איחוד בסכנה: השנה הגורלית של אירופה

שנת 2018 הייתה שנה לא פשוטה למדינות האיחוד האירופי. בגרמניה אנגלה מרקל, העוגן של אירופה בעשור האחרון הודיעה שלא תרוץ לכהונה נוספת, ופרשה מתפקיד יו"ר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, מי שרק לפני שנה וחצי סחף את אזרחי הרפובליקה והיה לתקווה האירופית הגדולה של המרכז הפוליטי והממסד של בריסל, התנפץ לבסוף אל מול מחאת 'האפודים הצהובים' והמצב הכלכלי. בבריטניה, המשא ומתן על הברקיזט ממשיך לפלג את הממלכה בין שמאל לימין, בין לונדון והפריפריה, ובין אנגליה ושאר מדינות האם.

באיטליה, לראשונה במדינה מערב אירופאית שהיא בין מייסדות האיחוד, נבחרה ממשלה אירו-סקפטית הנאבקת כל יום מחדש במוסדות האיחוד האירופי. בספרד, ראש הממשלה מריאנו ראחוי נאלץ להתפטר לפני שישה חודשים בגלל פרשת שחיתות במפלגתו, ומאז המדינה מונהגת על ידי ממשלת מיעוט, לא נבחרת, שאינה מסוגלת למשול ואינה זוכה ללגיטימיות.

אחרות שסיימו את השנה עם ממשלות מיעוט או ממשלות מעבר היו שבדיה, בה עדיין מכהנת ממשלת מעבר זמנית חודשים אחרי הבחירות, ובלגיה בה הממשלה התפרקה ימים ספורים לפני חג המולד בעקבות כוונתה לחתום על הסכם ההגירה החדש של האו"ם.

אם שנת 2018 הייתה שנה מאתגרת עבור האיחוד האירופי, שנת 2019 צפויה להיות מורכבת עוד יותר, כאשר ארבעה מבחנים מרכזיים עומדים בפני היבשת: הברקזיט, הבחירות לפרלמנט האירופי, המתח בין צפון לדרום והבדלנות האזוריות.

הברקזיט

הברקזיט הוא המבחן הראשון והחשוב ביותר. אם לא יהיה שום שינוי בתוכנית, ב- 23 למרץ 2019, בעוד פחות ממאה ימים, תפרוש בריטניה מהאיחוד עם או בלי הסכם, ותכניס את המערכת האירופית לסחרור כלכלי ופוליטי.

אלפי מילים כבר נכתבו על השאלה כיצד יפגע הברקזיט בבריטניה, אבל האמת שהוא יפגע לא פחות גם באיחוד האירופי. השוק הבריטי הוא השני בגודלו באיחוד, שבעצמו נמצא כיום נמצא בתקופה כלכלית לא פשוטה. פרישה של כלכלה גדולה כזו לא מבשרת טובות עבורו, לא בהתכווצות הכלכלית שתתרחש באיחוד האירופי, לא בזעזוע הפוליטי, ולא באי הוודאות העתידית.

פחד גדול אחר שאוחז בקברניטי האיחוד הוא התקדים שהפרישה מייצרת, והחשש כי הצלחה אפשרית של בריטניה מחוץ לאיחוד תגרור לחצים להקלות ואף לבקשות פרישה ממדינות נוספות. לא לחינם היה האיחוד האירופי כה קשוח עם בריטניה במשא ומתן. המטרה היא לא רק לייצר הסכם ליום שאחרי, אלא להוכיח לכולם כי יש מחיר לפרישה וזו אינה הדרך שבה כדאי לצעוד.

הבחירות לפרלמנט האירופי

כמה שבועות אחרי הברקזיט יתרחש אירוע אחר בעל משמעות גדולה ליבשת, כאשר בסוף חודש מאי ילכו אזרחי האיחוד לבחור את נציגיהם בפרלמנט האירופי. הבחירות האחרונות לפרלמנט נערכו בשנת 2014, הרבה לפני הברקזיט, לפני משאל העם בסקוטלנד, המהומות בקטלוניה, הממשלה החדשה באיטליה, ועלייתו של עמנואל מקרון.

לכן ברור כי הפרלמנט הבא לא יהיה דומה בשום צורה לזה הקיים וכנראה יסמן שתי מגמות: התחזקות של הגורמים האירו-סקפטיים מימין ומשמאל, והמשך היחלשותן של מפלגות הממסד הפוליטי והבריתות שלהן ברמה האירופית.

מאז ומתמיד הבחירות לפרלמנט האירופי נמצאות בתחתית סולם החשיבות של אזרחי האיחוד, ואחוז ההשתתפות בהן נמוך מאד, במיוחד בהשוואה לבחירות ארציות או אזוריות. במרבית המקרים מדובר גם בהצבעת מחאה שמכניסה לפרלמנט מפלגות שוליים וגורמים רדיקלים, בצורה רחבה יותר מחלקם באוכלוסייה.

אבל הפעם התהליך הזה יתבצע על סטרואידים. מבחינת המפלגות האירו-סקפטיות, הפעם כבר לא מדובר רק בשוליים. כך למשל, הממשלה האיטלקית המורכבת  ממפלגות חמישה הכוכבים והליגה הצפונית, צפויה להשתלט על מרבית הנציגים של איטליה בפרלמנט. המשמעות היא שאחת משש המדינות המייסדות של הפרלמנט והמדינה ממנה מגיע נשיא הפרלמנט הנוכחי תשלח רוב של נציגים אנטי-ממסדיים.

בצרפת, לאור היחלשותו של מקרון על רקע המחאות, צפויה התחזקות משמעותית של שני הקצוות הפוליטיים: לה-פן מימין ומלנשון משמאל. גם בגרמניה, מפלגת הימין 'אלטרנטיבה לגרמניה' תשתתף בחגיגה לאחר שהפכה למפלגה השלישית בגודלה במדינה. העובדה כי בריטניה כבר לא תהייה חלק מהאיחוד האירופי משבשת עוד יותר את המבנה ההיסטורי של הגושים ומפנה חלל שלם למקח וממכר.

נגיד מרכזי חדש

בחודש אוקטובר תסתיים כהונתו של מריו דראגי, נגיד הבנק המרכזי של מדינות גוש האירו. כמו בבחירות לפרלמנט, גם הפעם האחרונה שנבחר נגיד הייתה בזמנים אחרים ודראגי משמש כנגיד מאז שנת 2011, הרבה לפני שיא המשבר ביוון וההאטה הכלכלית ביבשת.

תפקיד הנגיד המרכזי הוא נושא לוויכוח תמידי במדינות גוש האירו, בעיקר בין שתי תפיסות כלכליות, המתאפיינות גם בהשתייכות גאוגרפית. דראגי היה איטלקי, ובמידה מסוימת ניסה לפעול לטובת מדינות דרום היבשת הרבה יותר מאשר מדינות הצפון יכלו לסבול.

הוא אמנם נחשב בחוגים רבים כאיש שהציל את כלכלת אירופה מקריסה, אבל הוא גם ידוע בעוד שני צעדים שהוביל – ההבטחה לקנות כמות בלתי מוגבלת של אגרות חוב, ושימור הריבית נמוכה ככל האפשר. פעולות אלו נתפסו בגרמניה, הולנד וחברותיהן במדינות הצפון, כמדיניות המשרתות אינטרסים דרומיים במימון צפוני.

עד כה כיהנו בתפקיד הבכיר שלושה נגידים: הראשון היה הולנדי, השני צרפתי והשלישי איטלקי. לפי ההערכות הנגיד הבא צריך להגיע ממדינה צפונית, עם דגש על גרמניה שטרם זכתה להחזיק בתפקיד הרם מאז הוקם הבנק המרכזי, אבל בחירה כזו רק תגביר את המתח והחיכוכים בין הצדדים.

אם סוגיות מקומיות כמו  הדיונים על התקציב באיטליה הכניסו את בריסל לסחרור, אישור של נגיד חדש ממוצא גרמני שנעשה בהצבעת רוב מיוחד עלול ליצור מתחים גדולים עוד יותר. אמנם גרמניה כבר אותתה שהיא מוכנה לוותר על הנושא עבור משרות רמות אחרות, אך ברור שכולם היו מעדיפים שלא זו תהיה השנה לדון בעניין.

שובה של הבדלנות האזורית

בשנה האחרונה נשמר קצת שקט בגזרת התנועות הבדלניות באירופה, כאשר האירוע הגדול האחרון התרחש באוקטובר 2017 במשאל העם על עצמאות קטלוניה, אבל בשנת 2019 חבית הנפץ הבדלנית עשויה לבעור מחדש.

ראשית כל, הברקזיט הולך להחיות מחדש את הסכסוך בין בריטניה לסקוטלנד, המחוז הכי פרו-אירופאי בממלכה המאוחדת. 62 אחוזים מהסקוטים הצביעו להישאר באיחוד האירופי במשאל העם של שנת 2016, ומאז התמיכה הסקוטית באיחוד האירופי רק המשיכה לעלות.

יתרה מזאת, מאז ההבנה כי הברקזיט אכן עומד להתרחש, שבה ועלתה גם התמיכה הסקוטית ברעיון העצמאות. סקוטים רבים, כולל מנהיגת המפלגה הלאומית ניקולה סטרג'ון, הצהירו כי הם מעדיפים להיות מחוץ לבריטניה אבל בתוך האיחוד האירופי מאשר בתוך בריטניה ומחוץ לאיחוד. עמדה כזו כמעט ואי אפשר לשמוע מתומכי ההישארות במחוזות פרו-אירופאים אחרים בבריטניה כמו לונדון.

המשמעות של כל זה היא שלאחר ה-29 במרץ ולפי צורת הפרישה שתקבע, כל הקלפים הסקוטים יחזרו לשולחן. מצד אחד, ככל שהברקיטז יהיה קשוח יותר, סקוטים רבים יותר בהובלת נציגיהם בממשלה המקומית ידרשו משאל עם נוסף לעצמאות, בו יוכלו לבחור בין אירופה לבריטניה שלאחר הברקזיט.

לעומת זאת, ככל שהפרישה תהיה רכה יותר ותתחשב יותר בצרכים המיוחדים של הגבול שבין אירלנד לצפון אירלנד, ככה גם הסקוטים יעלו יותר דרישות, וירצו השוואת תנאים כמו אצל אחיהם הקלטים. בכל מקרה, כל אחד מן התרחישים יעלה מחדש את הסכסוך הסקוטי-בריטי לפסים של התנגשות.

לצד הסקוטים, גם הקטלונים והפלמים מסמנים את שנת 2019 כשנת החזרה לרחובות. בבלגיה כאמור נפלה הממשלה לאחר שהברית הפלמית החדשה, מפלגה בדלנית שרוצה עצמאות לחבל פלנדריה, פרשה ממנה על רקע הסכם ההגירה שגיבש האו"ם.  אירועים אלה הקצינו עוד את מתח שבין הפלמים והוולונים במדינה, ובבחירות שיערכו בקרוב הברית הפלמית צפויה להמשיך ולהתחזק ויהיה קשה יותר לעצור אותה מלממש את שאיפות הפירוק.

גם בספרד שנת 2019 היא שנת מבחן בדלני. על פי רוב הערכות ולפי התוצאות בבחירות האזוריות, ממשלת המיעוט של פדרו סנצ'ס לא תחזיק מעמד זמן רב. תסריט סביר בהחלט הוא שמתישהו בשנת 2019 – לפני, במקביל או אחרי הבחירות לפרלמנט האירופי – יתקיימו גם בחירות ארציות.

הקטלונים מתכוונים לנצל את הבחירות האלו בשביל להחזיר את הסוגיה שלהם למרכז הבמה, לנקום במפלגה השמרנית ולסגור חשבון גם עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שנמצאת עכשיו בשלטון בזכותם ובינתיים אינה מספקת את הסחורה.

שנה גורלית

כל שנה בשנים האחרונות הייתה שנה לא פשוטה עבור האיחוד האירופי, אבל כמעט ברור כי 2019 תהייה שנה קשה וגורלית מכולן. כל המתחים צפויים להתנקז להם יחד ולהבליט עוד יותר את השוני הפוליטי, הכלכלי, הגאוגרפי והזהותי בין המדינות החברות, וזה מבלי שבכלל דיברנו על המתח שבין מדינות מזרח אירופה למדינות המערב.

אם אנגלה מרקל, עמנואל מקרון או תרזה מיי היו בשיא כוחם, אחד מהם אולי היה מנווט את הספינה האירופאית לחופי מבטחים. אבל מיי כבר תסתכל על האיחוד מבחוץ, מקרון מתקשה לשקם מעמדו בצרפת, ומרקל כבר עם רגל אחת מחוץ למשחק.

באופן אירוני, מתוך המדינות הגדולות של אירופה רק איטליה של מתאו סלביני נותרה חזקה ויציבה וזוכה לתמיכה רחבה מבית, אבל לא הוא האדם שרוצה להיות הקברניט של הארגון הזה. לכן נראה כי בשנת 2019 הספינה של האיחוד האירופי תנווט בעיקר על ידי הרוחות שהיא מייצרת בעצמה.

עומר גנדלר הוא חוקר ומרצה בנושאי יחסים בינלאומיים והאיחוד האירופי באוניברסיטה הפתוחה, ומחבר הבלוג 'תוצרת חוץ'. עקבו אחריו בפייסבוק ובטוויטר.