דרושה: יד נחושה במלחמה בטרור

החודשים האחרונים מאופיינים בעלייה הדרגתית אך ברורה של המתח הביטחוני בשלוש הזירות הביטחוניות הסמוכות לגבולות מדינת ישראל ואף בתוך המדינה עצמה, וזאת להבדיל מהזירה הרחוקה – איראן.

העלייה באירועים הביטחוניים מסתמנת בעיקר בזירת עזה עם המנהרות ופיגועי הגדר, ביהודה ושומרון עם פיגועי הדקירה והדריסה, ובגבול לבנון וסוריה עם התפתחויות הקשורות לחיזבאללה, איראן ורוסיה.

ההסלמה הברורה המסתמנת בשלושת הזירות האלו מחייבת את ישראל להעלות את רף התגובה, שכן המשך המדיניות של תגובות מתונות שהייתה נהוגה בשנים האחרונות אינו מרתיע את השכנים ואין ביכולתו להחזיר את השקט והביטחון. להלן נדון בכל אחת מהזירות בנפרד, ומה יש ביכולתה של ישראל לעשותו כדי להחזיר את הביטחון על כנו.

עזה ותעשיית המנהרות

ביום ראשון השבוע התעוררנו כדי לשמוע את דובר צה"ל מודיע שישראל הרסה עוד שתיים ממנהרות המתקפה שמחבלי חמאס חופרים מרצועת עזה אל תוך שטח ישראל. חיל האוויר הפציץ את המנהרות, ובישראל הקפידו להדגיש שזו גם תגובה על פיצוץ ארבעה מטעני צד שאנשי חמאס הטמינו בסוף השבוע שעבר צמוד לגדר.

לכאורה מדובר במהלך מתוחכם מצד ישראל ונטילת סיכון מחושב: חמאס טומנים מטעני גדר וישראל מפציצה את המנהרות כתגובה לגיטימית למטענים, תוך הקפדה לא לעשות זאת כשבתוכן אנשים, כדי לא להרגיז יותר מידי את מי שחופר ולא לחמם את הגזרה.

ההחלטה לפעול במתווה זה באה בעקבות חיסול מנהרת התקיפה של הג'יהאד האסלאמי בחודש אוקטובר 2017, שבמהלכו נהרגו כ-15 אנשי הארגון. חלקם היו במנהרה בעת פיצוצה ונוספים שנהרגו בעת ניסיונות החילוץ.

מאז הפעולה ההיא חוששים בצה"ל ובדרג המדיני מפני פעולת נקם, וכדי לא לתת לארגוני הטרור תירוץ לחמם את הגזרה התקבלה ההחלטה לנסות לא לפגוע בחופרים כשישראל מחסלת מנהרת תקיפה, ובפרט כשהמנהרה עדיין לא עברה את הגבול עם ישראל. לפי ההיסטוריה הקרובה של החלטות כאלה, אני מניח שגם זו התקבלה בלחץ היועצים המשפטיים המלווים כל צעד של צה"ל.

במחילת כבודם של מקבלי ההחלטות בצה"ל ומעליו ויועציהם המשפטיים, המסר שישראל שולחת באמצעות התנהגות כזו הוא בעייתי מאוד ושגוי לחלוטין. ארגוני הטרור העזתים וחמאס בראשם, קולטים את הפחד שישראל מקרינה מפני חימום הגזרה ומנצלים אותו היטב.

לכן ישראל חייבת להתנהג באופן הפוך לחלוטין: להכריז שכל המנהרות, גם אלו שטרם עברו את הגבול, נחשבות כתקיפה נגד ישראל, ולכן יש לנו הזכות ואף החובה להפציץ אותן בכל רגע כפעולה הגנתית, בדיוק כפי שמפציצים למשל מטרות בסוריה.

ישראל חייבת לומר בפה מלא ובאופן שלא ניתן לפרשנות, שעצם חפירת מנהרה בכל מקום – גם בתוך הרצועה – היא פעולת טרור המצדיקה פגיעה קשה בכל מי שמבצע אותה.

כדי להרוס את תשתית המנהרות, ישראל חייבת ליצור מצב בו כל מי שיורד לתוך מנהרה בעזה, ברפיח או בח'אן יונס, כדי לחפור, להעביר ציוד או להתכונן לפעולה, עלול לסיים את חייו בכל רגע. המצבבו המחבלים יחששו לחייהם בכל עת אולי לא ירתיע את כל החופרים, אבל יקשה מאוד על המשך החפירות מבחינה מורלית, מבצעית וכלכלית.

שיטה אחרת להתמודד עם מנהרות היא לחדור אליהן כדי למקש אותן במוקשים מוסתרים המופעלים במרעומי קרבה, כאלו המתפוצצים גם אם מישהו מתקרב אליהם, לפני שיגיע אליהם ולפני שייגע בהם. אם ישראל "תדליף" את המידע על המיקוש, יחשוש כל מי שנכנס למנהרה מכל צעד או תזוזה, וגם חשש זה יגביל ויעכב את פעילות הטרוריסטים במנהרות התקיפה.

יהודה ושומרון: מחיר הדקירה והדריסה

פיגועי הדקירה והדריסה בשטחי יהודה ושומרון וגם בירושלים הפכו לאחרונה לפופולריים מידי. הם אינם מחייבים תשתית טכנית או ארגונית. כלי הרצח – מכונית וסכין – נמצאים באופן חוקי בהישג ידו של המפגע הבודד, והיכולת להתגונן בפניהם מוגבלת.

פעולות אלו זוכות לעידוד ושבח בקרב הסביבה החברתית של המחבלים, וגם אם ישראל הורסת את בית המחבל, הוא ייבנה במהרה מחדש על ידי משפחתו המורחבת. המשפחה הגרעינית תזכה לסיוע כלכלי רשמי ונדיב מהרשות הפלסטינית, אם ייהרג הרוצח או אם ייתפס וייכלא.

היתרונות הכלכליים והחברתיים למשפחה הנובעים מהפיגוע, מציבים את המשפחה במעמד של שותפה לתוצאות הפיגוע, גם אם לא הייתה שותפה ביוזמה או בביצוע. לכן ההתגברות בפיגועי הדקירה והדריסה מחייבת את ישראל להעלות את רף הענישה ולהכליל בה את המשפחה.

אחת הדרכים אותן יש לשקול היא הגליית המשפחה הגרעינית של המפגע – הורים לפחות – לרצועת עזה.

עקירת המשפחה מהסביבה החברתית הטבעית שלה היא ענישה מידתית ולא קטלנית, ויש בה כדי להביא את המפגע לחשוב שוב על הפעולה שאותה הוא מתכוון לבצע.

במקביל ישראל חייבת לקדם פתרון של קבע, כמו תכנית האמירויות הפלסטיניות בערי יהודה ושומרון, שיתבססו על המשפחות המקומיות ולא על הרשות שחייבת להתפרק לפני שהיא הופכת למדינת טרור בחסות העולם והאו"ם.

גם ההסתלקות המתקרבת של מחמוד עבאס מהזירה תהיה הזדמנות שישראל חייבת לנצל כדי להקים את הפתרון היחיד האפשרי.

סוריה ולבנון – איראן וחיזבאללה

בשונה משתי הזירות האחרות שבהן מתמודדת ישראל עם התושבים הערבים של ארץ ישראל, זירת סוריה ולבנון נמצאת במישור הבינלאומי, שכן מעורבות בה ארבע מדינות לפחות: סוריה, לבנון, איראן ורוסיה. המצב המורכב הזה מחייב את ישראל להביא בחשבון את עמדתה ואת התגובה הצפויה של כל אחת מהן. מדינה נוספת המעורבת במתרחש בסוריה היא ארה"ב, וגם איתה ישראל חייבת לתאם את פעולותיה.

זירת סוריה ולבנון מתאפיינת גם בדינמיות גדולה, שכן המצב בשטח משתנה בתדירות גבוהה. הנוכחות של חיזבאללה ואיראן בשטחים שיכולים לאיים על ישראל משתנה באופן תדיר, ומצב שהיה מקובל אתמול יכול בין לילה להפוך לקו אדום. ברקע קיים תמיד החשש הישראלי מפני הצתת החזית הצפונית כולה, שעלולה להביא למלחמה בהיקף רחב מול חיזבאללה ואיראן.

דוגמה לחשש זה הייתה אירוע חדירת המל"ט האיראני לשטח ישראל, בעקבותיו הפיץ חיל האוויר בסוריה ואיבד מטוס קרב. באווירת המתח הנוכחית בין ישראל, חיזבאללה ואיראן, יום קרב כזה יכול בהחלט להידרדר למלחמה אזורית רחבת היקף.

כלפי חוץ, ישראל הרשמית אומרת שהיא עושה הכול כדי להימנע ממלחמה, ומבצעת פעולות כירורגיות בזהירות רבה כדי לא לתת לאסד, נסראללה או ח'אמנאי, סיבות לפתוח במלחמה. זהו עוד מסר שגוי מצד ירושלים, המשקף פחד ישראלי מפני התמודדות עם האויב.

התנהלות פחדנית כמו זו דווקא מעלה את סיכויי המלחמה, שכן שכנינו מצפון מבינים שישראל חוששת מהפסד ומהמחיר שהיא תצטרך לשלם, בדם ובהרס. הפחד הישראלי מעודד את חיזבאללה ואיראן להמשיך בפרובוקציות כדי לגרור את ישראל למלחמה שבה היא תפסיד.

לכן גם כאן חייבת ישראל להפוך את המסר ואת הפעולות המתלוות אליו: להכריז כי התגברות הנוכחות האיראנית והתחמשות חיזבאללה נחשבים כתוקפנות נגד ישראל והיא מוכנה למלחמת מגן, בה תפתח במועד שתראה לנכון. הכרזה כזו תפנה אל הזירה את תשומת לב העולם, שעד עכשיו לא לקח ברצינות את התעצמות איראן בסוריה וחיזבאללה בלבנון.

האם הכרזה כזו תשפר את מצבה של ישראל? לדעתי כן, מכיוון שככל שעובר הזמן איראן מתבססת בסוריה יותר ויותר, וחיזבאללה מתעצם בנשק ובמפעלים לייצורו. מכאן נובעת הקביעה שככל שהמלחמה הבאה בצפון תידחה כך היא תהיה קשה יותר והמחיר שישראל תשלם בה בדם ובנזקים יהיה גבוה יותר.

לכן האינטרס הישראלי הוא לפתוח בהקדם במלחמת מנע, בזמן שהוא נוח יותר לישראל מאשר לאויביה. דחיית המלחמה תציב בפני ישראל חזית איראנית ולבנונית חזקה יותר, חמושה יותר, מאורגנת יותר ומסוכנת יותר.

שלוש הזירות גם יחד

בשל המצב המתוח בכל הזירות ומכל הכיוונים, ישראל חייבת לקחת בחשבון שהתלקחות מלחמה בצפון תביא גם להסלמה בעזה, בשל ההשפעה האיראנית על חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולהתגברות בפיגועים ביהודה ובשומרון.

אין ספק שהמלחמה הבאה תהיה מבחן מורכב וכלל לא פשוט למערכת הצבאית, האזרחית והפוליטית, אבל כל ישראלי חייב להביא בחשבון את המצב באזור שבתוכו ישראל מנסה לחיות, אזור בו החלש לא שורד לאורך זמן.

רק מדינה חזקה צבאית וכלכלית, המבוססת על חברה מגובשת ובטוחה בצדקת דרכה, יכולה להתמודד עם האתגרים במזרח התיכון, שאת תוצאותיהם אנחנו רואים בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב. רק מדינה מאיימת ומסוכנת שאויביה מניחים אותה לנפשה יכולה לקבל שלום במזרח התיכון. מדינה המשדרת פחד, חשש וחולשה מעודדת את אויביה לעשות לה בדיוק את מה שהיא חוששת ממנו.

במזרח התיכון, איפוק נחשב כחולשה גם אם כמה עייפי נפש בקרבנו בטוחים שהוא מקרין עוצמה. איוולת ביטחונית היא מצב נפשי שבו צד אחד, האוויל, נוקט צעדים על בסיס תרבותו, תפיסותיו והרציונל של עצמו, באופן המתעלם מהתרבות, התפיסות והרציונל של הצד השני.

לצערנו, מקבלי ההחלטות בישראל נוקטים בצעדים המשתלבים היטב עם תרבותנו, תפיסותינו ותמונת העולם שלנו, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שאצל שכנינו פועלים שיקולים אחרים ולעיתים הפוכים. מחיר האיוולת הביטחונית הזו הוא המצב הנוכחי בזירות השונות שמסביבנו.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות שלנו יתחילו להתייחס למזרח התיכון בכלים הנהוגים בו ומפעילים אותו.