הפארסה בתוניסיה: מנהיגי ערב מתקשים להתמודד עם המציאות

במקום לטפל בבעיות העומדות על הפרק, פסגת הליגה הערבית עמדה בסימן נוכחות דלה של ראשי מדינות, סכסוכים פנימיים ומשחקי אגו

פסגת הליגה הערבית בטוניסיה | צילום מסך

רק 13 ראשי מדינות הגיעו לפסגה השנתית של מדינות הליגה הערבית שנערכה בתוניסיה לפני שבוע וחצי, על רקע מלחמות אחים וסכסוכים חמורים בעולם הערבי. בין הנעדרים היו עומר אל בשיר ועבד אל עזיז בוטפליקה, מנהיגי סודאן ואלג'יריה, הנמצאים בעיצומו של משבר המאיים להדיחם מן השלטון. בין אלה שבכל זאת השתתפו והצילו במעט את כבוד הוועידה היו מלך סעודיה סלמאן ונשיא מצרים א-סיסי.

הליגה הערבית בה חברות כל מדינות ערב הוקמה ב-1945 על ידי הבריטים, שהתכוונו לשמור באמצעותה את  השליטה וההשפעה באזור וגם לסייע בפיתוח כלכלתן. אלא שבריטניה הגדולה ירדה מנכסיה ואיבדה את מקומה במזרח התיכון, ומדינות ערב לא מצאו את דרכן לפיתוח ולדמוקרטיה אלא גלשו להפיכות צבאיות, דיכוי עמים ומלחמות אחים.

האחדות הערבית שהערבים כה מרבים לדבר עליה הפכה לחוכא ואטלולא. מגמה זו התעצמה בעקבות אירועי "האביב הערבי" ב- 2011, שהשאיר אחריו מלחמות אזרחים בסוריה, בלוב ובתימן והתגלגל בחזרה לשלטון צבאי במצרים. מדינות ערב לא השכילו לטפל בבעיות אלה והמשברים הלכו וגברו על רקע אינטרסים מנוגדים ותחרות בין השליטים. הן אפילו לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה כלכלי משמעותי שהן כה זקוקות לו.

כתוצאה מכך, מפגשי הפסגה של מנהיגי ערב הפכו לבלתי רלוונטיים והיו למעין מפגש של החלפת דעות מאחורי הקלעים או אפילו התנצחויות מגוחכות במליאה. המקרה הידוע ביותר היה החלפת עלבונות בין עבדאללה מלך סעודיה לקדאפי נשיא לוב במליאת הוועידה ב- 2009.

אומנם בסופה של כל פסגה מתפרסמת הודעה המציגה את עמדותיהם של המנהיגים על ענייני השעה, אבל אלה אינן אלא פשרות שנועדו למנוע פגיעות במנהיג זה או אחר ובכל מקרה אינן מלוות בהחלטות ובמנגנון לביצוע.

נאומים ונטישות

פסגת תוניס הנוכחית התכנסה ימים ספורים לאחר שהנשיא טראמפ הודיע על הכרתה של ארה"ב בריבונות ישראל בגולן, ותיכן שהיה היה בכך רמז עבה על דעתה  של ארה"ב לגבי הפסגה הערבית. גם התנהגות ראשי מדינות בפסגה עצמה הוכיחה כי מבחינתם קודמים האינטרסים הלאומיים על פני האחדות, והם אינם מסוגלים להתאחד ולטפל במשברים החמורים המכים בהם. כך למשל אמיר קטאר, שהגעתו הפתיעה את המשתתפים על רקע המשבר עם סעודיה ומצרים, עזב את טקס פתיחת הפסגה וחזר לארצו, מבלי לשאת את נאומו המתוכנן.

זה קרה לאחר שמזכ"ל הליגה אחמד אבו אלע'ייט גינה מפורשות את ההתערבות של איראן וטורקיה במדינות ערב, ואף הזכיר את רצועת הביטחון שטורקיה מתכננת להקים לאורך גבולה בתוך סוריה. נראה שהאמיר ראה בדברים אלה פגיעה ביוקרתו בהיותו בעל ברית קרוב של טורקיה וביחסים טובים עם איראן, בניגוד למרבית מדינות ערב.

גם מלך סעודיה יצא מן האולם במהלך טקס הפתיחה ולפני הנאומים של מזכ"ל האו"ם גוטרש ושרת החוץ של האיחוד האירופי מוגרני שהיה ידוע כי יתייחסו למצב ההומניטרי בתימן שהאחריות עליו מוטלת על סעודיה והאמירויות.

הפסגה נמשכה שעות ספורות בלבד, תחת החשש הכולל חששו כי המשברים בעולם הערבי יובילו לפיצוץ. המלך הסעודי שהיה מודע היטב לסיכונים הגיע לתוניס הבירה יומיים קודם לביקור רשמי, אבל נראה שכוונתו הייתה לשלוט על סדר היום של האירוע בתיאום עם נשיא תוניסיה כדי שהאינטרסים של ארצו לא יפגעו. נראה שגם על נשיא מצרים סיסי הופעל לחץ להגיע בשל חששו מהפגנות של ארגוני זכויות אדם נגדו, ובנאומו התרכז בצורך להתלכד למאבק בטרור. מלך מרוקו כלל לא הגיע בשל מתיחות מול הסעודים.

בין כל הנאומים והנטישות, המשברים החמורים לא הגיעו אפילו לכלל דיון. העימות בין סעודיה לקטאר לא היה על סדר היום, גם חזרת סוריה לליגה הערבית לאחר שמעמדה הוקפא על רקע מלחמת האזרחים.

בין ישראל לאיראן

ההודעה המסורתית לסיכום הפסגה כללה 19 סעיפים, בראשם התייחסות ארוכה לישראל על כל חטאיה וגם נזיפה לארה"ב. ההודעה פותחת בגינוי חד משמעי להכרת ארה"ב בריבונותה של ישראל בגולן וקובעת שהיא בטלה ומבוטלת. כמו כן היא מדגישה את מרכזיותה של הבעיה הפלסטינית ביחס לאומה הערבית.

על פי ההצהרה, השלום באזור הוא החלטה אסטרטגית ערבית המבוססת על יוזמת השלום סעודית ועל כל ההחלטות האו"ם למיניהן. עוד נכתב כי השלום חייב לכלול הקמת מדינה עצמאית פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. ההודעה מדגישה את זהותה הערבית של ירושלים המזרחית ומגנה חד משמעית "צעדי ישראל ליהוד ירושלים" כולל בהר הבית. קטע מיוחד מוקדש לגינוי הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.

ההתעכבות הארוכה והמפורטת על הנושא הפלסטיני, שהייתה מקובלת בעבר, באה ללא ספק להתריס בפני הפרשנים למיניהם, בישראל ובמערב, שבשנים האחרונות חוזרים וטוענים כי הבעיה הפלסטינית חדלה מלהיות נושא מרכזי בעולם הערבי בשל הצורך של להתרכז בענייני פנים.

מיד אחרי הנושא הפלסטיני נמצאת איראן, שמואשמת בהתערבות בענייני מדינות ערב ופגיעה בביטחונן, בהסתה בין עדתית ובחימוש מיליציות הפועלות בכמה ממדינות ערב. פעולות אלה, קובעת ההודעה, נוגדות את השכנות הטובה ואת המשפט הבינלאומי. כמו כן ההודעה כוללת קטע מיוחד לגינוי איראן על שיגור טילים מייצור איראני לעבר סעודיה (הכוונה כמובן לירי של החות'ים).

לאחר מכן מכילה ההודעה התייחסויות לסדרה של נושאים שונים כגון הכיבוש האיראני של שלושה איים במפרץ השייכים לאמירויות, הצורך בהסדרים בלוב ובסוריה והצורך לשמור על שלמות עיראק ששטחים בצפונה נכבשו על ידי טורקיה. מוזכרת גם הדאגה לשלמותה של לבנון ואף התייחסות למצבה של סומליה.

רשימת מלאי

שיתוף הפעולה הכלכלי בין מדינות ערב שהיה נושא חשוב בעבר ולא התממש מוזכר בקצרה ונראה יותר כמס שפתים מאשר רצון לקדם בעיה מורכבת. ההודעה היא למעשה רשימת מלאי של חלק מן הבעיות איתן מתמודדות מדינות ערב, אך ללא שום מאמץ או רצון להיכנס לעובי הקורה ולנסות להתמודד איתן.

יתרה מכך, ערכם של הדברים החמורים שנאמרו על ישראל והבעיה הפלסטינית נראה תמוה כאשר זוכרים כי ישראל מקיימת קשרים בצורה זו או אחרת עם מרבית מדינות ערב: שלום עם מצרים וירדן, קשרי ביטחון הדוקים עם סעודיה ומדינות המפרץ, ביקורי משלחות ספורט ושרים באבו דאבי, ביקור רה"מ נתניהו בעומאן, וקשרי תיירות עם מרוקו ותוניסיה.

המשתתפים מיהרו לחזור לארצם עוד באותו ערב. התקשורת הערבית סיקרה את האירוע בקצרה ויום אחד אחריה הפסגה נראתה כאילו לא הייתה. מנהיגי ערב אפילו לא היו מסוגלים לקבוע את מקום ומועד הפסגה השנתית הבאה.


צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ובתפקידים בכירים במשרד החוץ, וכיום משמש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. האינטרס העליון של ישראל הוא שהסיכסוכים בין המוסלמים לא יגמר לעולם. הם נחלשים ואנחנו מתחזקים.
    אפילו דאעש עשה לנו טובה גדולה בהתנהלותו.