מגילת רות: גאולת האישה, גאולת הקרקע

בחינת ההקשר ההיסטורי והרמיזות לאירועים מקראיים אחרים השתולים בסיפור, חושפת את המסר המשמעותי של המגילה

פגישתם של רות ובעז בשדה | יוליוס שנור פון-קארולספל, 1828

המנהג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות הוא עתיק מאוד ומתועד כבר בימי הגאונים, אך ההנמקות לקריאתה דווקא בשבועות הן עקיפות ורופפות: יש שהדגישו את ימי הקציר – שבהם חל החג – במגילה, את הולדת דוד המלך שחלה בשבועות, או "גיורה" של רות כאקט של קבלת התורה, לכבוד מתן-תורה חל בשבועות. אולם המסגור של רות סביב חג השבועות הוא מִשני באופיו. לבו של הסיפור הוא הגאולה – גאולת האישה והקרקע.

המגילה הפותחת בירידתם של אלימלך ונעמי ומשפחתם אל שדה מואב, מספרת על חזרתן של נעמי ורות אל בית לחם, ובדרמה עדינה רוקמת את היחסים שבין רות לנעמי ולבעז עד לגאולתה של רות בידי בעז, יחד עם אדמות משפחת נעמי. ההתמקדות בחג-השבועות, אפוא, מחמיצה את עיקר העלילה ומתמקדת בפרטים משניים יחסית, כמו סצינות הקציר.

תחת זאת, כדי להבין את המגילה ננסה להתבונן בהקשר שלה מבפנים ומבחוץ; מבפנים – מן הארמזים שבתוך המגילה, ומבחוץ – מן ההקשר שבתוכו היא נוצרה.

סיפור אנונימי

נתחיל מבפנים – הארמזים המפורשים במגילה. המגילה עצמה אינה מציבה את העלילה במוקדה של פרשה גדולה וסוערת, בתי-מלוכה או מלחמות, מעמד התגלות או נבואה. אל היומיומיות של העלילה מצטרפת גם האנונימיות של הדמויות – רובן מקבלות שמות סמליים: נעמי מבקשת להיקרא "מרה" כשחייה משתנים מנעימים למרים; מחלון וכליון מתים במחלה וכָּלִים; עֹרְפָּה מפנה עורף לחמותה; והגואל שאליו פונה בעז הוא אנונימי לחלוטין, ומכונה פשוט "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (ד, א). גם רות עצמה נקראת בתרגום הסורי "רעות", ומספר חוקרים ראו בכך את המקור לשמה המבטא את תוכנו.

סיפור מסוג זה, יומיומי ואנונימי, אינו מבליט קשרים עם שום דמות או סיפור אחרים במקרא. למרות הרושם הזה, זקני בית-לחם שבנוכחותם מתבצעת גאולתה של רות מברכים את הזיווג דרך שני סיפורים מקראיים (ד, יא-יב):

יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה… וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה…"

במקום לרמוז דרך מיקום הסיפור או פרטי העלילה, בוחר המספר לרמוז בצורה מפורשת אל נישואי יעקב אל רחל ולאה ואל תמר ויהודה. אזכור רחל ולאה "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם) יכול להתפרש כברכה גנרית, כשם שמברכים דרך האבות, או אפרים ומנשה. אך הארמז הזה יכול גם להתפרש בהקשר מרחבי וגיאוגרפי – סיפור אהבתם של רחל ויעקב מסתיים בקבורתה בסמוך למקום עלילת רות, בדרך אפרתה היא בית-לחם, כפי שנרמז בפסוק (שם): "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה… וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם".

גם בארמז ליהודה ותמר נמצא "בית פרץ", שצאצאיו ישבו בבית-לחם; אולם הארמז הזה נראה רחב ועמוק יותר מרמיזה גיאוגרפית בעלמא. סיפור יהודה ותמר אף הוא סיפור של ייבום, הקמת זרע ושם למת, אלא שבו הייבום נכשל – בני יהודה אינם מקימים את שם אחיהם המת ותמר עצמה היא היוזמת והפועלת, מתחזה לזונה, שוכבת עם יהודה ומולידה את פרץ וזרח. סיפור יהודה ותמר הוא סיפור כשלונו של יהודה והכרתו בחטאו – "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו), סיפורה של האישה שנאלצת לעבור הזנחה, ולאחריה הוקעה, בדרך להיגאל.

סיפור רות ובעז מרוכך מאוד בהשוואה ליהודה ותמר – הגואל שלא מקים את שם המת לא עושה זאת בפשיעה או בהזנחה, אלא ממה שנראה כחוסר אמצעים; רות לא נאלצת להתחזות לזונה, אלא מסתפקת בשינה למרגלותיו של בועז כדי להעיר את תשומת לבו, ולבסוף – ההכרה והברכה של זקני העיר לרות מחליפה את משפטה של תמר שבו רצו להוציאה להורג. המגמה המרוככת והנעימה של העלילה, הממירה את הממדים התקיפים והמשפילים של הייבום בחסד ורומנטיקה, מתיישבת עם המגמה של מגילת רות למול הקשרה ההיסטורי.

מגילה מאוחרת

כדי לקבוע את הקשרה ההיסטורי של המגילה נבחן תחילה את הראיות לזמן חיבורה. ראשית, בעוד המגילה מספרת על אירועים שהתרחשו "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (א, א), המספר מכנה את אותה התקופה "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" – משמע שהוא עומד זמן רב לאחר ההתרחשות. שנית, מיקומה של המגילה בחלק הכתובים של התנ"ך, ולא בחלק הנביאים שבו היא מצויה מבחינה כרונולוגית, מעיד כי קבלתה של המגילה אל הקאנון המקראי הגיעה לאחר שאסופת הנביאים כבר נחתמה.

בנוסף, מספר סימנים לשוניים מצביעים על איחורה של המגילה. הביטוי "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים" (א, ד), ולא "ויקחו להם נשים", כרגיל במקרא, מקרב אותנו אל לשון חז"ל: במקרא אין נושאים נשים, משום שבלשון המקרא נשיאה היא סחיבה, ביד או על הכתף. המקום היחיד שבו אכן נושאים נשים – "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ" (שופטים כא, כג) – מתאר סחיבה ולקיחה בכוח: בני בנימין נושאים את הנשים שחטפו מִשִּׁילֹה אל נחלתם. רק בלשון חז"ל נוספה ל"נָשַׂא" משמעות של חיתון.

ביטויים נוספים, מאותו שדה סמנטי, הם "אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה…" (ד, ה), "קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה" (שם, י) – קניין-אישה אינו קיים עוד במקרא, אך רווח מאוד בלשון חז"ל (וכן בספר בן-סירא); גם דברי נעמי "הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים" (א, יא) הם ביטוי יחידאי במקרא – האישה תהיה לאיש בתנ"ך, אך בשום מקום לא היה האיש לאישה.

הביטוי "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ" (ד, ז), ולא "חלץ" כבשאר המקרא – מאפיין את הארמית ואת לשון חז"ל, וכן הצורה "לְקַיֵּם" (שם) נוכחת בארמית ובלשון חז"ל [נטיית השורש קו"ם>קי"ם], אך לא בלשון המקרא הקלאסית. מכל הסימנים הללו עולה כי המגילה אכן מאוחרת בהרבה למאורעות המתוארים בה, התקבלה לאחר חתימת הנביאים, ונכתבה בזמן שבו דיברו עברית עם השפעות ארמיות ועם צורות שהפכו רווחות בלשון חז"ל – ימי בית-שני.

סערת הנשים הנוכריות

מספרי עזרא ונחמיה אנו למדים כי אחת הסוגיות הסוערות ביותר עבור היהודים בראשית הבית השני, בימי שיבת-ציון, הייתה סוגיית נישואי התערובת. עזרא ונחמיה נאבקו במעמדות הגבוהים ביהודה שהתחתנו עם נשים ממוצא לא-יהודי, ואף כרתו אמנה – מעין התחייבות קולקטיבית – שלא לשאת נשים נכריות. המאבק הזה משתקף בספרות זמנם גם בנבואות מלאכי (ב, יג-טז), וכן בפרקים שלשונם מאוחרת בתוך ספרים מוקדמים, כמו סיפור כרם-נבות (מל"א כא, א-טז) שבו האישה הנוכרית היא המרשעת האולטימטיבית.

על רקע זה משקפת מגילת רות ריכוך נוסף – ריכוך עמדתו של נחמיה כלפי הנשים הנכריות: אמנם מחלון וכיליון, שנשאו נשים נכריות בארץ זרה, מתו בלי צאצאים, אך בעז הנושא את רות המואביה בבית-לחם מוצג דווקא כמודל חיובי ואף זוכה להעמיד ממנה את דוד, מלך ישראל. רות עצמה, האישה הנכרית העומדת במרכז הסיפור, היא בעלת חסד ונאמנה – היא דבקה בחמותה ועושה עמה חסד, מקבלת עליה את ההשתייכות לעמה ואת הנאמנות לאלהיה – "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

סיפורה של רות מרכך, אם כן, לא רק את סיפור יהודה ותמר, אלא גם את העמדה הקשיחה שייצגו נחמיה ובני הגולה העולים מבבל, עמדה המתנגדת להתערבות בעמים היושבים בארץ מכל-וכל, גם אם הללו מקבלים עליהם את אמונת ישראל.

המגילה, לעומתם, מסייגת את התפיסה כי נישואין עם נשים נכריות הם סופו של זרע-קדש וסופה של השושלת הישראלית, ומגבילה זאת לנישואין מנותקים מהעם, מהארץ ומהאל, כמו נישואי מחלון וכיליון בארץ זרה. לעומתם, נישואי בעז עם רות, שמקבלת עליה את הנאמנות לעם ישראל ולאלוהיו, הופכים לתחילתו של בית-דוד ותחילתה של הגאולה.

נמצא כי כשם שסיפור רות ובעז מרכך את סיפור יהודה ותמר ומאפשר לחדש את "בֵּית פֶּרֶץ" ולשחזר את מעשה הייבום מתוך גאולה רומנטית, מלאת חסד, כך הוא מתבונן גם בסוגיית הנשים הנכריות כהזדמנות לריכוך עמדות-קשיחות, כהזדמנות לגאולה ולחסד מתוך אמונה ונאמנות לה' ולעמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. אם מנקדים ניקוד עזר, לפחות שיהא נכון: "וכָּלִים" – אחרי ו החיבור משמיטים דגש.

    1. מאמר יפה מאוד!

      חבל ע' שכל מה שיש לך 'להאיר' זה למצוא מילה אחת שלא מנוקדת נכון.