טראמפ וישראל: מודל חדש ליחסים בין וושינגטון וירושלים

בשנים האחרונות ישנו שיח הולך וגדל סביב עתידם של יחסי ישראל-ארה"ב. דניס רוס, מי ששימש במשך תקופה ארוכה כשליח האמריקאי למזרח התיכון, הציע בספרו למדינאי ההווה ללמוד מהעבר כיצד הקשר בין ארה"ב לישראל הצליח למרות הבדלי דעות בין נשיאים. אחרים כמו סטיב סימון ודיינה אלן טוענים שהקשר עלול להתפרק וכדי שזה לא יקרה, ישראל חייבת להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים.

מכון וושינגטון ערך פאנל על הנושא בו הוצע לשפר את הקשר בין המדינות על ידי שמירה על תמיכה דו-מפלגתית בישראל. הושטת היד לדמוקרטים אמורה לכלול בין השאר הבהרה לגבי המדיניות ביישובים בגדה המערבית, ובו בעת הקמת ממשלה ישראלית מתונה יותר לתפיסתם. הרחיק לכת מנהל התכנון לשעבר של משרד החוץ, ערן עציון, כאשר טען שהנושא הפלסטיני והנושא האיראני יהוו מקור מתח תמידי בין המדינות, ללא קשר לזהות המנהיגים.

בנייר מדיניות שפרסמה המועצה האמריקאית ליחסי חוץ בחודש נובמבר 2016, פירטו רוברט בלקוויל, לשעבר עוזרו של הנשיא בוש, ופיליפ גורדון ששירת בבית הלבן כמומחה למזרח התיכון, מספר נקודות לתיקון היחסים בין ארצות הברית וישראל, שהיו אז בנקודת שפל לאחר שמונה שנות אובמה.

בין השאר הציעו צמד היועצים הוותיקים לחדש את היחסים במסגרת ועידה שתערך בקמפ דיוויד ותתמקד בפיתוח האסטרטגיה האמריקאית של מעורבות במזרח התיכון ויצירת דיאלוג, במיוחד סביב "הבעיה הפלסטינית".

עוד דרשה התוכנית להגיע להסכמה עם ישראל לגבי הצעדים שתנקוט כדי "לשפר את חיי היום יום של הפלסטינים", ולשמר את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. לפי המחברים, צעד זה צריך להיות מקושר להימנעות האמריקאית מהטלת וטו על החלטות בינלאומיות נגד ההתנחלויות, כמו זו שהתקבלה בשלהי כהונת אובמה.

בנוגע להסכם הגרעין שנחתם עם איראן, הציעה התוכנית ששני הצדדים יתקדמו מעבר למחלוקת החריפה בנושא, וינסו לעבוד יחד כדי ליישם אותו במלואו, כולל סנקציות על טהרן במקרה שלא תעמוד בו.

נביאי השקר

הצעות כאלה, כמוהן שמענו כבר רבות בעבר, מסמלות היטב את החשיבה הממסדית המקובעת בקהילת החוץ האמריקאית בעשרות השנים האחרונות, שלא קידמה את המזרח התיכון אף לא צעד קטן לשלום. לעומת זאת, דונלד טראמפ בפחות משנתיים בתפקיד חיזק את היחסים עם ישראל על ידי הזמנת ראש הממשלה נתניהו למפגש מכובד בבית הלבן ממש בראשית כהונתו, וביקר בעצמו בישראל בביקור החוץ הרשמי הראשון שלו, במסגרתו היה הנשיא האמריקאי הראשון שמגיע לכותל המערבי.

טראמפ אמנם נפגש עם מחמוד עבאס, אך לא לצילומים לבביים כקודמו אלא לשיחה קשה בה נזף בו על התנהלותו הלא ישרה ועל ההסתה נגד ישראל. לאחר מכן טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, ואף העביר אליה את השגרירות האמריקאית בה מכהן ידידו הטוב ואוהד ישראל דיוויד פרידמן. בהמשך הודיע הנשיא על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, קיצוץ התקציב לאונר"א ופרישת ארה"ב ממועצת זכויות האדם של האו"ם בשל ההטיה שלה נגד ישראל.

אבל הפער בין תפיסת העולם של הנשיא טראמפ לבין זו של האליטה שהכתיבה את מדיניות החוץ האמריקאית עד להגעתו לא מתבטא רק במובן הרחב של היחסים בין ישראל לארה"ב. כך למשל, במקרה של העברת השגרירות לירושלים מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי חזה כי המהלך יוביל ל"פיצוץ במזרח התיכון". מאמר בניו-יורק טיימס ציטט 11 שגרירים לשעבר שהגדירו את המעבר "מסוכן ושגוי לחלוטין". ארון מילר, בכיר לשעבר במחלקת המדינה ומי שעסק במשך 20 שנה ב"תהליך השלום", הזהיר שלאחר המעבר הגעה להסכם שלום תהיה "בלתי אפשרית".

שתי גישות נפרדות

אם כן, ניתן לזהות שתי גישות נפרדות לגבי מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב והמדיניות האמריקאית במזרח התיכון בכלל: התפיסה של קהילת מחלקת המדינה הוותיקה לפיה יש לעבוד בשיתוף פעולה ותיאום כדי להגיע להבנות עם הערבים והאיראנים מצד אחד, ומצד שני להתייחס לישראל בשיטת המקל והגזר.

מנגד, ישנה התפיסה אותה מוביל טראמפ מאז ניצחונו בבחירות ולפיה ארה"ב מתייצבת ללא עוררין לצד ישראל, ומגבה זאת בצעדים משמעותיים נגד הפלסטינים והאיראנים בשטח ובמתן אפשרות לישראל להחליט כיצד היא רוצה להתקדם בתהליך מדיני כלשהוא.

השינוי האדיר שהתרחש במדיניות החוץ האמריקאית תחת טראמפ סוכם היטב במילותיו של השגריר בישראל לשעבר דן קרצר:

ארה"ב ניסתה במשך 50 שנה לרכב במקביל על שני סוסים שונים מאוד. מצד אחד היא ניסתה לשמש כמתווכת הוגנת בין הצדדים בתהליך השלום, ומצד שני להרחיב את היחסים עם ישראל. מה שטראמפ עושה פה באופן אפקטיבי מאוד זה לרכב על סוס אחד בלבד. הוא החליט שחיזוק היחסים עם ישראל זה דבר חשוב יותר עבור האינטרסים האמריקאים מאשר לנסות ולקדם את תהליך השלום"

עבור האליטה הישנה בוושינגטון, החלטת הנשיא טראמפ לתמוך בישראל אמורה לבוא על חשבון תהליך השלום, מכיוון שכל תפיסתם לגבי התהליך מושתת על הסכמי אוסלו ועל פתרון שתי המדינות. במציאות, הוכח כבר מזמן שרעיונות אלה נכשלו אך הם עדיין מנסים לכפות את תפיסתם המיושנת על המציאות שמסרבת לשתף פעולה.

מציאות, לא מדומה

במקום להיות כבול לתוכנית על או לתיאוריות מקובעות, טראמפ החליט לגשת אל המזרח התיכון עם תפיסה חדשה, הגיונית ומרעננת. טראמפ בוחן כל נושא לגופו ומחליט האם או משרת או לא משרת את האינטרסים האמריקאיים. כך למשל, בנושא אונר"א הבין הנשיא שזה לא הגיוני שישנה סוכנות אחת שמטפלת בפליטי כל העולם ואחת שמיוחדת רק לפלסטינים. לכן הוא החליט שיש להגדיר מחדש מי הוא פליט כפי שמקובל בכל העולם. ולמה שמשלם המיסים האמריקאי ימשיך לממן את הרשות הפלסטינית, כאשר כל מה שהיא עושה זה לתקוף את ארה"ב? כנ"ל לגבי ארגונים בינלאומיים כמו אונסק"ו ומועצת זכויות האדם. עבור טראמפ, זה פשוט לא הגיוני שארה"ב תמשיך להיות חלק מהם.

אלו ממסקנות שנובעות ממבט מאד פשוט על העניין, בלי להסתבך באסטרטגיות גדולות ובתקווה לדברים שאולי יקרו בעתיד, וללא ניסיון לכפות אותה על המציאות.

גם העברת השגרירות לירושלים, בירת ישראל בה יושבת הממשלה, היא הצעד הפשוט וההגיוני ביותר. מדוע להישאר מקובעים על פתרון שתי המדינות שלא הוביל לשום מקום, כשאפשר לבחון אפשרויות אחרות, ומדוע לאפשר להסתה הפלסטינית להמשך ללא תגובה? מבחינת טראמפ, אם ישראל היא בעלת הברית החשובה והקרובה ביותר של ארה"ב, הרי זה הגיוני לעמוד מאחוריה במאת האחוזים.

לכן חזונו של הנשיא טראמפ לשיקום מערכת היחסים עם ישראל מתחיל בגישה החדשה לראיית המציאות, וממשיך מנקודה זו הלאה. עד כה, רבים מהנושאים בהם נגע טראמפ במזרח התיכון היו יחסית מובנים מאליו וחיכו להתגשם במשך שנים. הממשלים האמריקאים הקודמים נמנעו מלגעת בהם אם מתוך חשש או אם כי הם פשוט לא הסתדרו עם תפיסת המציאות השגויה שלהם. אבל טראמפ החליט ללכת בדרך אחרת, כזו המבוססת על ראייה נכונה של המציאות ונקיטת צעדים בהתאם.