פרשת האזינו: הצנזורה המקראית נחשפת

סופה של התורה מתנגן בשיר – שירת האזינו, שירה שתפקידה להיות "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, יט). על פי דברי הפתיחה המציגים את השירה, העדות שהשירה תשמש לפני ישראל מיועדת לעתיד, לשלב מתקדם יותר בהיסטוריה הישראלית, לאחר שהעם יגיע אל הארץ וישתרש בה "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם, כט). לאחר שנים רבות בארץ תרבות השפע תביא את העם לקלקול ולסיאוב, לעזיבת ברית ה' – ומתוך כך, לצרות רבות שיזכירו לי את האזהרה העתיקה שהותיר לו משה בצוואתו (שם, כ-כא):

"וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד…"

תכני השירה אכן בנויים, בקווים כלליים, בהתאמה לדברי הפתיחה האלה: היא סוקרת את תולדות יחסי ה' עם ישראל (לב, ז-יב), החסד הרב שגמל עמו והשפע שזימן לו (שם, יג-יד), חטאי ישראל בעקבות השפע (שם, טו-יח), כעסו של ה' על הפרת האמון והפורעניות שהוא מעניש אותם בהן (שם, יט-כו). לבסוף – החרטה של ה' והנקמה שלו באויבי ישראל המתפארים על הצלחתם (שם, כז-מג).

השירה אמנם בנויה כאזהרה לעתיד הרחוק, אך עיון בנוסח השירה מגלה תוכן מיתולוגי של העבר הקדום המשוקע בבסיסה – מזמור עתיק שעל בסיסו נבנתה השירה שלנו. אם נסתכל מקרוב נראה שהסקירה ההיסטורית המתארת את יחסי ה' וישראל, זו הפותחת בתיאור "יְמוֹת עוֹלָם" (לב, ז), מספרת על אירועים מיתולוגיים של כינון סדרי תבל (שם, ח-ט):

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם,

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

פסוקים אלה מספרים על אירועים שבנו את העולם המוכר לנו – הפרדת העמים והנחלתם בארצותיהם, המוכרים לנו מחומש בראשית (פרקים י-יא). אמנם הפסוקים נראים בנוסח המסורה כך, אך הנוסח העומד בבסיס תרגום-השבעים, תרגום התורה ליוונית מהמאה השלישית לפנה"ס, גורס אחרת:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם,

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל.

וַיְּהִי חֵלֶק ה' יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ יִשְׂרָאֵל.

לנוסח זה מסייעים גם ספר-תורה שהתגלה במערות קומראן הגורס אף הוא "בני אל" במקום "בני ישראל", והנוסח השומרוני של התורה, המוסיף "חבל נחלתו ישראל" כמו בתרגום השבעים. גם סופה של השירה שונה בנוסח זה, ובמקום "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (פס' מג) הוא גורס:

הַרְנִינוּ שָׁמַיִם עִמּוֹ וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים

כִּי דַם בָּנָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וּלְשׂוֹנְאָיו יְשַׁלֵּם וְכִפֶּר אַדְמַת עַמּוֹ.

אם נאסוף את ההבדלים הבולטים האלה יחד, נשים לב לפרטים שנעלמו לגמרי בנוסח המסורה – בני-אל, שנעלמו מתחילתה של השירה והוחלפו ב"בני ישראל", נעלמו גם מסופה. "שמים" הוחלפו ב"גויים", וגם התקבולת ל'שמים' – 'כל אלהים' – נמחקה.

מבין ההבדלים הקטנים הללו מתגלה תמונה שונה לחלוטין מזו שבנוסח המסורה. המזמור המיתולוגי מספר על תמונה המוכרת ממיתולוגיות מסופוטמיות – האל הראשי ("עליון") מנחיל את העמים השונים למשפחתו, בני-האל, ואחד האלים – ה' – מקבל אף הוא את חלקו – ישראל. קבלת עם-נחלה מלוּוָה – בסופו של דבר – בנצחונו של ה' על כל האלים, ובאירוע ההמלכה שלו עליהם – השמיים (הלא הם בני-אל, שבמיתולוגיה הכנענית מופיעים כשבעים כוכבי-שמיים) מרננים לו ומשתחווים לפניו. רגע זה מתואר באופן כמעט זהה בספר איוב (לח, ד-ז) עם הבדל אחד – שם הוא חלק מאירועי בריאת העולם:

"בְּיָסְדִי אָרֶץ… בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים".

השמים וכוכביהם מרננים יחד ומריעים לאל הבורא הכובש את הים (שם, ט-יא) ומכתיב את החוקים לאור השחר ולאדמת העולם (שם, יב-טו). בדומה, במזמור ההמלכה שלפנינו, משתלט ה' על אויביו – באיוב, הים הסורר, ואילו בשירת האזינו מדובר בעמים שנלחמו בנחלת ה', בעמו ובאדמתו. ה' נוקם באויביו וכך עולה למלוכה על השמים ועל האלים.

עלייתו של מרדוך

מזמור המלכה דומה ומפורסם ממסופוטמיה מופיע במיתוס הבריאה הבבלי "אֶנוּמָה אֶלִישׁ", והוא מהלל את מַרדוךּ, האל הצעיר שעלה למלוכה על עיר-מקדשו בבל, לאחר שניצח את תיאַמַת (=תהום) ואת המפלצות שלה. מגווייתה הוא בורא את העולם ומקים את מקדש אֶסַגִילָה, והאלים נאספים להכיר במלכותו (סוף הלוח הששי):

"נאספו האלים הגדולים, רוממו פקודת מרדוךּ והשתחוו לו… נתנו לו עשות מלכות האלים, לאדנות שמים וארץ כוננוהו."

מזמורי המלכה כאלה נאמרו בטקסי ראש השנה שחגגו את נצחונו המחודש של מרדוךּ והמלכתו על האלים והעולם. בטקסים אלו נכלל גם ה-כֻּפֻּרֻ, טקס שבו דמם של קרבנות נמשח על אובייקטים במקדש ונועד לסלק ממנו את הטומאה לקראת טקסי המלכת האל. זהו טקס המזכיר מאוד את יום-הכיפורים שלנו, וחל ביום החמישי של חג ראש-השנה הבבלי – אף הוא בחודש תשרי. למעשה, מזמור המלכה דומה נאמר עד היום בראש-השנה, לפני תקיעות השופר (תהלים מח):

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ…. יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה… מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

ה' מולך על הארץ, בוחר לו את נחלתו – יעקב, ובשבתו על כס המלכות באים העמים "עִם אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם" (כפי שיש לתקן, כנראה, לאור נוסח תר' השבעים), ועם האלים שלהם – מקבלים את מלכותו של ה'. אם מזמורי המלכה כאלה נוכחים לא רק בעולם האלילי אלא גם במקרא, ולא רק במקרא – אלא במידת-מה עד עצם היום הזה, מה הפריע כל-כך לנוסח המסורה, שהחליף "בני-אל" ב"בני-ישראל", הפך את ה"שמים" המרננים לה' ל"גויים" ומחק את "השתחוו לו כל אלהים"?

על מגמת צנזורה זו הצביע חוקר המקרא ד"ר רוני גולדשטיין, והראה מופעים נוספים שלה בספרים אחרים במקרא – בישעיהו, בירמיהו, ואפילו בכמה מזמורים ידועים בתהלים. כך, למשל, "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" במזמור כ"ט הופך ל-"הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים" במזמור צ"ו. האלהים האחרים, ששירת האזינו מזהירה נגד עבודתם, הולכים ונמחקים – ומוחלפים ב'עמים', 'גויים', "עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים", "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים".

הצנזורה שנחשפת בשירת האזינו מלמדת כי משלב מסוים בתולדות ישראל החלו לחשוב מחדש על אותם אלים שנחלו את העמים לצד ה' שנחל את ישראל – לפי המזמור הקדום, אותם אלים שהודו בנצחונו של ה' והשתחוו לו. לפי תיקוני הצנזורה, נתפסו אותם אלים – "הַשֶּׁמֶשׁ… הַיָּרֵחַ… הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם… אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" – כהבל-הבלים, פסלים בעלמא, אלילים שקריים, יציריהם של בני-אדם. התפיסה החדשה שהתפתחה בתוך המקרא גרסה כי אין באלים ממש ועל כן אזכוריהם, שמהם ניתן ללמוד שיש בהם ממש – נמחקים, והאלים מוחלפים בעובדיהם – עובדי הפסל, העמים, הגויים.

המזמור הקדום ששחזרנו מלמד על מגמה שיש לה רגליים במקרא, ולפיה לא כפרו בעצם-קיומם של אלהים אחרים, אלא שהם נתפסו כעבדיו של ה' שקיבלו את מלכותו. והנה, משלב מסוים והלאה הופנם נצחונו של ה' על האלים במדרגה חדשה, תיאולוגית, ונתפס כי האלים אינם אלא שקר, אחיזת-עיניים, פסלים חסרי-כוח, הבלים שבהם מאמינים העמים. ה' לא רק ניצחם, אלא שאמיתותו הוכיחה את שקריותם, ובהתאם – הם נמחקו מן המיתוס. הצנזורה המאפיינת את ההפנמה המעמיקה הזו גורסת כי העמים, ולא האלים, הם שנאספים להודות במלכות ה', ואת גבולות העמים חילקו לא לבני-אל, אלא למספר בני-ישראל – שבעים אומות כנגד שבעים בני-יעקב. דרך עיון בנוסח שירת האזינו, אם כן, זכינו לחשוף שלב חשוב בהתפתחות המונותאיזם הישראלי המקופל בשירה – זיכוכו של נצחון ה' על האלים לכדי נצחון תיאולוגי ונצחי – "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" (ירמיהו י, י).