גדול יותר, עשיר יותר: עסקים גדולים טובים לשגשוג של כולנו

הפוליטיקאים שלנו סוגדים בהערצה עיוורת לשני מרכיבים של החיים האמריקנים: מעמד הביניים ועסקים קטנים. הדמוקרטים נהגו לדבר מעט יותר אודות העניים לפני שהפכו למפלגת הרווארד (מסתבר שעניים הם תורמים גרועים), בעוד המפלגה הרפובליקנית נהגה להיות הרבה יותר חמימה כלפי עסקים גדולים לפני שהפכה למפלגת פועלים ימנית ולפני שעסקים גדולים היו שם נרדף להאוורד שולץ ומארק צוקרברג. אך האמת היא שאמריקה זקוקה לעסקים גדולים, אולי יותר מאשר עסקים גדולים זקוקים לאמריקה.

היחסים בין עסקים גדולים לעסקים קטנים הם מסובכים. עסקים גדולים כיום מעסיקים את מרבית העובדים האמריקנים, וגם רבים מהעובדים בעסקים קטנים בעצם עובדים עבור חברות המקבלות את רוב או כל המכירות והפעילות שלהן מלקוח יחיד, בדרך כלל פירמה גדולה בהרבה.

הדוגמה הקלאסית הינה תעשיית הרכב, בה חברות קטנות יותר מספקות רכיבים ייחודיים ושירותים למותגים הגדולים. נוכל לומר אם כן, שעסקים גדולים נשענים על עסקים קטנים בעבור תשומות – בערך 25 אחוז מהתשומות לחברות גדולות בארה"ב מגיעות מחברות קטנות, כך על פי מחקר של קבוצת Business Roundtable. זוהי מערכת אקולוגית עדינה, והדחף הפוליטי להעדיף קבוצת עסקים אחת על פי האחרות, לרוב מסיבות הקשורות יותר לרטוריקה מאשר לכלכלה, אינו עוזר לאף אחד.

"יצירת מקומות תעסוקה" הוא מדד המוטל בספק (מעבר לשיטות חקלאות מפגרות ייצור הרבה תעסוקה אך יוריד את רמת היעילות), אך עדיין שווה להתרשם מהמספרים: אחוז אחד של החברות האמריקניות הגדולות ביותר מייצרות בערך שליש מהמשרות לטווח-ארוך.

גדול זה יפה וזה גם חדיש: חברות-הזנק מצליחות תרמו במשך שנים להבדל בין גידול חיובי או שלילי נטו של משרות בארה"ב. עסקים גדולים משלמים יותר, מעניקים הטבות טובות יותר ומעניקים תעסוקה יציבה יותר לאורך זמן מאשר אחיהם הקטנים. לבסוף, העסקים הקטנים שלהם ההשפעה הגדולה יותר על רמת העושר, משכורות ורמת תעסוקה, גם גדלים להיות ענקיים: אפל, גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק ואמזון.

שליטה אמריקנית

החדשות הטובות הן שאנחנו ממש טובים ביצירת עסקים גדולים ומאפשרים את הצלחתם בזמן שהם עובדים בעבורנו. זה דבר שרק מעט אמריקנים מעריכים.

מתוך מאה החברות הרווחיות בעולם, 54 ממוקמות בארצות הברית. אף מדינה אחרת אינה קרובה אלינו אפילו: השנייה ברשימה היא סין עם 12 חברות, ואחריה אנגליה עם חמש. בשנת 2009, יפן שימשה בית לשש חברות מתוך מאה הגדולות בעולם, כיום היא מארחת חברה אחת. יבשת אירופה כולה מחזיקה רק ב-16 מתוך המאה: גרמניה וצרפת עם ארבע, שוויץ עם שלוש חברות, שתיים בספרד ואחת לבלגיה, הולנד ודנמרק.

לרוב החברות האירופאיות יש משהו מן המשותף: הן וותיקות. החברות הגדולות בארה"ב הן חברות היי-טק יחסית צעירות עם קומץ של חברות וותיקות יותר כמו ג'ונסון וג'ונסון וג'יי. פי. מורגן לקראת ראש הרשימה. החברות האירופאיות הן תאגידים זקנים כמו יוניליוור, נסטלה ורושה.

נסו לענות בזריזות: מהו הסטארטפ הטכנולוגי הגרמני החשוב ביותר מנקודת מבט גלובלית? דיימלר, בוש, או חברה אחרת מן המאה ה-19? אין חברה אחת אירופאית אחת בעשירייה העולמית, בעוד שמונה מהן חברות אמריקניות.

ארה"ב הינה בית לחברות הגדולות ביותר, בעלות השווי הגדול ביותר, אשר רק הופכות לגדולות יותר במהירות רבה יותר מאשר בכל מדינה אחרת. הצמיחה בהערכות שווי-שוק לחברות אלו הייתה 1.3 טריליון בין 2017 ל-2018 בלבד. מבין עשרים החברות שראו את הצמיחה הגדולה ביותר בשווי-השוק שלהן, 13 היו מארה"ב. אפס חברות מאירופה או מדרום אמריקה. אפס חברות מקנדה, מהמזרח התיכון, מיפן, הודו או דרום-קוריאה.

גדול זה יפה

רוברט אטקינסון ומייקל ליין טוענים בספרם 'גדול זה יפה' כי:

עסקים גדולים הוכיחו עצמם כטובים יותר בהשגת המטרות אותן רואים גם בשמאל וגם בימין כחשובות לכלכלה האמריקנית: עסקים גדולים משלמים משכורות גבוהות יותר, מספקים הטבות טובות יותר, בעלי פריון עבודה וחדשנות גדולים יותר, מבצעים יותר מחקר ופיתוח. הם מייצאים יותר ומשיגים יותר בתחומים של הגנת הסביבה, בטיחות עובדים, הכשרה, וותק וגיוון מקום העבודה. בקצרה, אם הימין והשמאל יסקרו את העסקים על בסיס תוצאות בלבד, שני הצדדים יעידו על כך שעל הממשלה לעשות יותר בעבור עסקים גדולים"

אך עסקים גדולים לא זקוקים לתומכים מובהקים מתוך הממשלה, ואנחנו נסתפק בכך שהמדינה תפסיק להיות עוינת נגד חברות גדולות וחובקות עולם. כך למשל, המתמודדים על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2020 מתחרים כרגע במי יותר קיצוני בנוגע למלחמת המעמדות: הסנאטורית וורן מציעה להפקיע בהדרגתיות נכסים של אמריקנים עשירים, הסנאטורית האריס מדברת על העלאת מס החברות, בעוד הסנאטור סנדרס, הסוציאליסט האדום מברוקלין שמשום מה מייצג את ורמונט, לעולם לא ישתנה.

גם פנים חדשות כמו חברות הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואילהן עומאר דנות בינן לבין עצמן האם על המיסים לעלות לאזור ה-70 או 90 אחוז, ואיך צריך לגרום לכך שתעשיות הייצור והאנרגיה הוותיקות יפשטו רגל.

עסקים גדולים אינם מושלמים, אך בין עסקים גדולים לקנאה גדולה הבחירה אינה קשה. קנאה לעולם לא תשים לחם על השולחן ובעלי הון לא יישארו במקום בו שונאים אותם. נראה שמרוב שפע התחלנו לקחת את העניין הזה כמובן מאליו. יש לקוות שלא נתעורר רק כשזה יחסר לנו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.