מהרמב"ם עד ברט קוואנו: בזכות חזקת החפות

העקרון לפיו כל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו חיוני כדי להמנע משיפוט על בסיס קבוצתי ופוליטי בלבד, ועומד בבסיסה של חברה מתוקנת ומוסרית

שמו הטוב עמד למבחן. הפגנה נגד מינוי השופט קוואנו | Avery Jensen

עד לפני שנים ספורות, המחשבה שחזקת החפות זקוקה להגנה היה נראה כלא מתקבל על הדעת.  הרי הרעיון לפיו כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו הוא מיסודות השיטה המשפטית המערבית.

הרבה מאוד שנים קודם לכן כתב הרמב"ם ב'ספר המצוות' (מצווה משלימה ר"צ):

אילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד…כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים"

טיעונו של הרמב"ם מורכב משני חלקים: ראשית, מדרון חלקלק – אם יענישו נאשמים שאנחנו בטוחים לגמרי כי ביצעו את הפשע אבל יש נגדם רק הוכחות נסיבתיות (גם אם הן חזקות), אז עם הזמן תתחיל מערכת המשפט לדרוש פחות ופחות הוכחות. לבסוף נגיע למצב בו אדם ייענש רק מפני שמערכת חושבת שהוא אשם, וגם אם לא עומדות נגדו ראיות ממשיות. שנית טוען הרמב"ם כי התועלת שבהריגת החוטאים מתגמדת מול העוול של הריגת החף-מפשע.

בשינויים קלים, תפיסה זו התקבלה כמעט בכל מערכת משפט מודרנית. דיני הראיות אינם אלה שהרמב"ם היה דורש ולרוב מה שעומד על הפרק איננו המתת הנאשם, אבל (לכל הפחות בתיאוריה) נדרשת במשפט הפלילי הכרעה לפיה הנאשם אשם "מעבר לספק סביר". זאת מתוך ההנחה שהיתרון בכליאת מי שככל הנראה אשם איננו מצדיק את הפגיעה במי שאיננו בוודאי אשם.

משפט על ידי דמעות

טיעונים אלה נכונים לגבי המשפט הפלילי. בדעת הקהל, עם זאת, הסיפור שונה. האשמות כלפי אדם נשפטות במידה רבה על ידי השאלה 'האם X משכנע אותי או y משכנע אותי' (בלוגרית אמריקאית כינתה את הדבר "משפט על ידי דמעות"). דוגמה מצוינת אפשר היה לראות בפרשת מינויו של השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון האמריקאי וההאשמות שעלו נגדו לפיהן כתלמיד תיכון תקף מינית.

ראשית, החלוקה בין המאמינים למתלוננת, ד"ר כריסטין בלאסי פורד, למאמינים לקוואנו הייתה על בסיס מפלגתי ברור. העדויות רק סייעו לחזק את המגמה הן בקרב דמוקרטים והן בקרב רפובליקנים, שככל הנראה הסיקו מהן מסקנות הפוכות לגבי מהימנותן. נראה לי שלא אחטא יותר מדי אם אניח שבמקרה שהמצב הפוליטי היה הפוך, אזי גם לא מעט מהתומכים והמתנגדים היו מחליפים את עמדתם.

במצב זה הועלו טיעונים רבים לפיהם אין מקום לחזקת חפות בדעת הקהל, כל זמן שלא מדובר במשפט פלילי. לפי גישה זו, המטרה של חזקת חפות אחת היא: להבטיח שחף מפשע לא יגיע לכלא (או ייהרג), אך מחוץ לזירה הפלילית – הדבר שונה.

מנהיג המיעוט הדמוקרטי, הסנאטור צ'אק שומר, הצהיר מפורשות שכיוון שלא מדובר במשפט פלילי, "אין חזקת חפות או אשמה כשהמועמד בפניך". כלומר, יש שלושה מצבים: חזקת חפות, חזקת אשמה, וחקירה. גם הסנאטורית הדמוקרטית מאזי הירונו הצהירה כי לא מדובר בחקירה משטרתית אלא ב"בית משפט של אמינות", ומיד המשיכה להסביר כי השופט המואשם איננו אמין בגלל "כל מה שאני יודעת על איך הוא ניגש לתיקים [המשפטיים] העומדים בפניו". כלומר, השקפתו המשפטית מעידה כי טענותיו לא אמינות.

הווקס הליברלי הצהיר כי חזקת חפות מתקיימת רק כאשר יש חקירה מעמיקה, אך מפני שהשימוע בסנאט בעניין קוואנו הוא "יותר כמו ראיון עבודה, לא משפט פלילי", אזי "הסטנדרטים של "מעבר לספק סביר" ו"חזקת החפות" הם באמת אבסורדיים. הם המקבילה של טענה כי מעסיק חייב לנהל משפט פלילי כל פעם שהוא רוצה לשכור, לפטר או לקדם מישהו. מקום העבודה יקרוס.

ההשוואה הזו בעייתית למדי שכן כאשר אדם מתקבל או לא לעבודה שמו הטוב בדרך כלל לא עומד על כף המאזניים וגם לא עבודתו הנוכחית. לעומת זאת, אם קוואנו אשם באשמה שאיננה מאפשרת לו מוסרית להיות שופט עליון אמריקאי, קשה לראות איזו הצדקה יש להשאירו כשופט בערכאה נמוכה יותר.

ההיגיון לפיו אם אכן נניח שקוואנו תקף מינית, אזי הוא פסול להיות שופט עליון אבל כשיר להישאר כשופט בית משפט לערעורים הוא, בלשונו של הווקס, באמת אבסורדי. עם זאת, אין ספק כי לא פעם גם כאשר שמו הטוב של אדם עומד למבחן, הקריטריונים שנדרשים אינם 'מעבר לספק סביר'. כך בהליכי הדחה מסוימים במדינות שונות, וכן בסטנדרט שיצר בית המשפט בישראל לפיו חובה לפטר שר אם הוגש נגדו כתב אישום גם אם לא הורשע.

אורם הלא נעים של הזרקורים

טיעונים אלו נגד חזקת החפות הם טיעונים עקרוניים. אמנם הם עלו ברקע לתלונה על תקיפה מינית, אולם אינם מוגבלים כלל לתחום זה. אלה טיעונים המניחים שמטרתה היחידה של חזקת החפות היא למנוע מרשויות המדינה להרשיע בפשע פלילי אדם אם אין הוכחה חותכת לאשמתו, ומלבד מטרה מצומצמת זו היא לא בהכרח צריכה להיות קיימת: אין חזקת חפות בדעת הקהל או בבירור לא-פלילי, גם אם יהיו לו השלכות קשות ביותר. לאמיתו של דבר, יש הטוענים כי בישראל כבר מתכרסמת חזקת החפות גם בנושאים העומדים בפני בית משפט.

טיעונים אחרים ייחודיים להאשמות של (לרוב) נשים את (לרוב) גברים בעבריינות מין. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ו ביידן טען כי בגלל הקשיים שמתלוננות נתקלות בהן, במיוחד כאשר חשיפתן כמאשימות תציב אותן באורם הלא-נעים של הזרקורים, "צריך להתחיל מהנחה שלפחות היסוד של מה שהיא מדברת עליו נכון", גם אם לא הפרטים.

הנחה זו שייכת למשפחה של טיעונים לפיהם קיומה של האשמה בעברות מין מבטלת מאליה את חזקת החפות, והיא המתבססת לרוב על הסברה כי קיים מספר זניח של תלונות שווא (טענה שנויה במחלוקת מחקרית). לכן מן הסתם התלונה היא אמת והמואשם הוא זה שמן הצדק אמור לשאת בנטל ההוכחה. גרסה אחרת מציבה את הטענה לפיה חזקת חפות לנאשם היא חזקת אשמה למתלוננת, ודורשת מאיתנו לבחור: אם אתם חושבים שלאחד יש חזקת חפות – אתם מאשימים את השנייה בתלונת שווא.

לפיכך הבחירה היא ברורה: האמנתם לאחד? השנייה אשמה. האמנתם לאחת? השני אשם. זה הכל. אין חזקה. טיעון זה אמנם אמור להיות נכון לכל מקרה בו יש מאשים ונאשם ולא רק בנושאי עבירות מין, אולם בדרך כלל נתקלים בו בתחום זה דווקא.

טיעון כזה לא תמיד בא כדי להרשיע נאשמים, ולפעמים הוא בא דווקא כדי להטיל דופי במתלוננים. כך למשל, אוסף של אנשי רוח ואקדמיה אמריקאים שנזעקו להגנתה של פרופ' אביטל רונאל מאוניברסיטת ניו-יורק שהואשמה על ידי תלמיד בהטרדה, טענו כי מאחורי ההאשמה עמדו "כוונות מרושעות" מצד המתלונן ש"יצא למערכה מרושעת" נגדה. במקרה זה החותמים, אף שהודו שאינם בקיאים בכל פרטי המקרה, האשימו במפורש את המתלונן, ולא הסתפקו בהגנה על רונאל. לשיטתם, רונאל הייתה זכאית ולכן המתלונן פושע (בינתיים רונאל הושעתה לשנה).

שחור ולבן

אולם לאמיתו של דבר, חזקת חפות כללית היא לא רק סוגיה של קשיי ראיה. ההנחה לפיה אין מניחים אשמה של אדם בדבר מסוים היא לא רק עניין טכני – היא עניין מוסרי, והיא הדרך היחידה המאפשרת התייחסות לאדם כפרט, ולא שיפוט שלו על פי היחס לקבוצה.

הדגמה ברורה לכך אפשר למצוא בתופעה המתרחשת לאחרונה באוניברסיטאות אמריקאיות, אשר בשל סיבות שונות, מנהלות חקירות משלהן על אפליה, הטרדות, תקיפות ואונס, ונוקטות בצעדים משמעתיים נגד המורשעים. מטבע הדברים, חקירות אלו אינן פליליות ואינן עומדות בקריטריונים המקובלים בבתי משפט, ולפעמים לא בשום קריטריון של הגיון. החקירות עלולות להרוס קריירה ולסלק סטודנט לצמיתות מהאוניברסיטה, אך לא לכלוא. ואכן, עובדה זו – לא מדובר במשפט פלילי – שימשה כטיעון במקרים רבים ושונים.

והנה ראו זה פלא: מתברר כי אחוז הסטודנטים השחורים שמואשמים באונס גבוה פי כמה – לפעמים יותר מפי עשרה – משיעורם בקמפוס, ובחלק ניכר מהמקרים מדובר בתלונה של סטודנטית לבנה על סטודנט שחור. לפי כל הסימנים, בעברות אחרות אין פער דומה לזה בין סטודנטים לבנים ושחורים.

הדילמה היא קשה אם "מאמינים למתלוננות", כי אז אנו מתבקשים להאמין שסטודנטים שחורים תוקפים סטודנטיות לבנות בשיעורים מדהימים – הרבה יותר, באופן יחסי, משסטודנטים לבנים עושים כך, וגם יותר מהפער בין פשיעה מינית של אפרו-אמריקאים 'סתם' לפשיעה מינית של לבנים.

הפשע בקרב שחורים גדול יותר, אבל אין הגיון לסבור שדווקא בין סטודנטים ודווקא בעבירות מין מתקיים הפער הגדול ביותר. יתרה מזו; במחקר אמריקאי התברר שהשיעור הגדול ביותר של פשיעה בין-גזעית התנהל כאשר התוקף והקורבן לא הכירו, דבר שלא התקיים ברוב ההאשמות בקמפוס.

שיפוט קבוצתי

אם מאמינים לתלונות, אזי סטודנטים שחורים מועדים לתקוף סטודנטיות לבנות פי כמה יותר מאשר סטודנטים לבנים מועדים לתקוף סטודנטיות, לבנות או שחורות, ושלא כמו דפוסים ותיקים של אונס מחוץ לקמפוס. האשמות כאלה שימשו בעבר לא פעם ללינץ' בשחורים.

אז האם אנחנו מאמינים, מאמינים למעט כאשר הנאשמים שחורים, או לא מאמינים בכלל? כל אחת מהאפשרויות הללו נראית בעיני בלתי קבילה בעליל.

להניח, כאשר אין ראיות תומכות, שרק בעבירות מין סטודנטים שחורים אשמים בפער עצום ביחס לסטודנטים לבנים, ולגמרי במקרה זה תואם סטריאוטיפ גזעני ותיק – נראה בעייתי. לא פחות בעייתי הוא לטעון 'כן, מאמינים, אבל לא כשהנאשם שחור'. טענה כזו כמוה לומר 'הפרטים לא מעניינים אותי, אני מחליט מי אשם לפי השאלה איך זה מתאים לאידיאולוגיה שלי'.

לבסוף, גם לא קביל בעיני לומר שלא מאמינים למתלוננות. יציאה מהנחה גורפת שמתלוננת לא ראויה לאמון היא הבעת דעה מוחצת לפיה רוב התלונות הן האשמות שווא. גם אם אפשר להתווכח על השיעור, אין סיבה לחשוב שרוב התלונות אכן כאלה. כמדומני שלרוב הקוראים אין רצון, ובצדק, לחזור לתקופה בה מתלוננת נחשבה אוטומטית כשקרנית וחשודה. ובוודאי שאין צדק בהנחה מראש שתלונה לא ראויה לאמון – הנחה שמשמעותה מן הסתם היא שתלונה גם לא תיחקר ברצינות ולא תזכה לצדק.

המשותף לכל אחת מהאפשרויות הללו היא שהן מתבססות על שיפוט קבוצתי. שלוש האופציות שהוצגו דורשות הנחת אשמה או היעדרה על בסיס קבוצתי. ובהתאם לכך, לא פלא שמי שבוחר בבסיס קבוצתי לצדק ייתקל בבעיה – השאלה 'למי להאמין' תיגזר פה אך ורק משאלה פוליטית: מי הקבוצה המדוכאת יותר או מי הקבוצה שרוצים לקדם יותר. במילים אחרות, הצדק מידרדר לדרגת אינטרסים.

דרושים: נתונים

חזקת החפות היא הדרך היחידה המונעת מאיתנו להיכנס למבוך הזה, כי משמעותה היא שמראש לא צריך לשקול את השיקול הקבוצתי כאשר דנים במקרה פרטי. השאלה כמה פרטים מקבוצה מסויימת הואשמו בעברה כלשהי חסרת משמעות כאשר הבירור מתקיים כלפי אדם פרטי על סמך הראיות או היעדרן במקרה הפרטי, ולא על סמך הנחה של אמון או היעדרו כלפי קבוצה.

חזקת החפות אינה אומרת "אני מקבל את גרסתו של X באמון מלא ולכן אני מכאן ואילך מתגייס לטובתו וצובע את היריב בצבעים של שקרן". היא אומרת: "עד אשר לא יוצגו בפני נתונים המאפשרים להכריע, אני לא מכריע. ואם אני לא מכריע, הרי אני מנוע מלנקוט צעדים כאילו הכרעתי".

לגישה זו בעיות משלה: לפעמים אין ברירה אלא להכריע, וככל שהדבר קרוב לאדם הוא יכריע יותר בקלות. אבל כגישה ציבורית היא הטובה והמוסרית ביותר – היא לא דורשת ממני לשפוט איש, לא על סמך תפקידו, לא על סמך צבע עורו ולא על סמך מינו. הגישה לא מתעלמת מכך שישנם הבדלים בין קבוצות; אבל חזקת החפות אומרת שכל אדם פרטי זכאי לשיפוט פרטי על סמך מה שאפשר להוכיח עליו (או להימנעות משיפוט אם אי אפשר להוכיח).

יתרה מזו: חזקת חפות כללית מונעת את הדיכוטומיה הכוזבת של 'אם אתה מאמין ל-X הרי שאתה מאשים את Y'. במקום זה היא אומרת: X הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. אין בדבר כדי לטעון ש-Y משקר; גם הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. העובדה ששתי גרסאות סותרות זו את זו היא כמובן בעייתית מבחינה עובדתית, אבל הבחירה "אם יש בפניך שתי גרסאות, קבל את X או קבל את Y" היא בחירה כוזבת.

הבחירה של חזקת החפות היא אמירה לפיה נדרשים נתונים כדי לקבוע אם X נכון, Y נכון או כל גרסה אחרת נכונה; ונדרשים נתונים כדי לפגוע בשמו הטוב, מעמדו או חירותו של אדם. מכאן גם נובע שבמקרה של טענות נגד המאשים, גם הוא זכאי לאותה גישה ובוודאי שהוא זכאי להתייחסות רצינית לטענותיו ולא לגישה שמניחה שהוא שקרן ומתייחסת בהתאם – בירור רציני אין פירושו האשמה בשקרים.

גם אם אין נתונים להוכיח, הדבר איננו אומר שנפגע בשמו הטוב, מעמדו או חירותו של המאשים\ה. שניהם יוצאים מאיתנו כשהם זכאים, בגלל שבהעדר יכולת להכריע אנחנו חוזרים למצב שהיה מלכתחילה, והמצב הזה הוא – חזקת חפות. אדם, כל אדם, חף מפשע אלא אם יוכח לנו אחרת. כך הוא גם לגבי המואשם, וגם לגבי המאשים.

עניין עקרוני

במידה מסוימת, חיזוק לגישה זו אפשר למצוא כבר במשנה במסכת מכות, בדיני עדים זוממים. עדים זוממים הם עדי שקר שבאים לבית הדין להעיד כי מישהו ביצע עוון מסוים, והם נענשים באותו עונש שביקשו לגרום – מקנס ועד מוות.

הרמב"ם | איור מאת Blaisio Ugolino

אותם עדים נענשים רק במקרה אחד: אם באו עדים אחרים והעידו שהראשונים היו איתם במקום אחר בזמן שהתיימרו לראות את ביצוע הפשע. הם לא נענשים אם מתברר שהפשע לא התבצע, כמו למשל במקרה בו טענו שראובן רצח את שמעון ופתאום הופיע שמעון בבית הדין כשהוא בריא ושלם. למה ההבדל הזה? הרמב"ם אומר שההבדל הוא בין הכחשה (העדות עצמה נסתרת) לבין הזמה (העדים עצמם נסתרים כי לא יכלו להיות עדים). אפשר להבין שההבדל הוא בין מי שטוען טענה לגבי המעשה.

הטענה יכולה להיות נכונה או לא, העדים האחרונים סותרים את הראשונים, אבל מכך שישנה מחלוקת על מה קרה (או אפילו ראיה שהגרסה הראשונה הוכחה אבסולוטית כלא נכונה כאשר המנוח-כביכול הופיע בהליכה נמרצת) לא נגזר שהעדים ראויים לעונש.

אפשר שהם טעו. אפשר שהתבלבלו. אפשר שדמיינו. גם כאשר הם מעלים האשמה קשה ביותר, אם ההאשמה עצמה נסתרת, זה לא מספיק כדי להעניש אותם. אז מתי הם נענשים? כשיש לנו ראיה פוזיטיבית שהם תכננו לשקר, בדמות הוכחה שהם מעולם לא היו במקום בו היו יכולים להעיד על מאורע כלשהו, ומכאן ששיקרו בזדון.

הדיון לעיל יכול להיראות קצת כוויכוח אקדמי. בסופו של דבר, התוצאות הן דומות לאלה שפירט הרמב"ם ופירטו שיטות המשפט. גם כאן ניתנת עדיפות לאי-הענשה של חף מפשע על חשבון הידיעה שכמה פושעים לא ייענשו. אבל דווקא על רקע התפיסה כאילו חזקת החפות איננה אלא מנגנון טכני, או אם תרצו מנגנון טכני המעדיף את החזקים, צריך לומר שחזקת חפות היא עניין עקרוני.

לא מדובר רק במנגנון למניעת הענשת חפים מפשע במחיר שחרור של כמה אשמים, כזה שאפשר לשחק איתו ולחשב האם רצוי לדבוק בו, אלא בגישה מוסרית לפיה אנחנו לא שופטים ללא נתונים ולא מטילים על אדם משא קבוצתי. זוהי, בסופו של דבר, לאו דווקא הגישה היעילה ביותר, אלא המוסרית ביותר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. חוק ההטרדה המינית בישראל הוא אחד החוקים האנטי דמוקרטיים שבגלל ניסוחם הופכים את חקת החפות על פיה. והחוק הכי גדול שמנצלים אותו לרעה. זה חוק רע, אנטי דמוקרטי, שהובא לכנסת על ידי הפמניסטית יעל דיין ונוסח על ידי הפמניסטית אורית קמיר, שחזרה בה ואמרה שהחוק שהיא עצמה ניסחה דורש שינוי. צחוק הגורל.

    החוק להטרדה מינית אגב יובא ארצה מאמריקה שם הוא רק עוולה אזרחית. בישראל הפכנו אותו בטישפותנו גם לעבירה פלילית, ועוד עבריה שמפלילה את חופש הביטוי! החוק גם סופח אליו עוד ועוד סעיפים עם השנים, אחד מהם הוא תיקון לחוק מספר 10 שקובע שהפצה של תמונות עירום של נשים ובייושן הוא פלילי, אבל נחשו מה, אין תיקון שמפליל ביוש מיני של גברים כפי שקמפיין בריונות הרשת "מיטו" עושה.

    החוק להטרדה מינית צריך להיות מבוטל וזה ביזוי לעבירות המין שמאוגדים תחתיו שנקראים בשם "הטרדה".

    1. כל מי שמפיץ תמונות עירום דינו כדין עבריין מין
      כל גוף תקשורת שמשתף פעולה באיומים והרס משפחות בישראל. דינו בבית משפט של מטה ומעלה. הצדק והאמת יצאו לאור בבתי המשפט ואל לה לתקשורת לעסוק באיומים והטרדות בשם גוף תקשורת אחר.

  2. חוקי מדינת ישראל בלחץ בית המשפט סותרים את חזקת החפות1
    בית המשפט מקדם את פשיעת משטרה
    אמירה בכתב שניתנה על ידי אדם מחוץ לכותלי בית המשפט, הינה בבחינת עדות מפי השמועה ועל כן זוהי עדות פסולה אשר איננה קבילה כשלעצמה, על מוסר העדות לחזור על כך בדיון בבית המשפט ולעמוד בחקירה נגדית. בפועל בית המשפט פסק תוך קבלת עדות חוץ במקרים חריגים. כך נהג בית המשפט לקבל כראיה אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובתנאי שהנאשם מיוצג על ידי עורך דין. השופט ביה"מ העליון חיים כהן, שאף להרחיב חריגים אלו ומטעם המחוקק "לשימוש שיפוטי הולך ורחב בהודעות שנמסרו לחוקרי המשטרה" – כך על פי טענת המשטרה. המטרתה המוצהרת: "ייעול" ההליך המשפטי וחיסכון בזמנם של בית המשפט ושל העדים והצדדים… כלומר "השופט הדגול" חיים כהן טען שזוהי דאגה גפ לצדדים ולעדים ש"חוסכים בזמנם". כך קובעים גורלות בלא מתן זכות טעון בסיסית. בכך ביטל את זכותו של הנאשם לקבל את יומו בבית המשפט, לשיטתו של חיים כהן זהו בזבוז זמן לשמוע עדותו ומצדו בזבוז זמן להשמע. זהו אותו שופט שראה את הרשעו הסופית של עמוס ברנס על סמך עדות המשטרה ש"הודה" ומצפונו יסרו אך לא היה מסוגל לראות את טעות השיטה. למרות שבעיני עצמו דאג לזכויות אזרח (הקים אגודה בשם זה), היה משוכנע שאין פגיעה ממשית בזכויות אזרח אלא רק בפלסטינאים או שאר ערבים כמיעוט.

    בשנת 1980 תש"מ התוסף לדיני ראיות סעיף 10א המאפשר לקבל 'אמרת חוץ' של עד במשפט פלילי כראיה לאמיתות תוכנה. לדוגמא לקבל את הנכתב בעדות המשטרה ולהעדיפו על פני חקירת עד גם אם העד מכחיש אותה. סעיף 10א לפקודת הראיות מטרתו להכשיר גרסה שהמשטרה מסרה בשם עד בחקירתו מחוץ לכותלי ביהמ"ש ולהעדיפה על פני עדותו בביהמ"ש. לפי הטענה סעיף זה נוסף עקב השפעה פסולה על עדים אשר באיומים שוכנעו לא למסור גרסתם בבית המשפט. עדי מפתח במשפטים פליליים מסרו גרסא שונה בתכלית מהגרסא המפלילה אותה מסרו במשטרה, או שהעדיפו לשתוק. התובעים היו אובדי עצות. בהעדר ראיות נוספות. די מוזר שבכל כך הרבה מקרים העדים לא הובילו לראיות, הנאשמים זוכו ויצאו לחופשי. הרי חשודים במעשים פליליים כדי שלא יאימו על עדים נמצאים במעצר. אם העדים בכל זאת הם מאוימים כנראה שאין מדובר באותם עבריינים בלבד אלא בארגוני פשע. המשטרה טענה עוד בשנות השמונים שאינם קיימים והפשיעה היא של יחידים או קבוצות קטנות. בעולם מתמודדים עם בעית סיכון עדים גם בעזרת שמירה עליהם, בארץ אין שמירה על עדים, עדים דוברי אמת בדרך כלל יכולים להוביל לראיות ממשיות , ואם לאו או שעדותם נגבתה בלחץ משטרתי או שהמשטרה לא טרחה לאסוף ראיות, כפי שקורה תכופות ועל כן הפרקליטות לוחצת על הנאשם להגיע להסדר טיעון כי אין בידה הוכחות ממשיות. לפתור בעיה זו על ידי שינוי חוקי גורף, בדרך של קבילות מוחלטת של העדות כפי שמוסרת אותה המשטרה היא לאכוף פתרון הפוך מהנדרש. המשטרה הפכה למבצעת חקירות אינקויזיטוריות ועל איסוף ראיות היא תכופות מותרת.

    כאשר העדות היא על אחרים יכול אדם ממניעים פסולים למסרה ואם הוא חוזר בו בכנות, הרי שלפי סעיף זה בית המשפט לא יקבל זאת. במקרים אחרים יתכן כי למשטרה יש חשדות ואולי ממצאים לא מספיקים והחוקר ישנה גרסת העד בצורה שתתאים למשטרה. המשטרה למרות הכרזותיה אינה נוטה תמיד לבדוק כיונים רבים אלא מחליטה על חשודים מסוימים ובונה תרחיש מתאים, או לחליפין בודקת כמה כיונים לודא על מי הכי קל לטפול אשמה.

  3. חוקי מדינת ישראל בלחץ בית המשפט סותרים את חזקת החפות2
    סעיף גורף כזה הוא בעיתי הן כאשר העדות נמסרת אודות אחרים, וקל וחומר כאשר העדות היא מחקירת החשוד על עצמו שהיא שונה בתחליט מחקירת עדים אודות אחרים. החשוד אף פעם אינו מגיע למשטרה מרצונו החופשי אלא נקרא וחייב להתיצב ויש עליו כבר חשדות, החקירה ומסירת העדות מתנהלת באופן אחר לחלוטין – תוך הנחות יסוד ותחת לחץ. ישנם מצבים אמיתיים בהם בשל גורמים נסיבתיים החשוד עלול להאמין שכיון שזומן שגרם בתאונה למשהו ויש בידי המשטרה ראיות כלשהן. האמת היא שכאשר המשטרה מזמנת ככלל אין בידיה מאומה. זו צריכה להיות רק התחלת החקירה אלא שבמשטרת ישראל בשל הקבילות בבית המשפט , כאן היא נגמרת.

    התנאים הרשמיים להעדפת גרסאת המשטרה: 1. מתן האמרה הוכח במשפט; לכך לא צריך הרבה מלבד חתימה – למשטרה תחבולות רבות להשיג חתימת נחקרים תוך אי שמירה בסיסית על זכויותהם אך אין בית המשפט מתיחס לכך 2. "נותן האמרה" כלומר החוקר- הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו – עד מטעם המדינה יכול לומר כל דבר גם שאינו זוכר אך מה שרשם זה מה שנאמר וזה מתקבל. 3. העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או הנאשם מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. לנאשם בניגוד לעד מדינה אסור לו לא לזכור או לא לדעת כי למשל לא הקריאו לו ולא אפשרו לו לקרוא כפי שעושים. כלומר עד שרשמו בשמו את מה שרצו אינו יכול לבא לתקן ולהוכיח את גרסתו בהגיונה הפנימי כי לאחר שהוא מכחיש את שרשמו בשמו ומוסר את עדותו האמיתית דוקא זה נחשב לרעתו "ומוכיח" לדעת בית המשפט את אי אמיתות עדותו במשפט ואת אשמתו. הרי קביעה זו סותרת כל הגיון. לפי זה העד דובר אמת רק אם הוא חוזר על מה שנכתב בשמו על ידי החוקר. נשאלת השאלה אם בית המשפט אינו מאמין לעד בעדותו בבית המשפט מדוע הוא מאמין לו לעדותו או ליתר דיוק למה שרשום כעדותו במשטרה? גם אם ננסה לחפש הצדקה שהחוקר הביאו לכך, הרי האפשרות היחידה היא שהביאו לכך בדרך שהקשה ושאל עד שלא נותר לחשוד אלא להודות, או אז צריך להיות מתועד איך הצליח החוקר להוציא מהחשוד את הודאתו, מה שאיננו כך. אם לא נותר לחשוד אלא להודות גם לא אמורה להיות לו עדות מתקבלת על הדעת בעלת עקביות והגיון פנימי בבית המשפט. אלא שבית המשפט אינו מעונין לשמוע זאת , בדרך כלל החוקר משקר, איך יוכיח הנאשם את גירסתו האמיתית? לעולם גירסתו לא תחשב אמיתית כאשר החוקר משקר ורשם דבר מה שונה, מכאן שעצם הרישום של המשטרה מוכיח את עצמו…

    אכן המשטרה מנצלת זאת עד תום, רושמת דברים שונים לחלוטין ממה שהנחקר אומר ביודעה שבית המשפט יקבל מה שהיא רשמה ועדותו השונה של הנאשם תחשב לרעתו. מה קורה כאשר לא החשוד אלא המתלונן מיוזמתו מוסר למשטרה גרסא אחת ובבית המשפט כבר אינו זוכרה על כל פרטי כזביו ומספר פרטים סותרים? התביעה אינה רוצה להכיר בכך ולא להסיק את המתבקש, היא מסתירה זאת – שופטים אינם מקבלים לידם כתב עדות-תלונה כפי שנמסרה במשטרה. באם צד הנאשם מבקש למסור את עדות המתלונן כפי שנמסרה במשטרה, התביעה מתנגדת והתנגדות זאת בדרך כלל אינה נדחית על ידי בית המשפט. בזאת בוטל כל פיקוח חיצוני על המשטרה! מאז החלו אחוזי ההרשעה לטפס במעלה ה – 90% תשעים אחוז ומעלה.

  4. חוקי מדינת ישראל בלחץ בית המשפט סותרים את חזקת החפות3
    בית המשפט אינו חייב על פי החוק אך הוא יכול להעדיף זאת לפי שלושה מבחנים לקביעת מהמנות: 1.'נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמירה' – וכיצד בית המשפט יודע שבאמת "האמירה" ניתנה? הרי הוא שאינו נכנס לעובי הקורה כיצד התנהלה החקירה. לכן זוהי אמירה כללית ביותר ובית המשפט ככלל רואה לנכון לעשות זאת 'נוכח נסיבות'. 2. 'הראיות שהובאו במשפט' – רק בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית לציבור הרחב נודעה העובדה ש"הודאה" במשטרה נחשבת ל"מלכת ההוכחות"ועם דרוש חיזוק הרי כל דבר נוסף תקף אפילו אם לאמיתו של דבר יעיד על הפוכו לדוגמא: הצעת מחיר בלבד כאשר המתלונן טוען לנזק בדבר חיוני ללא קבלה וללא סימוכין אחרים כגון צילום וכדומה, ועבר זמן רב. 3. 'התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' – על התנהגות בבית המשפט יכול השופט לדוח כרצונו, ובית המשפט ככלל רוצה לדוח בצורה שתתאים לרצון התביעה! ואכן בהעדפתם להרשיע, שופטים כהמשך לכזבי המשטרה מבלבלים את עדות הנאשם בשיטות שונות. על בית המשפט לרשום את הטעמים ובית המשפט רושם טעמים מתאימים. 'לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה' – כל דבר יכול לשמש כ"ראיה" למשל האמור מעלה התרשמות מהתנהגות בבית משפט לפי קביעת בית המשפט.

    הסייגים: 'רק כאשר הנאשם מיוצג על ידי עורך דין' – במציאות במקרים רבים, הרגלי דיון מיושמים גם במשפטם של נאשמים שאינם מיוצגים, תוך התעלמות מזכויותיהם גם על סייג מידת מהימנות או אי מהמנות האמירה. בית המשפט מתגבר ללא קושי. כשם שהוא לוחץ ומשכנע את הסנגור להסכים שהנאשם יודה עם או בלי עסקאת טעון, כך יודע בית המשפט מתוך גישה עוינת לשדל סנגור שכדאי לו בשם הנאשם ומעל ראשו של זה, לחזור בו מכפירה מנכונות ה"הודאה". זו אף יכולה להיות בלתי מתכבלת על הדעת ככל שתהיה, בכל תירוץ שהוא למשל שאינו יכול להוכיח זאת. חוקרי משטרה אינם צריכים באמת לחקור להגיע לאמת כל שהם צריכים הם תחבולות ובית המשפט מקבל כל תוכן בלא להתעמק בסבירותו או אי סבירותו גם שמירת זכויות הנחקר במשטרה אינן נבחנות. בשנת 2010 נוסף על ידי בית המשפט העליון סייג והוא 'סמיכות זמנים בין האירוע לבין מסירת העדות'. תנאי זה אינו משנה לגבי רוב המקרים שעדים להם נקראים בסמיכות על כן אין הוא משנה את חומרת המצב. בית המשפט העליון לא היה טורח לפעול לקדום חוקים כאלה אילו לא ביקש להשיג הרשעות ולכך אכן שופטים דואגים. על המבחנים והסייגים שהם לעיתים קרובות התיפפות בלבד, שופטים מתגברים. כך נלקחה מן החשוד-הנאשם זכות הטעון וזכות בסיסית להתגונן. סעיף זה כפי הנראה לא עזר לרשויות להתמודד בהצלחה יתרה בארגוני פשע. לעומת זאת כך הורשעו ומוסיפים להיות מורשעים חפים רבים.

    1. מחבל שהוכחה אשמתו צריך לשאת בעונש שנגזר עליו.
      משפחתו תישא בעונש על מנת לקיים הרתעה. מנגנון כזה ימנע או לפחות יצמצם את הרצון של מחבלים אחרים לבצע מעשים דומים. העונש שיושת על המשפחה , קרי הרס הבית, יגרום להם נזק פיזי בלבד. אין מדובר על הוצאה להורג או שלילת חופש, אלא על גרימת נזק כלכלי בלבד.
      עונש כזה יינקט רק כנגד מעשים לאומניים ולא כנגד מבצעי מעשים פליליים
      מה לא ברור כאן?
      ואיך זה בכלל קשור לחזקת החפות?
      אבל בוא אני ארגיע אותך. במילא בית המשפט העליון מונע בגופו ביצוע של הרס בתים:
      https://mida.org.il/2018/10/23/%D7%9E%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%9A-%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%99/

    2. חבל שענית לטרול שמנסה להסיט את הדיון.
      אבל בהזדמנות זו, אוסיף לתשובתך, על מנת לחזק אותה. אחד ממאפייניו של פשע לאומני (טרור) הוא התמיכה הסביבתית. במילים אחרות, בניגוד לפשעים אחרים כמו רצח ואונס, טרור נתמך על ידי סביבתו הקרובה של המפגע – משפחתו, חבריו, אנשי שכונתו ועירו. על כן, מורחבת הענישה לסביבה זו כגורם הרתעה וזו ההצדקה לכך.

  5. כל ניסמכי הגלות שבורים הרוסים וזה מעציב. אנחנו תוצר שלהם והכל פה זה הרס וחורבן איום ונורא. לא סתם הגמרתיים מדורדרים באופן נורא בגלל עודף היסתמכות על הגלות וככה אהרון ברק הגלותי.
    חייבים לראות מיתחת לשטח כדי שציצים של בנייה יתחילו ליפעול. אחרת זה טחינת מים עכורים.
    כל העולם המערבי מדורדר ומדרדר. המכניות האפלה שולטת והיא הרסה כל חלקה טובה. הרי נאמר שהאמת נעדרת וסר מרע מישתולל. מי שסר מרע מישתולל. למה הוא מישתולל כי אין לו במה להאחז הכל הפך רע והרוס. הוא רוצה להיתרחק מרע ואין לו מאיפה.
    יש לראות את המראה . לצרף את כל המוסתר ומטוטא ורק אז נבין איך ליבנות. הכי חשוב התנך הפנטסטי שהוא בלו פרינט עולמי. הוא מכוון מרמז. מעל לכל הנבואה היא הכי חשובה נבואת האמת. לפי התנך היא העילית.
    העולם יצטרך לעלות למדרגה הזו ובוודאי אנחנו. אברהם היה יוצא דופן שונה פיתח אובססיה לאמונה אמיתית באלוהים. בטח כולו קונפליקטים מאבקים פנימיים. אבל הם הובילו אותו לצורך לראות אלוהים.
    ראיית אלוהים-ממנה לעניות דעתי מתחילים. נשמה צריכה לשאוף לטראומה הפנטסטית הניפלאה הזו . זו בעיני האקסיומה הראשונה. להישתחרר מהכהונה הפגנית של אהרון ברק והגמרא ולחפש באופן אישי לראות אלוהים. כמו הנביאים. וכמו אברהם. מסע אל הנצח התנכי והשגת הפנטזיה התנכית. צריך להוריד אותו לאדמה כי הכל הרס חורבן. רק הוא יוכל לעשות משהו להציל לגאול ולתת לב חדש ורוח חדשה.

  6. כל מי שתנועת "מי טו" יקרה לליבה
    צריכה לסלוד מהשימוש הנלוז שהמפלגה הדמוקרטית
    עשתה ב "מי טו" כדי להגיע להשגים פוליטים.

  7. חסר במאמר האלמנט של ההתוודות, כלומר שהאדם מודה שהוא עדשה מעשה פלוני. בפועל יש לה מעמד חזק מאוד למרות שאדם יכול מסיבות שונות להודות שהוא עשה מעשה למרות שלא עשהו. בפועל אם יש הודאה למעשה נמגר המשפט ומאחר וכך המאמץ המשטרתי הוא לחלץ הודאה על פני ניסיונות למחקר פורנזי מקיף. כך היה במספר תיקים כמו של החמישה שנאמרו ברצח דני כץ ושניים מהם עדין יושבים על רצח נוסך שהם לא ביצועו. כך היה עם עמוס ברנס שאני מניח שיש הסכמה גורפת שהוא היה חף מפשע. כך אירע לזדורוב, שהורשע בשל וידוי, שהכניס לפיו מדובב ,שאף כעבור שנים הודה שאין זדורוב אשם כלל.

    1. במשפט העברי הודאה היא לא תקפה כי ״אין אדם משים עצמו רשע״ כלומר, אדם שפוי לא יגרום לעצמו נזק משפטי ולכן מן הסתם ההודאה הוצאה בכח או מתוך בלבול ואין להתחשב בה. אבל לצערינו בישראל של היום מתעלמים מעקרונות המשפט העברי ואימצו את גישת המשפט הרומי שהודאה היא הטובה שבראיות.

    2. זדורוב התוודה בקול שקט מאוד בפני מדובב (כי שחשב שלא יצליחו להקליט את דבריו שנאמרים בקול כזה) ובאותו זמן בקול חזק שיועד לאוזני החוקרים מאזינים הוא אמר שלא עשה דבר ושהוא חף מפשע. זה וידוי שיש לו אמינות גבוהה מאוד.

  8. הוא זך וצח כשלג המביא את המשפט במכוון. כי רק שם החפות החוקית. מכיר אותו ואותה אישית והצדק והאמת במקרה זה קלים מאוד להוכחה. אין כמו האמת לאמיתה והצדק בכל מזג אויר וכאמור בסוף היום יש רק אמת אחת כל השאר זה מסך עשן. אז שלא יבלבלו אתכם.