוחדת על קשרי טראמפ-רוסיה…). מצב זה אינו מתאר שוק חופשי והאשם אינו ברגולציה, כי אם בהעדרה. הלקח הוא כפול: א) כל ישות, בכל שוק, תשאף למקסם את כוחה. ב) המשמעויות של הכח שנצבר חורגות בהרבה מתחומי השוק המקורי.
    חשוב לזכור שישנן הרבה דרכים לרסן את הכוחות בשוק. גם רגולציה על פעולות ‘לובי’ הינה רגולציה ויתכן כי הייתה עוזרת למנוע את השלטותן על השווקים השונים.
    הכותב מתעלם ממקרי עבר בהם רוסנו חברות גדולות בארהב, אף במחיר פירוקן. כפי שהעיד גורדון מור (ממיסדי אינטל) בעבר, אחד הגורמים להתפתחותה המואץ של תעשיית המוליכים למחצה היה המהלך הרגולטרי (הגבלים עסקיים, רחמנא לצלן) נגד מעבדות בל וAT&T.
    בשורה התחתונה, כשאקדח מונח על הרצפה, יהיה מי שירימו וישתמש בו. הדבר נכון גם בעולם העסקי.

    1. בשוק חופשי יכולים להתפתח שחקנים חזקים ואפילו מונופולים, ולא תמיד זה גרוע כל כך. לא מספיק לומר שיש מונופול או שחקן חזק מאד, צריך להסביר איפה הפגיעה. התנאי החשוב ביותר לקיומה של תחרות הוא לא מספר השחקנים או גודלם, אלא היכולת של שחקנים חדשים להיכנס לשוק. אם גוגל “ינצלו” את הכוח שלהם לטובת העלאת מחירים דרמטית, אנשים ילכו לפרסם במקומות אחרים. אם הם לא יהיו מנוע החיפוש הכי טוב ויעיל, מנועי חיפוש אחרים יתפסו את מקומם.
      הם לא הפיצו חדשות מויפות אלא היוו פלטפורמה לכך, ויש הבדל גדול. לאורך כל ההיסטוריה אנשים מפיצים פייק ניוז, זה לא נולד אתמול, וההשפעה של זה קטנה יותר ממה שנהוג לחשוב, ואי אפשר באמת למנוע את זה. כל התנועה של מידע כוללת המון לכלוך, וככל שזרם המידע גובר יהיה יותר מזה. לכל התפתחות מבורכת נלווים אתגרים שצריך להתמודד אתם, אבל לא צריך להגזים אתם. מי שחשוב שטראמפ נבחר בגלל זה משלה את עצמו.
      רגולציה על לובי זה אוקסימורון, כי הלובי קיים כדי להגדיל רגולציה תומכת, ולהטות / לשנות רגולציה בעייתית, הפירמות תמיד יותר יעילות מה-פקידים בעניין הזה. אפשר לפרק חברות תמיד, השאלה אם זה צודק. כל עוד אין פגיעה מובהקת בציבור אין עילה מוסרית לעשות זאת.

  3. למה אתה טוען ש”ישראל נמצאת במקום טוב באמצע?”
    השאיפה האולטימטיבית, היא כשם ספרו של הגאון אדם סמית’ -“עושר העמים”, כלומר להתעשר כמה שיותר ולהגיע למקום הראשון בטבלה. אך כמובן שעם הרגשות המרקסיסטיים שמניעים את העם, יש לנו שמאל לאומי נגד שמאל יותר קיצוני, פוסט מודרניסטי והתקווה ל”עושר העמים” היא כנראה תקוות שווא.

    1. זו לא טבלה של עושר (שאז בהחלט ראוי היה לשאוף למקום הראשון) אלא של הפערים בעושר. מסכים שלא צריך לשים את החלוקה השוויונית בראש הסולם, אבל שוויץ למשל היא המדינה עם האזרחים הכי עשירים, בהפרש גדול, ועדיין הפערים בה לא גדולים, העושר החציוני גבוה מאד.

  4. הסוציאליסט גיא רולניק צודק גם בביקורתו על הקפיטליזם של הימין,כמה עובדות כדי להוכיח זאת:
    המצב של ישראל גרוע יותר מאי פעם ! רק 70% ממשקי הבית הם בעלי דירה בבעלותם,לפחות שתי מדינות מ OECD עולות עלינו. בין השנים 1997 עד 2012 הייתה עליה של 50% בלבד בעשירון התחתון של בעלי דירות משלהם, מ 27% ל 41%. במרתפי בנק ישראל יש רק יותר מ 118 מיליארד דולר עודפי מטבע זר. בארבע השנים האחרונות היה עודף ממוצע של רק למעלה מ 10 מיליארד דולר בשנה במאזן התשלומים. אחוז החוב הלאומי מהתוצר הלאומי בירידה מתמדת למרבה הבושה,הנמוך ביותר במדינות המפותחות. האבטלה בשפל של כל הזמנים, רק 20 מליון איש בשנה עוברים בנתב”ג,רק האלפיון העליון. כל שנה נשבר שיא הקניות של רכבים חדשים,איזה בזבוז. התוצר הלאומי לנפש,מעל 44,000 דולרים לשנה, עובר רק את צרפת ואנגליה,גרמניה עדיין לפנינו, שפל כלכלי נורא. וכל זה לפני ההכנסות הצפויות משדה הגז ליוויתן,שפיתוחו עוכב ע”י בולשביקים כמו רולניק מהשמאל ובית משפט הזוי. היכן הימים הטובים של שלטון מפא”י וההסתדרות ? אנחנו צריכים ללמוד מוונצואלה, איך סוציאליזם במיטבו משפר את מצב העם ! רק 85% מהאוכלוסייה שם בתת-תזונה… ועוד אמירה על כלכלה: מי שלא היה סוציאליסט בצעירותו,אין לו לב. מי שנשאר סוציאליסט בבגרותו,אין לו מוח.

    1. אני מקווה מאד שאתה בעד לגליזציה. אל תהיה צבוע

    2. בני, לא שאני חושב שהמצב פה גרוע או נמצא בהתדרדרות, אבל רק כדי לשקף לך כמה אתה שטוף מוח, תראה כמה נתונים לא נכונים או לא רלוונטיים הבאת: לא ברור מה משקף שיעור משקי בית שבבעלותם דירה. אין שום חשיבות או ייתרון בטווח הארוך למאזן תשלומים חיובי. מטבע הזר שמתקבל מייצוא יכול לשמש לייבוא או להאגר (למשל במרתפי בנק ישראל) ולשמש לייבוא בעתיד. יחס חוב תוצר אכן נמוך בהשוואה בינ”ל, וזה משמח כמובן. אבל, צריך לזכור שמה שבעיקר תרם לדירוג של ישראל הוא הזינוק (בעשרות רבות של אחוזים) בחוב של שאר המדינות המפותחות בעשור האחרון ולא ירידה (בערך בעשרה אחוז) בחוב של ישראל בזמן הזה. התוצר לנפש הוא לא 44K, לא יודע מאיפה הבאת את זה. ההערכה הכי גבוהה ל-2017 שאני מצאתי (קרן המטבע הבינ”ל) היא 38K וגם זה, הערך הנומינלי. במונחים מנורמלים לכוח קנייה, הדירוג של ישראל נמוך בהרבה. כן, יותר נמוך משל צרפת ואנגליה.

  5. בלי קשר לעיתונאי כלשהו, גם בישראל וגם בארה”ב, כמובן עוד לפני הנשיא טראמפ, קיימים פערים גדולים מדי, בלתי נסבלים, בין העשירים מאוד, לבין האחרים. האם ממשל טראמפ יטפל בכך?

  6. כשאנשים כמו רולניק מדברים על “דמוקרטיה”
    הם מתכוונים שהם ישעבדו את כל היתר.
    גוגל ופייסבוק פוגעות ביכולת השליטה על המידע
    בידי מיעוט אקדמאי מרקסיסטי.

    1. יפה כתבת. הרשתות החברתיות הפקיעו מהתקשורת את המונופול על הדעות והמידע ולכן טראמפ ניצח באמריקה ונתניהו בישראל,כלומר דברים טובים התרחשו עבור מדינתנו.

  7. כשגם ב-“מידה” וגם ב-“העוקץ” תוקפים את גיא רולניק בחמת זעם וקוראים לו בעוד ועוד שמות (שם הוא נאוליברל וחסיד שוטה של השוק החופשי ושל מילטון פרידמן, כאן הוא סוציאל-דמוקרט, חסיד נלהב של דת הפערים, שלא לומר אלדד יניב), אפשר לדעת שהוא כנראה עושה משהו נכון.
    ולכותב המאמר – הנקודה שהבאת בסופו, בנוגע לחלוקת הכנסות מול חלוקת עושר, מעניינת ומעוררת מחשבה. רק חבל שכדי להגיע אליה היה צריך לצלוח כל כך הרבה מלל זועם ולא ענייני. תסכים איתו או לא, גיא רולניק תורם תרומה משמעותית לרמת הדיון הכלכלי בישראל, עם ניתוחים רציניים, מנומקים וענייניים. חבל שאתה לא מצליח לשמור על אותה רמה.

  8. ליותם: כל הנתונים שמסרתי הם מפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,למעט הנתון של התוצר הגולמי,שנלקח ממאמר של ד”ר גיא בכור באתרו GPLANET,מאמר שמביא את הנתונים מאקונומיסט.

  9. ליותם: עוד משהו,למרות ההתייחסות העולבת שלך,כל הנתונים שפרסמתי נכונים, כל אחד יכול לפרשן כמוך את הנתונים המדויקים כרצונו,אבל על אמתותם אינך יכול לחלוק,אז אתה משתמש באישומי הבל של “שטיפת מוח”.

  10. מונופול הוא מצב של חוסר תחרות – בהגדרה.
    לכן ברור שהמונופולים והדואופולים הם סכנה לכלכלה – שהנחת היסוד שלה
    היא הסתמכות על שוק חופשי.

    וכן , תגדיר את רולניק איך שתרצה – הוא היחיד שנלחם נגד “מיליציות המס”.
    ומיליציות אלו הם כולם סוציאליסטיות.
    לפי נתוני האוצר – 52% מרוכשי דירה נוספת הם עובדי המגזר הציבור ( כולל בנקים וביטוח ) ,
    למרות שחלקם בכלל העובדים הוא בערך 35%. נתונים אלו לא כוללים את עובדי משרד הביטחון.
    אם נוסיף אותם בהערכה זהירה נקבל שעובדי הציבור רוכשים דירה נוספת במידה שהיא
    כפולה מחלקם בציבור. יש להניח שהמצב הפוך בין חסרי הדיור . שם חלקם כנראה חצי מאשר
    שאר האוכלוסיה.
    המשמעות הפשוטה – רכוש הציבור עובר לידי עובדי הציבור.

    זאת הסכנה הגדולה – ועלינו להחזיק טובה לרולניק על כך שהוא מתריעה עליה.

    רצוף קישור לנתוני רכישת הדירות

    https://www.themarker.com/realestate/1.2251272

  11. אברהם תומר מחפש משרה מפרגנת אצל טייקון או חברת ענק. משפא שלו כמו: “אפשר לסמוך על הציבור הרחב שכאשר החברות הגדולות לא יספקו מוצרים נאותים או יצטיירו כפוגעניות” הביא עלינו רמת מחירים לצרכנים שכמעט אין דומה לה בעולם המערבי. על מוחצרים ישראליים אנו משלמים בארה”ב ובאנגליה כ- 30% פחות. אנו נשחטים גם עם המחרים ע”י אותם גורמים שאברהם כנראה רוצ לחבור אליהם. לקרוא לרולניק כתב כלכלי ולא העורך/מוביל של דה-מרקר, מראה על קנאה גדולה.