הציבור דורש: ועדת חקירה למשטרה עכשיו

במדינת ישראל של השנים האחרונות מתקיים מצב די ייחודי. אזרחי המדינה הולכים לבחירות מדי ארבע שנים ובוחרים את נציגיהם על מנת שאלה יקבעו מדיניות אשר לאורה יפעלו כל מוסדות המדינה. מדיניות זו אמורה לייצג את האינטרס הציבורי הכללי, כפי שהוא משתקף בתוצאות הבחירות, ולנבחרי הציבור יש הסמכות בחוק לפקח שאכן כך קורה.

אלא שבמדינת ישראל ישנו גוף אחד שנמצא מעל לכל ביקורת ציבורית או פיקוח. אותו גוף גם מחזיק בידיו כוח אדיר בכל הקשור לאכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי, אך נראה שאת הנורמות שהוא דורש מכל מוסד, ארגון או אדם אחר הוא אינו מחיל על עצמו.

על פי פקודת המשטרה (תשל"א) שמכוחה פועלת משטרת ישראל, המשטרה היא זרוע של הממשלה וכפופה לה. אמנם בראש המשטרה עומד המפכ"ל שאחראי על ניהולה, אך גם הוא על פי החוק כפוף לשר לביטחון פנים. עוד נקבע כי ועדת הפנים של הכנסת היא הגוף המפקח על המשטרה. למרות כל אלה, במדינת ישראל השתרש במשך שנים ארוכות הנוהג לפיו נבחרי הציבור לא אמורים או לא רוצים לפקח על פעילות המשטרה. גם תקציב המשטרה (כ-12 מיליארד שקלים) מופקד כולו בידי המפכ"ל, ללא שום פיקוח חיצוני על אופן חלוקת המשאבים והשימוש בהם.

יתכן שגורם אחד לכך היה הפחד מפני "תפירת תיקים", כפי שרמזו לאחרונה מספר חברי כנסת לאור החשיפות על מידע אותו אוספת לכאורה המשטרה על נבחרי ציבור ובכירים אחרים. אך השאלה החשובה ביותר היא: האם יתכן שבמדינה דמוקרטית ארגון האמור לאכוף את החוק ומחזיק בכוח וסמכות אדירה, פועל ללא כל מגבלה או פיקוח מצד נבחרי הציבור?

כפי שאמר בשבוע שעבר יו"ר ועדת הפנים ח"כ יואב קיש, למשטרה ישנו כוח עצום – וכך צריך להיות – אך תפקידם של נבחרי הציבור הוא לוודא שלא נעשה בכוח הזה שימוש לרעה ובשם אינטרסים שונים. המחזה ההזוי בו קציני משטרה יושבים בדיונים בכנסת, מסרבים לספק תשובות ואף מחלקים ציונים לנבחרי הציבור, הוא בדיוק ההפך מהתנהלות תקינה במדינה דמוקרטית.

המתנגדים לכך טוענים כי המשטרה צריכה להיות עצמאית משום שהיא נאלצת לנהל גם חקירות של אנשי ציבור, חלקם כאלה שאמורים לפקח על עבודתה. יתכן ויש בכך מראית עין של ניגוד עניינים, אולם האם מספר חקירות בודדות מצדיקות הסרה מוחלטת של הפיקוח מעל ארגון המשטרה כולו? מצעד הסקנדלים המתמשך הוכיח לנו שהתשובה לכך היא שלילית, ושהמשך ההתנהלות ללא כל פיקוח רק מזיק למשטרה עצמה ומעודד טיפוח של תרבות אירגונית מטרידה מאוד בשורותיה.

אין אמונה

אם משטרת ישראל הייתה מבצעת את תפקידה כהלכה, יתכן כי כמות הקולות הקוראים לרפורמה בתחום הייתה מתמעטת, ומבקרי המשטרה היו נתפסים כבלתי אמינים או כבעלי אינטרס. אך למרבה הצער, כבר שנים ארוכות שזה אינו המצב, והוא אף הולך ומתדרדר בשנים האחרונות.

אמון הציבור במשטרה הוא אולי המרכיב בחשוב ביותר בתפקודה של משטרה בחברה דמוקרטית. הלגיטימיות של מערכת אכיפת החוק בעיני הציבור ומידת האמון שהם רוחשים לגוף הם אלה שמסייעים ליכולת המשטרה לשמור על החוק ועל הסדר. ללא שיתוף פעולה וסיוע מצד הציבור, תתקשה מאוד המשטרה לפעול ביעילות ולעמוד במטרותיה במלחמה בפשיעה.

רמת האמון שהציבור מפגין כלפי מוסד כלשהוא מעידה על התפיסה הרווחת לגבי השאלה האם אותו מוסד שומר על החוקים להם הוא כפוף, עובד היטב ומשרת את האינטרס הכללי. כלומר, אמון הציבור חורג מעבר לשאלה האם לפרט עמדה חיובית או שלילית כלפי המוסד, אלא מתייחס למידה בה הוא מאמין שהוא שומר על החוקים, ממלא את משימותיו, משרת את האינטרסים של הציבור וחשוף לביקורת.

במקרה של המשטרה, ניתן להניח כי רוב הציבור מצפה שתשמור על ביטחונו האישי, תגן עליו מפני עבריינים, תעניק לו שירות נאות ותעשה את כל אלה תוך שמירה על הוגנות ועל כללי האתיקה והשקיפות. אך האמון מבוסס לא רק על ציפיות ותפיסה כללית של המוסד, אלא גם על הפעולות וההתנהלות של הארגון והפירוש שהציבור נותן להן.

שערוריות כמו הסיכול הממוקד שנעשה למינויו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל, ההתנהלות התמוהה וניסיונות הטיוח בפרשת ההטרדה המינית של ניצב רוני ריטמן, ההדלפות הבלתי פוסקות, הקשרים המפוקפקים עם עיתונאים, הסתרת נתוני פשיעה, החשדות בדבר איסוף מידע על אישי ציבור ואווירה כללית של שקרים – כל אלה גרמו לשחיקה משמעותית באמון הציבור במשטרה וביכולתה להמשיך ולפעול כגוף נטול פניות ואינטרסים.

על פי מרבית הסקרים האחרונים, אמון הציבור הישראלי במשטרה נמצא בירידה מתמדת, ובשיעור נמוך מאוד גם בהשוואה בינלאומית.

שתיקת השר

למרות זאת, במשטרה עצמה ממשיכים לדחות את הטענות על התנהלות בעייתית ומקפידים לשדר את המסר לפיו כל החקירות מתנהלות ללא משוא פנים. כפי שנוכחנו רק בשבוע שעבר, המסר הזה כבר לא תופס אפילו בקרב חברי הכנסת של האופוזיציה, שהצביעו בעד הקריאה להקמת ועדת חקירה לבדיקת התנהלות המשטרה בפרשת גל הירש ובמקרים אחרים.

חברי הכנסת של המחנה הציוני, שנוהגים להתנגד לממשלה כמעט בכל נושא אפשרי, מבינים את הלך הרוח בציבור הישראלי והצטרפו לקונצנזוס המתגבש בקרב כל הזרמים הפוליטיים לפיו הגיעה העת לבדיקה חיצונית ובלתי תלויה של המשטרה.

המתנגד היחיד בהצבעה היה ח"כ מיקי לוי מ'יש עתיד', קצין בכיר במשטרה בעברו ומי שמתנדב כיום לשמש כסנגור שלה בדיונים בכנסת בנושא. אולם גם לוי עצמו, מלבד כמה קריאות ביניים עבור המצלמות, החליט לוותר על זכות הדיבור שניתנה לו ולא הציע טיעונים נגדיים.

השר לביטחון פנים אמור לפי החוק להיות ממונה על המשטרה. הוא מרבה להתבטא בשלל נושאים שונים, אך הקפיד בשנים האחרונות להתרחק מעיסוק מהותי במשטרה כמו מאש. שתיקתו המתמשכת, שסיבותיה נותרו עמו, נראתה תמוהה ביותר לאור שרשרת המחדלים הבלתי פוסקת שאמורים להיות תחת אחריותו. אך גם הוא הבין לאחרונה שהמשך ההתעלמות עלולה לפגוע בו מבחינה פוליטית, ויצא בקריאה פומבית להקמת ועדת חקירה בפרשת הירש.

אינטרס של כולנו

אם באמת הכל בסדר לפי טענת המשטרה ואין שום פגם בהתנהלותה, הרי שלראשיה לא אמורה להיות התנגדות כה גורפת לרצון הכללי בציבור למהלך כזה. אדרבא: אם אמון הציבור אכן חשוב למשטרת ישראל, היא צריכה להיות הראשונה שתברך על כך ולא תתחבא מאחורי הצהרות על בדיקה ובקרה פנימית.

למרבה הצער, משטרת ישראל לא נמצאת כיום במצב שהיא יכולה לבדוק את עצמה באופן נטול פניות. במקום שתשאף לתיקון וטיהור המערכת, המשטרה בוחרת להפנות את מאמציה למערך יחסי ציבור אדיר, שמשקיע בין היתר סכומי עתק בהפקת סדרת טלוויזיה בכיכובו של קופיקו. ההמשך של מסכת הספינים וההכחשות רק מראה שיש למשטרה מה להסתיר, ובוודאי שלא תורם לשיקום האמון הציבורי.

לאזרחי ישראל מגיעה משטרה נקיה שפועלת בשקיפות, ולא כזו שעוקפת באופן קבוע את החוקים שעליהם היא אמורה לשמור. מחול השדים שמתרחש סביב כל חקירה מתוקשרת או בכל פעם ששערורייה חדשה בשורות המשטרה נחשפת, ריסק את אמון הציבור במשטרה וחייב להפסק. המשטרה אינה יכולה להמשיך לפעול במחשכים וללא כל פיקוח – ועדת חקירה חיצונית ובלתי-תלויה היא הצעד הראשון בדרך לכך. זה אמור להיות האינטרס של כולנו, גם של המשטרה עצמה.