רפורמות נקודתיות במערכת המשפט, חיובית ככל שיהיו, לא יועילו כל עוד שופטי העליון הם אליטה סגורה ומנוכרת
האמירה "אם אין לחם תאכלו עוגות" יוחסה בטעות (שהייתה כנראה מכוונת) למלכת צרפת מארי אנטואנט, כדי להראות את הניכור והסיאוב שפשה בקרב המלוכה ואת ניתוקה מהעם, בטרם המהפכה הצרפתית. כמעט 230 שנים לאחר מכן, נדמה שגם שופטי בית המשפט העליון במדינת ישראל עושים כל מאמץ כדי שאמירה מסוג זה תהיה מיוחסת להם, ולא בטעות.
בשבוע שעבר הוציא בג"ץ צו ביניים לעצירת התוכנית להוצאת המסתננים הבלתי חוקיים מישראל והעברתם למדינות באפריקה, הסכם שאושר בעבר הן בבית המשפט המחוזי והן על ידי בג"ץ עצמו. מה השתנה מאז? קמפיין שקרי ונבזה של ארגוני השמאל הקיצוני, שעתירה הזויה מטעמם הובילה למתן צו הביינים בניגוד מוחלט להחלטות הממשלה ולתחושות רוב הציבור בארץ.
בכך הראו שוב שוכני היכל הצדק בגבעת רם, אותם שופטים שרוממות שלטון החוק בפיהם, שלא שלטון חוק הם מבקשים כי אם כפיית אג'נדה פרוגרסיבית של "זכויות אדם" על הציבור הישראלי.
חוק יסוד: השפיטה קובע שבג"ץ אמור לדון בנושאים שאינם בסמכותו של בית משפט אחר. במקרה של המסתננים הבלתי חוקיים, כל מועמד לגירוש, יכול לעתור לערכאות הרלוונטיות ולטעון שגירושו אינו חוקי. האם זה משנה לשופטי העליון? לא ממש.
במסגרת גישת 'הכל שפיט' שהגה ושכלל אהרן ברק, בג"ץ כלל אינו רואה סיבה להתייחס לזוטות מעין אלה, ולחץ המעגל החברתי והרעיוני הקרוב לשופטים, כמו פעילי ארגוני "זכויות האדם" למיניהם עשה את שלו. אותה קבוצה פוליטית שמשתמשת באיצטלת המשפט הוכיחה שוב שכדי לקדם את רעיונותיה, היא לא רואה לנכון להבחין בין פוליטיקה, משפט וסמכויות שונות.
בדיחה טראגית
קחו לדוגמה את עתירת אנשי הר הבית כנגד המשטרה. פעילי הר הבית ביקשו את התערבות בג"ץ כנגד רמיסת זכויותיהם והאפליה המובנית בהר כנגד יהודים דתיים. ומה עשה בג"ץ במקרה בו זכויות האדם של יהודים ישראלים נפגעו באופן כה בוטה? גלגל אותם מכל המדרגות לני כחודשיים.
דוגמה כואבת נוספת היא התערבותו של בית המשפט העליון בנושאי ביטחון. ביום שישי האחרון נרצחו שני חיילי צה"ל ושניים נוספים נפצעו בפיגוע דריסה בצפון השומרון, ורק היום נפצע מאבטח באורח קשה בפיגוע דקירה בעיר העתיקה. התחושה הרווחת בציבור היא ש"אין מה לעשות" – מנחמים את המשפחה, בוכים על היתומים, מתפללים על הפצועים וממשיכים הלאה. מי שעדיין לא התייאש לגמרי, בא בטענות אל הממשלה ומערכת הביטחון הנושאות באחריות.
אבל האמנם אין מה לעשות? האם הריסה מיידית של בית משפחת המרצח וגירושה לכל הרוחות, גם של זה שרק ניסה לרצוח, לא תגרום להרתעה, תעצור את הזוועה ותמנע את הרצח הבא?
רבים בקרב גורמי הביטחון גורסים שהתשובה לשאלות האלה היא חיובית, ומי אומר שלא? "הנאורים" בשבתם כבג"ץ.
בכל מקרה בו מבקשים בצה"ל להרוס בית של מחבל שרצח יהודים, שופטי העליון בודקים לעומק מי במשפחת המרצח ידע ומי לא ידע על כוונתו לבצע פיגוע, ולבסוף במקרה הטוב הם מאשרים פתיחת כמה כיווני אוויר בדירת המחבל.
גם ההחלטות בעד הריסת חלקים מבית המחבל מתקבלות כמובן לאחר אינספור דיונים ועתירות שהופכים כל ניסיון להרתעה לבדיחה טראגית. כי בעיני בג"ץ והשמאל הפרוגרסיבי מלחמה בטרור שקולה לפעילות משטרתית נגד פשיעה פלילית.
הם אינם מבחינים במושגי לאום ולכן גם לא במלחמה לאומית, ובכך אוכפים נורמות משפטיות מהעולם האזרחי על מערכת הביטחון שנאלצת להילחם באויב עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב.
הדוגמאות לכך אומללות ורבות: לפני כשלושה חודשים למשך כפה בג"ץ על הממשלה להחזיר גופות של מחבלים, ולפני כן מנע משר הפנים להשתמש בסמכות המוקנית לו בחוק לשלילת תושבות מפעילי חמאס. בעבר פסל בג"ץ את "נוהל שכן" שפותח בצבא כדי לשמור על חיי החיילים בלחימה בקרב אוכלוסייה אזרחית.
צו השעה
עריצות הבג"ץ היא דוגמה קלאסית להתנהלות השמאל בישראל ולתפיסת עולמו. בחברה בישראל, מתנהל מאבק רעיוני בין השמאל הפרוגרסיבי שמקדש את זכויות הפרט המופשטות, עד כדי ביטול כל גישה של ייחודיות ולכידות לאומית ואפילו משפחתית, לבין הימין השמרני שמכיר בצורך לכבד את הפרט, אבל מכיר גם בערכי המסורת והלאום.
זה ויכוח לגיטימי בחברה דמוקרטית. ויכוח לגיטימי שתפקיד הדמוקרטיה כשיטה לברר אותו. העם והחברה צריכים להתווכח ובסוף הרוב יקבע מה יהיו הערכים שעל פיהם תתנהל החברה. זוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה.
אולם כדרכו המהפכנית (עוד מימי ברה"מ העליזים), השמאל לא רואה צורך להתחשב בציבור ובעמדותיו. כי מי זה הציבור החשוך שבגללו תתעכב הקידמה הנאורה? השמאל הפרוגרסיבי רואה בעמדתו עמדה נעלה שהיא העמדה הלגיטימית היחידה. אהרן ברק עצמו, ממציא הדמוקרטיה המהותית, צוטט בעבר כאומר ש"המושג 'דמוקרטיה' פירושו שלטון הרוב, וזו תפיסה דלה מאוד של 'דמוקרטיה'".
כך מרשה לעצמו בג"ץ לפעול כנגד האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, כנגד הציבור הרחב, ולעיתים בניגוד מוחלט לחוק שאותו חוקקו נבחרי אותו הציבור.
כאשר זו המציאות, הציבור בישראל מוכרח להבין שרפורמות נקודתיות במערכת המשפט, חיובית ככל שיהיו, לא יועילו. מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות החיונית לתפקוד תקין של כל מדינה דמוקרטית נדרשת גם כלפי בג"ץ.
כל עוד חבורת הנפוטיסטים הנאורה בעיני עצמה, תמשיך להיות זו שנותנת כאן את המילה האחרונה בכל נושא ותמשיך לשכפל את עצמה על ידי ניצול שיטת מינוי השופטים, שום דבר לא יזוז. אך יש גם תקווה באופק – חוסר התחכום של בג"ץ, גישתו החד צדדית והחוצפה מעלים את המודעות הציבורית למעלליו ובכך פותחים פתח לשינויים שחייבים להגיע.
צעד ראשון חייב להיות הגדרת זכות העמידה בפני בית המשפט. יש לתקן את חוק יסוד: השפיטה לצורך קביעת זכות העמידה בחוק, ולהפסיק לאלתר את המצב שבו כל ארגון או אדם יכול לעתור בכל נושא שיבחר, גם כאשר אין לו קשר ישיר למושא העתירה.
שנית, יש לחדד את מושג השפיטות ולהבהיר מחדש שלמרות משנתו האלוהית של אהרן ברק, לא הכל באמת שפיט. ישנם עניינים שאינם צריכים להיות נתונים להכרעתה של הרשות השופטת, כמו סוגיות ביטחון וחוץ, שיקולים פוליטיים ועניינים שבשיקול הדעת של נבחרי הציבור.
כמו כן יש להגדיר במדויק את גבולות הביקורת על החקיקה במסגרתם יוכל בית המשפט לפעול. נדרשת קביעה מפורשת בחוק יסוד: החקיקה כי לבית המשפט לא תהיה הסמכות לפסול דברי חקיקה של הכנסת מכוח חוקי היסוד, עד למועד בו תכונן במדינת ישראל חוקה מפורשת.
לסיום ולא פחות חשוב – יש לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים באופן שחבריה יהיו כולם נבחרי ציבור או מי שנבחר על ידי נבחרי הציבור. צעד זה הכרחי על מנת לוודא שהרכב שופטי בית המשפט ייצג באופן אותנטי את עמדותיו הערכיות של הציבור הישראלי.
זהו צו השעה, כדי שמדינת ישראל תוכל להמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
המחבר הוא יו"ר ומייסד 'חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית'
הסיפא של המאמר הוא החשוב והמכריע ואליו צריך להוסיף עוד מרכיב, מינוי שופט יהיה לזמן קצוב שלאחריו יהיה עליו לעמוד לבחירה חוזרת מול מתחרים
בסוף יהיה מלחמת אחים בין העם היהודי נגד השמאל הפרוגרסיבי/האנטישמי וכל האירגונים שלהם.
אי אפשר להמשיך ככה. זהו.
הכי חשוב זה להגדיר את זכות העמידה לעותר שנפגע באופן ישיר וספציפי בלבד כדי שבית המשפט לא יוכל להתערב בקביעת מדיניות. קרי עתירה המשותפות לאוכלוסייה או לציבור שלמים תדחה.
טוב כל העניין ממש מגוחך. את בעיית הבג"צ אפשר לפתור בחקיקת בזק שתשלול ממנו את האפשרות לדון בענייני הגירה וביטחון. אפשר גם להעניש שופטים סוררים. האחריות נופלת אך ורק על הממשלה אשר איננה מעזה לפעול. צריך רק לשכנע את רוה"מ שהשמיים לא יפלו אם נשיאת בית המשפט העליון תישלח אחר כבוד לבלות את שארית ימיה מאחורי סורג ובריח.
השורה הראשונה שלך מתארת במדויק את המצב כיום. ישנה אליטה שכלל לא יודעת מה קורה בשטח והיא מתנהלת לה במעין יקום מקביל, ושכולם יקפצו לה. המזל שיש כרגע פוליטיקאים שמצליחים להוביל מדיניות שקולה בין הטיפות.
אבל נקווה שזה מתחיל להשתנות. כי המאפיין של פסקי הדין וההחלטות האחרונות שהן ניתנות על ידי שופטים ששייכים עדיין לאסכולה הקודמת. השופטים החדשים עדיין לא באים לידי ביטוי בהרכבים שדנים בהחלטות של מדיניות (למעט גורג קרא) וזה כמובן בזכות הנשיאה שיכולה לסדר ולבחור את ההרכב הנוח לה. נקווה שעד שאלה יפרשו העם לא יעלה על הבאסטיליה.
אם ביבי הרוה"מ לא יתעשת ומהר, יעביר חוקי הגבלת תחומי שפיטה לבג"צ, ישנה מיד את הרכב + שיטת הבחירה של ועדת מינוי שופטי העליון לנבחרי ציבור בלבד ויבטל את שלל חוקי כבוד האדם (השמאלני \ הערבי \המחבל \המסתנן) שהעבירו אהרון ברק \ זמיר \ חשין – הוא יאבד את השלטון.
מפני שאין צורך בשלטון נבחר אם אוסף שופטי שמאל קיצוני יצרו הפיכה משפטית, נכנסים ברגל גסה לתחומים פוליטים שאסור להם בשום אופן להיכנס אליהם, ומאפשרים לכל זב ומצורע (עו"ד שמאלני ורוד), להפר החלטה של ממשלה נבחרת – זו התנקשות בדמוקרטיה.
כמו-כן לא יזיק כלל לבדוק ולחקור כיצד הגיע אותו שופט לרכוש של 18 דירות, טענה שלא הוכחשה מעולם.
מעולם לא היה האמון במערכת המשפט בשפל עמוק כמו בימים אלה, וזה באשמתם בלבד (של השופטים בבג"צ).
עצמאות או עריצות בית המשפט?1
המבחן המובהק ביותר להיות מדינה דמוקרטית או לא, הוא ריסון כוחן של הרשויות כולן! לא רק ריסון כוחה של הרשות המבצעת אלא בעיקר של הרשות השופטת זו הרשות הקובעת גורלות אישיים, כמו כן גם ריסון הרשות המחוקקת זו אשר עליה לחוקק על פי רוח הבוחרים ולמענם ולא על פי הרצון הבלעדי של רשות אחרת כמו הרשות השופטת. הביטוי המובהק והסופי לקיומה של דמוקרטיה הינו קיום הכלל – אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר, או במילים אחרות שלא יהיה אדם חי בחרדה גם אם לא מודעת שמא לא יטיב עימו מזלו והוא עוד עלול להיות נאשם ומורשע במעשה שלא עשה! כוחן של כל אחת מהרשויות במדינה חייב להיות מוגבל ובכללן הרשות השופטת בדרך של הגינות משפטית כיבוד זכויות הפרט מול המדינה. העמדת חפים רבים לדין והרשעתם בלא בדיקה רצינית אם יש הצדקה לכך הם היפוכה הגמור של דמוקרטיה.
מכל השקרים שבית המשפט מפיץ השקר הגס ביותר הינו שבישראל כמדינה דמוקרטית בית משפט הינו עצמאי! שקרים נוספים קשורים לכך הם מסקנות כגון לכן למען עצמאותו של בית המשפט ולמען ששופטיו יהיו משוחררים מכל פניות עליהם לבחור את עצמם כך אינם חבים דבר לאיש! זאת מבטא השופט זאב סגל באמירתו: "העובדה שהוועדה לבחירת שופטים כוללת רוב בולט של משפטנים מונעת, במידה רבה, שימוש פוליטי לרעה בתהליך הבחירה ומבטיחה את אמון הציבור ברשות השופטת". פרוש אמריה זו הוא שאם לציבור תהיה השפעה על בחירת שופטים וחשוב לאין ערוך יכולת להרחיק שופטים לא ראויים, הוא יאבד אמונו ברשות השופטת…לשיטתו של השופט זאב סגל המבטא את הלך הרוח בקרב כלל השופטים, הציבור אינו מעניין בזכותו הדמוקרטית שתהיה לו השפעה כלשהי על השלטון, על מי שקובע גורלות. זאת משום שאז תהיה השפעה פוליטת. כאילו לשופטים אין השקפה פוליטית אחידה ואינם בוחרים את חבריהם המתאימים לאותה ההשקפה אותה הם כופים על הדרג המדיני. אלא שלא רק כפיית השקפה פוליטת על המדינה היא החמורה כאן – לעם אין כל השפעה על בחירת המושלים בו והקובעים גורלות אישיים. בית המשפט מצהיר שזו הדרך לשמור על עצמאותו השיפוטית, שאכן אמורה להיות כזאת.
בדומה גם לגבי אפשרות להתלונן על שופט. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרון ברק התנגד שתהיה נציבות תלונות על שופטים בכלל וקשיים הסכים לכך שתוקם נציבות אשר תהיה כפופה לבית המשפט ולא לכנסת היות ולדבריו זה "יפגע בהפרדת הרשויות ובעצמאות השיפוטית" התערבות בית המשפט בנושאים מדיניים כיון שהכל שפיט לא היותה לידידו פגיעה בהפרדת הרשויות . בכל מדינה דמוקרטית תפקיד בית הנבחרים לפקח על בית המשפט ואין שום גוף שרק הוא על עצמו מפקח ואין עליו פיקוח חיצוני. על בית הנבחרים מפקח ציבור הבוחרים בבחירות כל כמה שנים.
עצמאות או עריצות בית המשפט?2
הדברים אמורים גם לגבי היכולת לפסול שופט. ההסדר ששופט לבדו פוסל עצמו אינו מספק באף מקום. אין זה אומר ששופט לא יכול לפסול את עצמו אך אין להסתפק בכך רק באפשרות זו. ישנם הפרעות בתפקודם של שופטים שאין הם כשירים לראות ולהחליט בעצמם, כמו משוא פנים, התנהגות בלתי שיפוטית ובלתי מקצועית ואף פלילית. ניתן להגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט עליון (בשתשלום)אך לכך דאג אהרון ברק להציב מגבלות בלתי חדירות. הלה דרש מהמבקש להוכיח כי השופט לא יפסול את עצמו – משימה בלתי אפשרית. לאחרונה ממשרד המשפטים יצאה הוראה ששופט ימשיך לשפוט בעל דין לאחר שזה הגיש נגדו בקשת פסילה עד אשר יוחלט לגביה. כך יוכל שופט לנקום וכך מבטלים בעלי דין את כונתם להגיד בקשת פסילה.
למרות כל יומרתו של בית המשפט לעצמאותו, כאשר מגיעים ללב ליבו של העניין, באם בית המשפט הוא אכן עצמאי ממי שהוא צריך להיות – מאגפים אחרים של השלטון כמו מהמשטרה ומהפרקליטוות מוצאים כי בית המשפט עושה בדיוק את דבריהם. שופטים קידמו את סעיף 10ב' לפקודת הראיות – העדפת זכרון דברים של המשטרה אודות הנאמר בחקירה על פני דברי העד/נאשם בבית המשפט, עצם עדות שונה נחשבת כהוכחה לאי אמיתותה. השופט אהרון ברק אף הנחה את כל השופטים להניח תיקינות החקירה המשורתית : "עלנו לבנות את דיני הראיות שלנו על בסיס ההנחה שהחקירה מתנהלת כדין" להניח מראש דבר מה בלא בחינה? ואף להניח מראש לטובת הרשות המבצעת זו שהוא טוען שבית המשפט מציל את האזרח מפניה, בהיותו "מעוז ההגנה על האזרח מפני היותו למרמס בידי הרשות המבצעת". השופט אדמונד לוי,קבע כי תום הלב הוא נקודת המוצא בפעילות הרשות ולכן אין בו כדי לרפא פגמים, ואילו רשלנות וזדון יוצרים חומרה מיוחדת על פניו אמירה זו נראית מוצדקת אלא שאין היא מדויקת. הרשויות צריכות לפעול בתום לב וזה אינו אומר שכך הן פועלות וודאי לא כל אחד בה ולא תמיד! ורשלנות או זדון הם אכן חמורים במיוחד. אי לכך על בית המשפט לבחון שבעתיים אם כך פעלו הרשויות ולא להניח מראש דבר.
אם שופטים מניחים מראש לטובת הרשות המבצעת משמע שהם מניחים מראש לרעת כל עד הטוען אחרת – משמע במקרה מנחיחם מראש שהנאשם אשם ומכאן מבטלה הנחת החפות. אין צורך בהוכחות שאינן מתירות ספק סביר כי אשמה כבר הונחה מראש! מכאן לא מפליא אחוז ההאשעות השואף למאה 100% אותו מנסה בית המשפט להסתיר! כך למשטרה ולפרקליטות כוח בלתי מרוסן וזה מורגש בעליל בכל התנהלותם נגד האזרחים חסרי האונים. אזרחי מדינת ישראל אכן נתונים למרמס בידי רשויות החוק האמורות להגן עליהם אך עושות את אשר נוח להן. בפועל הרשות השופטת איננה כלל עצמאית, בלתי תלויה, מבוצרת ואמיצה. ובכל זאת הם מדברים טוענים כך בשם ה"דמוקרטיה" כיון שלפי הגדרת השופטים הם "ה" "דמוקרטיה".
עצמאות או עריצות בית המשפט?3
על הרשות השופטת להיות עצמאית מסיבה אחת ויחידה למען תשרת את הציבור נאמנה בהגינות בחוסר משוא פנים, זו חובתה כלפי הציבור. זאת עליה להוכיח בשפיטתה. המציאות היא ששופטים מרגישים שהם אינם חבים לציבור דבר הם פועלים כפי שנוח להם במנותק מכל מחויבות לציבור. שופטים מעדיפים את החזקים ובמשפט פלילי בית המשפט על פי רוב הינו חותמת גומי של המשטרה והפרקליטות. כך הפכו השופטים על פיו את המונח עצמאות שיפוטית. זו איננה המצאה בלעדית של בית המשפט בישראל אך בישראל חסרים המנגנונים הקיימים בארצות אחרות לפיקוח על בית המשפט.
יש הטוענים כי עצמאות שיפוטית ואחריות שיפוטית הם עקרונות מתחרים, כיון שעצמאות שיפוטית פרושה הגנה על שופטיםמ פני לחצים חיצוניים העלולים לעוות את פסיקותיהם ואילו אחריות שיפוטת דורשת להתחשב בערכי היסוד של האומה. אין הבלות גדולה יותר מזו. אחריות שיפוטית כלפי כל בעל דין מכילה בתוכה את החובה לשפיטה על פי ערכים וחוקים ולכן והתנגדות ללחצים. העצמאות השיפוטית לא ניתנה כדי ששופטים יעשו ככל העולה על רוחם כפי שהם רוצים לחשוב, וכפי שהם ברוב המקרים מתנהגים כדרכם של רודנים עריצים. עצמאות ניתנה להם כדי שיוכלו להיות אחראים כלפי הציבור. אין שום תחליט לעצמאות השיפוטית אם אינה נובעת מאחריות, שכן העצמאות השיפוטית איננה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי כדי שיוכלו למלא את אחריותם כלפי הציבור, כמו כל מקצוע לדוגמא מהנדס או רופא עצמאותם המקצועית היא למען אחריותם גם אדם פרטי אם הוא לדוגמא מתבקש על ידי הרשויות לדבר מה והוא האחראי, עליו לפעול ולודא באופן עצמאי. כך על השופטים להיות אחראיים כלפי הציבור ואין הם "עצמאיים" מאחריות זאת. עליהם לשאת גם באחריות פלילית ואין הם "עצמאיים" ממנה. ההסבר כאילו עליהם להיות משוחררים מכל אחריות פלילית בגלל עצמאותם היא גנבת דעת כלפי הציבור מצד השופטים. על נבחרי הציבור להבהיר זאת לרשות השופטת ולפעול למען הפעלת אחריותה הציבורית.
אם הייתי שמאלן (חס וחלילה), הייתי דווקא די מרוצה, בוודאי לא מיואש. אמנם אני לא בשלטון זה זמן רב והציבור לא קונה את הסחורה שאני מציע. אבל אני אוחז במוסדות השלטון החשובים כמו הצבא, בית המשפט והמשטרה, וזו רק רשימה חלקית.
כל כך אופיני לנוכל המבחיל אהרון ברק לעבור על כל חוק לסתור חוקים לסתור פסקי דין שהוא כביכול מסתמך עליהם. העיקר לפגוע במדינת ישראל זו שיא המוסריות עבורו. אותו ניצול שואה הנוהג להזכיר זאת תוך השתפכות והתמרחות מבחילה, לדאבון לב דוקא הוא מבין רוב יהודי ליטא ניצל, חושב שליהודים לא מגיעה מדינה והוא פעל בקרן לישראל חדשה לשלול מהיהודים את מדינתם.
ה0מול מודאג מהדמוגרפיה. מעניין מתי כן ומתי לא! להשארת המסתננים בארץ – לא מודאג! לנשואי ערביי יו"ש עם ערביי ישראל והגירה לישראל – לא מודאג! מהדרישה ל"זכות השיבה" – והרי אין הסכם בלי זה – לא מודאג. מהגירת ערבים לתוך מדינה פלסטינאית ששטחה לא יספיק להם ויפעלו ביתר כוח לכבוש את מדינהת ישראל – לא מודאג! הנורא האחרון אינו מודאג מהדמוגרפיה שמשנים המסתננים מאפריקהוגם מפשיעתם! זה ממש אינטרס ישראלי!
הגדירו זאת יפה והרי הציטוט:
קודם הם נתנו זכות שיבה לגויים גמורים,
אבל אני לא הרמתי קול, כי לא רציתי להראות חשוך.
אחר כך הם נתנו איחוד משפחות לפלסטינים,
אבל אני לא הרמתי קול, כי לא רציתי להראות לאומני.
אחר כך הם נתנו את הנגב לחמולות בדואיות,
אבל אני לא הרמתי קול, כי זה רחוק ומדברי.
אחר כך הם נתנו את תל-אביב למסתננים,
אבל אני לא הרמתי קול, כי זכויות אדם וזה.
וכשנתנו לי להפוך למיעוט יהודי נרדף במולדתי,
כבר לא נותר מי שירים קולו בשבילי.
אריאל יקירי! אם הטענות שלך לא היו מועלות כיום במסגרת קמפיין של ״נאמני ביבי ״ להצלתו מחקירות , העמדה לדין והפיכתו לשליט עד סוף הימים, כדוגמת ארדואן, פוטין ושין ג׳ינפינג, הייתי אולי תומך , לפחות בחלקן. אינני מוכן – גם כשאינני מהצד השמאלי של המפה – להרוס בשבילו ובשביל רעייתו ( הפסי…כו…לו…גית! ) את מערכת האכיפה – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט . יש לי הרבה ביקורת אולם את התיקונים בכל התחומים במדינתנו צריך לעשות בשיקול דעת ולא בזבנג וגמרנו תוך ״שפיכת התינוק עם המים״. אם הליכוד היה דואג שביבי יפנה את מקומו כדי לטפל בחקירותיו ומציב במקומו מנהיג נקי כפיים שילכד את העם ולא יסכסך ויהרוס , הייתי כנראה תומך בו. יש לי מועמד/ים שלא אנקוב בשמותיהם משום שכל מי שרק בפוטנציה ״עלול״ להחליפו, ״יישרף״ ע״י תומכיו של ביבי. הגעתי לסניף ליכוד כדי להתרשם מאחד כזה (מועמד פוטנציאלי) והוצאתי מילה של ביקורת שהתפרשה ע״י החברים כביקורת על ביבי והם רצו ״ לאכול אותי״ . לי חשובה כיום המדינה שעליה צריך היום להגן , כולל ע״י גיוס החרדים לצה״ל או לשרות לאומי.
מעניין שיש לך בעיה עם החרדים,אבל אין לך שום בעיה עם המוסלמים,שמשום מה מסרבים למלא את חובתם האזרחית בשרות צבאי או לאומי. יש הבדל קטן בין החרדים למוסלמים. החרדים ברובם הגדול רוצים את טובת המדינה והמוסלמים ברובם הגדול רוצים בהשמדת המדינה. טול קורה מבין עיניך…
אורי גנני טועה. אין שום קשר בין המאמר לבין פרשיות נתניהו. יש בעיה של אקטביזם שיפוטי עוד לפני נתניהו.
שרה נתניהו אכן פסיכולוגית. לאה רבין לעומת זאת היתה בורה ומנכשת עשבים בהשכלתה.
פסילת החלטות הרשות המחוקקת ע"י בתי המשפט צריכה להעשות בזהירות מפליגה ולעתים רחוקות במיוחד. מרגע שהתאהבו שופטי בגצ בכוחם זה והחלו לפסול החלטות המחוקק מדי שבוע , שלא יבואו בטענות לציבור שחש שבחירתו הדמוקרטית מיותרת. התוצאה של אקטיביזם זה היא לא חיזוק הדמוקרטיה, אלא תגובה כוחנית שכנגד.
מסכים עם כל מילה של הכותב, אך אני חושב ש-לאל לנו לנקות את ידי הנבחרים שלנו מבעיה זו משום שהיו ברשותם כבר מספר עשורים לעשות משהו בנידון ועד היום לא נעשה דבר
אני אהיה אף חריף מאריאל קלנר. בגץ ביצע השתלטות עוינת על המדינה וביודעין מרסק את מדינת הלאום היהודי ודוחפה למדינת כל אויביה ומסתנניה ושונאיה עד שתצלול בתהומית ספינת ישראל המנווטת ביודעין אלי שרטונות מסוכנים.
אל תתבלבלו,לא נתניהו,לא שקד,לא ליברמן,יש אשם אחד בהמשך הפוטש המשפטי של בג"ץ נגד נבחרי העם,הפוליטיקאים וזה האידיוט כחלון,שהפך עצמו "למגן שלטון החוק" ומונע רוב מהקואליציה להחזרת הפקידים הממונים בעליון למקומם הטבעי: פוסקים בסכסוכים משפטיים(לא פוליטיים או ביטחוניים או דתיים),לפי חוקים שחוקקה הכנסת,היכן שיש הסמכה מפורשת בחוק לפעולותיהם וכאשר נידרש פרוש לחוק יואילו לפרשו לפי כוונת המחוקק ולא לפי גחמותיהם האישיות.
אל תשכחו לבוא חשבון עם פחלון ביום הבוחר,הוא זה שמאפשר את הדיקטטורה של בג"ץ.
ולא לשכוח שבזמן ההתנתקון כחלון (שהיה אז מ"מורדי הליכוד") אמר דברים חריפים מאוד על בג"ץ (לא בדקתי אבל נראה לי שניתן למצוא אותם מוקלטים באינטרנט) כנראה ש- "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
התנהלות כחלון יש לה הסבר יחיד: ציניות בוטה כדי לקבל תמיכה,אתרוג מהתקשורת השמאלנית,בדיוק כמו שרון ואולמרט שזרקו לפח את האידאולוגיה שלהם. מעניין איזה תיק יש למשטרה על פחלון.
ומה מונע מביבי להגיד לכחלון או בחירות או שמסיימים את הדיקטטורה של בגץ