ההצלחה הכפולה של מייק פומפאו

"אני לא יודע אם יצא לך להצטרף לנסיעת עבודה עם מזכיר המדינה", אומר חבר של מייק פומפאו, "אבל תראה שהוא מנצל כל רגע פנוי כדי להיות פרודוקטיבי". מזכיר המדינה מאשר זאת כמה דקות לאחר מכן, כאשר מטוסו ממריא מבסיס חיל האוויר אנדרוז. זהו אמצע חודש פברואר, בסביבות השעה 9 ורבע בערב, שש שעות לפני שהוא אמור לנחות בבודפשט כחלק מסבב ביקורים בן חמישה ימים בהונגריה, בלגיה ואיסלנד. אך במקום לישון לפני שבוע דיפלומטי עמוס, פומפאו מנצל את הזמן ומשוחח עם הכתבים שהתלוו לטיסה.

המפגש בין המושבים בירכתי המטוס הופך למסיבת עיתונאים מאולתרת כאשר אחד הכתבים שואל את פומפאו האם הוא מתכוון לרוץ לסנאט ב-2020 (שמועה אותה שלל מאוחר יותר), וכתב אחר שואל האם הוא מתגעגע לקונגרס (לכך הוא משיב בחיוך ומזכיר לנו שהשיחה הזו היא לא לציטוט). מזכיר המדינה כבר ציין שהוא צריך לישון אך הוא ממשיך לעמוד במעבר למשך רבע שעה נוספת, זורק פיסות מידע לקבוצת הכתבים הרעבים, שגם להם מצפות עוד שש שעות של הרבה עבודה ומעט שינה.

להיות דיפלומט זו עבודה במשרה מלאה, ופומפאו מכיר היטב את הקהל שלו. זו כנראה התשובה לשאלה מדוע הוא הצליח לשמור על תפקידו הבכיר בממשל טראמפ. חודש אפריל יציין שנה מאז שפומפאו מונה למזכיר המדינה: נצח במושגים של הממשל הנוכחי, בו שרים באים והולכים בהתאם לתפקודם בעיני הנשיא. פומפאו, יליד קליפורניה ולשעבר חבר קונגרס מטעם קנזס, היה חלק מהקבינט של טראמפ מאז שהנשיא מינה אותו כראש ה-CIA בינואר 2017. פומפאו הוא למעשה – כפי שהסנאטור לינדזי גרהאם ציין בבדיחות לאחרונה – החבר הוותיק ביותר בממשלה.

תפקיד מזכיר המדינה הוא בין הקשים והמאתגרים ביותר בממשל. הדיפלומט העליון של המדינה חייב לעמוד על שלו ולהתמודד עם שלל משברים בינלאומיים בלתי פוסקים; הוא צריך להיות מסוגל לדבר בישירות או בעמימות בהתאם למצב, ולהישמע כנה בכל עת; הוא צריך להתמצא במנהגים של מדינות זרות ולהיות בעל ידע היסטורי.

מייק פומפאו עונה לכל הדרישות האלה: רק במסע האחרון הוא ענה לשאלות במגוון נושאים החל מתעשיית התקשורת בסין דרך פרשת מותו של ג'מאל חאשוקג'י ועד להתפרקות של ונצואלה, וכל זה כשהוא מתמרן בין פגישות עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ארגוני זכויות אזרח ואסירים פוליטיים לשעבר. הוא התקבל בטקסיות בארמונות בוורשה וברטסילבה, כיתת את רגליו בשלג כדי להגיע לבסיס נאט"ו במזרח פולין והשתתף בפסגה בנושא איראן יחד עם יותר מחמישים נציגי מדינות אחרות שנערכה באצטדיון כדורגל ריק.

אך כמו האל הרומי יאנוס בעל שני הפנים, פומפאו תמיד פונה לשני כיוונים: אחורה לבית הלבן וקדימה אל שאר העולם.

הצד הנכון של ההיסטוריה

מייקל ריצ'רד פומפאו נולד בדצמבר 1963 בעיר אורנג' בקליפורניה. הוריו לא היו אקדמאים, אך לדבריו "עבדו שניהם ללא הפסקה" במפעל בעיר. לאחר התיכון פומפאו התקבל לאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, שם סיים ב-1986 תואר בהנדסה. שאר משפחתו נותרה בקליפורניה: אחותו הגדולה היא מורה ואחיו עובד סוציאלי.

אחד מחבריו לכיתה נזכר כיצד עלה יום אחד בקיץ של 1982 להסעה לבית הספר ושאל את הנער הצעיר שישב לידו: "מעולם לא הייתי פה, אתה יודע לאן הם לוקחים אותנו?". פומפאו ענה שהוא מעולם לא היה ממזרח לנהר המיסיסיפי. בסוף אותו עשור, פומפאו כבר הוצב כקצין באירופה שם רכש את אחד מסיפוריו הקבועים על סיורים לאורך מסך הברזל בזמן נפילת הקומוניזם. הוא עזב את הצבא ב-1991 ונרשם לבית הספר למשפטים בהרווארד, שם שימש בין השער כעורך העלון המשפטי תחת הפרופסור השמרנית מארי-אן גלנדון.

השמרנות של פומפאו אינה מוטלת בספק. כאשר נשאל על הספרים שעיצבו את מחשבתו, הוא מציין את 'הדרך לשעבוד' של פרידריך האייק ו'שיח זכויות' של גלנדון. זהו זיווג מסקרן – מצד אחד האייק המשבח את האינדיבידואליזם ומאמין שהמדינה האידיאלית קיימת רק כדי להגן על השוק, ומצד שני גלנדון הטוענת שהשיח של זכויות אינדיבידואליות נכשל בתפיסת המחויבות המוסרית בין בני אדם. אבל נראה שפומפאו בכל זאת ממוקד בעבודה כשהוא מתעניין יותר בספר שהוא קורא כרגע, שנכתב בידי אסירים פוליטיים באיראן.

לאחר בית הספר למשפטים, פומפאו הקים ביחד כמה חברים חבר לייצור חלקים לתעשיית התעופה, שמכרה בין השאר לבואינג ולוקהיד מרטין. הוא עזב ב-2006 לטובת תקופה קצרה בתעשיית הנפט, וב-2010 החליט לרוץ לקונגרס.

לא לקח זמן רב והוא הפך לאחד הרפובליקנים הבולטים בבית הנבחרים, במיוחד בכל הקשור ליחסי חוץ. הוא חבר לפוליטיקאים משפיעים כמו טריי גאודי, שתא הבגדים שלו בחדר הכושר היה צמוד לזה של פומפאו. ב-2012 גאודי הגיע לקנזס כדי לסייע לחברו בקמפיין לבחירה מחדש. "הוא שכנע אותי ואמר שמדובר בפריימריז קשים", הוא נזכר וצוחק במרוץ אותו ניצח פומפאו בהפרש של יותר משלושים אחוזים. "גם אני נפלתי לתירוץ של 'אלה הבחירות החשובות של חיי'". אחת הטעימות הראשונות של פומפאו מאור הזרקורים הייתה כאשר השתתף לצד גאודי בוועדה שחקרה את המחדל בבנגאזי.

אך תשומת הלב העיקרית לזה זכה חבר הקונגרס הייתה כאשר הפגין קו ניצי עקבי בענייני המזרח התיכון. ב-2013, פומפאו חיבר ביחד עם הסנאטור טום קוטון מאמר ב'וושינגטון פוסט' בו טען שרפובליקנים צריכים לתמוך בתכנית הנשיא אובמה להשתמש בכוח צבאי בסוריה כדי להדוף את ההתבססות האיראנית והרוסית שם. כאשר אובמה נסוג מאותו "קו אדום" מפורסם לאחר שהוכח שבשאר אסד השתמש בגז נגד אזרחים, פומפאו וקוטון היו בין המבקרים הרועשים ביותר. "מייק פשוט לחץ את ידי ואמר: 'היה נחמד להיות ביחד בצד הנכון של ההיסטוריה'", נזכר הסנאטור.

מאוחר יותר, כאשר ממשל אובמה עבד על הסכם הגרעין עם איראן, פומפאו שוב היה בין המבקרים הרועשים. עוזר לשעבר מתאר את הדרכים בהם פומפאו תקף את ההסכם המסתמן, החל מהצעות חוק שונות האוסרות על סחר עם טהרן ועד לבקשה להוצאת ויזה לאיראן שמעולם לא התקבלה. כמובן, מאז שפומפאו הפך לדיפלומט הבכיר בוושינגטון, העמדה של הבית הלבן בנושא השתנתה.

סוג של בולדוזר

פומפאו הוא איש גדול ורחב, ולפעמים קל לשכוח שהוא לא גבוה במיוחד. העבר הצבאי שלו מתגלה בקלות כאשר כמעט בכל שיחה הוא מדבר על "משימות". כאשר התקשרתי אליו כמה שבועות לאחר אותה טיסה לאירופה הוא ענה ביובש "כאן מייק", אבל כשהוא מתעורר ונכנס לעניינים הוא הופך לסוג של בולדוזר.

אז אין ספק שהנוכחות הבימתית שלו עומדת במבחן טראמפ, אבל זכייה באמון הקהל ובמיוחד של העומד בראשו היא הכרחית להישרדות בתוכנית הראליטי של טראמפ. מאז שנכנס לתפקיד, טראמפ ניהל מערכות יחסים סוערות עם כמה מחברי ממשלתו אבל פומפאו מתבלט כאחד האנשים הקרובים לנשיא. כראש ה-CIA, הוא היה אחראי על צמצום תדרוך המודיעין היומי והפיכתו לקל לעיכול, לאחר שטראמפ ראה בו מטרד. כמזכיר המדינה, הוא מופיע בקביעות בתוכניות הבוקר, ומשוחח עם עיתונאים באותה מידה שהוא משוחח עם הבוס שלו.

למתבונן מבחוץ, השניים נראים כפועלים בהסכמה מלאה. "הנשיא טראמפ מתווה את הכיוון עבור מדיניות החוץ האמריקנית", אמר פומפאו ל'נשיונל רוויו'. "המשימה שלי היא לקחת ולתרגם את זה לאסטרטגיה של מחלקת המדינה ואז לחלוק אותה עם הצוות ולתת להם ליישם".

פומפאו החליף בתפקיד את רקס טילרסון, בסוג של חזרה לנורמליות בממשל בו המצרך הזה נזקק. על ידי שינוי של חלק מהצעדים השנויים במחלוקת של איש העסקים שהיה קודמו, פומפאו הרוויח כמעט מיד את האמון של ותיקי המשרד. טילרסון ביקש לשנות את מבנה המחלקה, וביקש לפטר שמונה אחוזים מהעובדים תוך קיצוץ בשכר של המשרתים בחו"ל והקפאת גיוס עובדים חדשים. ההבטחה להפוך את עבודת הממשלה לדומה יותר לעסק היא הבטחה קלאסית של פוליטיקאים; זו גם נוסחה קלאסית לכישלון.

פומפאו הגיע למחלקת המדינה בעיצומו של משבר עמוק ובחוסר משווע בתקנים לתפקידים בכירים. הוא נכנס לפעולה מיידית. הקפאת הגיוס הסתיימה, הטבות השכר חזרו ופומפאו מקיים כעת פגישות קבועות עם הפקידים במחלקה. למרות שעדיין לא אוישו כל התפקידים הבכירים, הדיווחים על משבר התפוגגו.

אינסטינקטים חדים

חזונו של טילרסון לגבי תפקיד מזכיר המדינה היה שונה מזה של פומפאו בתחום נוסף, קריטי במיוחד. השמועות התמידיות על מחלוקות בין טילרסון לטראמפ גרמו לרבים – מנהיגים בעולם, אנשי תקשורת וחברים משתי המפלגות – לתהות מהי המדיניות האמיתית של הממשל. "למרבה הצער, לא רבים תפסו את טילרסון כמי שמדבר בשם הנשיא", אומר הסנאטור טום קוטון, תפיסה שרק התחזקה עם הצהרותיו של טילרסון מאז עזב את התפקיד.

"אני לא חושב שיש ספק כלשהוא לגבי העובדה שפומפאו נהנה מאמונו המוחלט של טראמפ", אומר קוטון וגם מבקריו של מזכיר המדינה מסכימים על כך. למעשה, תרגום האינסטינקטים של טראמפ לגבי העולם למדיניות אינה משימה בלתי אפשרית. אותם אינסטינקטים הם חדים וברורים, אפילו אם הבנתו של הנשיא בנושא חלשה. טראמפ אולי ריאליסט, אך הוא ריאליסט מסוג מיוחד, כזה שוולטר ראסל מיד היה מגדיר "ג'קוסניאני" – דבק במדיניות חוץ הנטועה עמוק ברצון להגן על העם האמריקני. בספרו 'ההשגחה העליונה' כותב מיד כי "מדינות, כמו משפחות, צריכות לדאוג לעצמן. אם כל המדינות יעשו זאת, מצב העולם יהיה טוב יותר".

הג'קוסניאנים אינם מייחסים חשיבות רבה מדי לתורות המוסר של האינטרנציונליזם או לאמנות והסכמים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים האמריקנים, ו"אינם מאמינים שהאוטופיה נמצאת ממש מעבר לפינה". כפי שמיד מציין, אמונה זו אינה רווחת במיוחד בשורות התקשורת, האקדמיה או בכירים בוושינגטון והיא זוכה לביקורת רבה, אך היא מתאימה מאוד לטראמפ והשמרנות של פומפאו חופפת אותה מספיק כדי שייווצר שיתוף פעולה פורה בינו לבין הנשיא.

"פוקויאמה פשוט טעה", אומר לי מזכיר המדינה כאשר הוא נשאל מהם לדעתו האיומים העיקריים לעליונות האמריקנית. "ישנם כאלה שינסו תמיד לחתור תחת הערכים הדמוקרטיים שכה יקרים לנו…אבל אל תטעו: אמריקה תנצח".

איום למערב

בין החותרים העיקרים נגד אמריקה, על פי תפיסתו של פומפאו, נמצאת הרפובליקה האסלאמית של איראן: "הם מציבים איום גדול למערב, וגורמים לחוסר יציבות מתמיד במזרח התיכון". האמונה הזו הובילה אותו לאחד הפרקים השנויים במחלוקת של כהונתו. לאחר שערב הסעודית ארגנה את רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, פומפאו דחה את הקריאות להורדת דרג היחסים איתה, החלטה שהייתה מסמלת שינוי משמעותי במדיניות האמריקנית במזרח התיכון.

כינון משטר יציב בריאד היה בין המטרות האמריקניות מאז ימיו של הנשיא רוזוולט, אך זו לא הגיעה ללא ביקורת ומחיר. שבועות ספורים לאחר הרצח, פומפאו הופיע ביחד עם הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן, ואף כתב טור דעה ב'וול סטריט ג'ורנל' בו הביע ביקורת על "היללות בוושינגטון ובתקשורת" סביב פרשת חאשוקג'י. לטענתו, אלה היו רק כיסוי עבור "אותם אנשים שתמכו בגישה של אובמה מול איראן" כדי לקדם את האג'נדה שלהם. הוא גם הגן על המעורבות הסעודית במלחמה המתמשכת בתימן, אשר לדבריו היא הכרחית כדי למנוע מאיראן דריסת רגל בחצי האי ערב.

בזמן שחלף מאז ארה"ב הטילה סנקציות על 17 אישים סעודים הקשורים לרצח, אך פומפאו עדיין נמנע מלהטיל אחריות ישירה על מוחמד למרות שה-CIA מצא כי הנסיך הוא כנראה זה שהורה על הפעולה. למרות שהוא נראה כדבר הרחוק ביותר משיטות התעמולה של אנשי אובמה כמו בן רודס, גם פומפאו יכול להיות חמקמק. התקשורת לא שכחה את תקרית חאשוקג'י, אך פומפאו מצידו טוען שהוא לא שכח את הרקורד המפוקפק של איראן.

מי שאחראי על ענייני איראן במחלקת המדינה הוא בריאן הוק, לשעבר בכיר בקמפיין הנשיאות של מיט רומני, מינוי שזכה לביקורת מחוץ למעגל הפנימי של פומפאו. חלק מהמבקרים טוענים כי המחלקה יכולה להיות פעילה יותר בהידוק הסנקציות על איראן, ורואים בקמפיין "הלחץ המקסימלי" לא יותר ממסע פרסום. האתר 'Washington Free Beacon' דיווח כי ישנו ויכוח בתוך הממשל לגבי ויתורים שיאפשרו לאיראן להמשיך לעסוק בסחר בנפט. כאשר נשאל על כך, פומפאו רמז לאי הסכמות סביב "טקטיקות מסוימות", ואמר: "לעתים קרובות יש דיון עז וטוב בין אנשים בעלי כוונות טובות…כדי להביא את המשטר לשנות את התנהגותו".

למרות כל זאת, כהונתו של פומפאו סיפקה סיבות טובות לשביעות הרצון של הניצים בנושא איראן. רק לאחרונה הכריז הממשל על משמרות המהפכה כארגון טרור – הפעם הראשונה בה ממשלת ארה"ב מגדירה זרוע של ממשלה זרה בהגדרה הזו.

תחרות מחודשת

גם כאשר התחושות של פומפאו נמצאות בניגוד לאלו של טראמפ, קשה לגלות זאת. כאשר הנשיא הודיע בטוויטר כי "הגיעה העת לשיבה הביתה של החיילים שלנו מסוריה", פופמאו הגדיר את ההחלטה כ"שינוי טקטי" בלבד. זו הייתה נראית לשון המעטה, אבל פומפאו קיים את הבטחתו כאשר בכל זאת נשאר כוח אמריקני על אדמת סוריה. מזכיר המדינה נשאר אופטימי לפחות כלפי חוץ גם בנושא צפון קוריאה, שם ערך שיחות מקדימות עם קים ג'ונג-און לפני שהפסגה בהאנוי נכשלה בחודש פברואר.

שלא כמו הבוס שלו, פומפאו הוא מתנגד נחרץ לנשיא רוסיה פוטין. "אני יכול להבטיח לכם שפוטין מנסה לחתור תחת הדמוקרטיות ברחבי העולם", הוא אמר לקהל של פעילים בסלובקיה. העובדה שלא היו עימותים פומביים בסוגיה הרוסית בין טראמפ לבין הדיפלומט הבכיר שלו, היא עדות נוספת ליחסים ביניהם. "למייק יש את היכולת הייחודית לשכנע את הנשיא כי רוסיה אינה ידידה שלנו, ושהיו לה מניעים זדוניים בבחירות 2016", אומר חבר הקונגרס לשעבר גאודי. "רק לאדם חכם ומהיר תפיסה כמו פומפאו שזוכה לאוזן קשבת אצל הנשיא יש סיכוי לעשות זאת".

אך בסופו של דבר, הפוסק העליון בכל הקשור למדיניות החוץ של טראמפ הוא טראמפ בעצמו, ופומפאו לא שוכח לתת לו קרדיט על כך. "אנחנו צריכים לוודא שאנחנו ניגשים לסין באופן שייגן על אמריקה, כמו שעשינו מול כל איום אחר מולו עמדנו", הוא אומר לי, "דבר ששום נשיא אחר מעולם לא עשה". לדבריו, הנשיא טראמפ "נחוש לעשות" בדיוק את זה.

אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ, אליה בכירים במחלקת המדינה מפנים לעתים קרובות, מבהירה כי ארה"ב נמצאת בתחרות מחודשת על השפעה בינלאומית יחד עם רוסיה וסין. שעות לאחר הנחיתה בבודפשט, פומפאו הזהיר את שומעיו האירופאים ששיתוף פעולה עם החברה הסינית וואווי (שעושה עסקים רבים בהונגריה) יכולה לסכן את היחסים עם ארה"ב. אמריקה מנסה לבסס מחדש את השפעתה באזור, ובכיר במחלקת המדינה אמר: "אם לא ננצח במרכז ובמזרח אירופה, איפה כן ננצח?".

פומפאו הוא עובד בלתי נלאה וצרכן של מידע, תכונות שמסייעות מאוד בתפקיד כמו שלו. החיים של מזכיר מדינה מורכבים מקבלות פנים בשדות תעופה ונסיעות לכל מקום בשיירה ארוכה, ארוחות צהריים המוקדשות לפגישות עבודה עם נציגים ממדינות שייתכן שהנשיא שלך לעג להן, ומסיבות עיתונאים עם כתבים הממורמרים מכך שכעת משדרים במטוס את רשת 'פוקס ניוז'.

אלה חיים מתישים, ולא רק מפני שלוח הזמנים של פומפאו מתיר לו רק ארבע שעות שינה בלילה. הם מתישים מפני שמדובר בדיפלומטיה: חשובה ומופקת בהגזמה בו זמנית, עשויה לקבוע את מסלולו של העולם אך יחד עם זאת מלאה בפומפוזיות מיותרת. ועידת המזרח התיכון בוורשה הייתה משמעותית מאוד עם הקרע בין צרפת וגרמניה מצד אחד וארה"ב מהצד השני בזמן שישראל והערבים מתקרבים, אך קשה שלא לגחך למראה פסגה בינלאומית עם כמה מאות משתתפים הנערכת באצטדיון כדורגל ריק שיכול להכיל 58 אלף בני אדם.

"זו לבטח חוויה שונה ממה שידעתי בעבר", אומר פומפאו וממשיך הלאה. הוא אף פעם לא נראה כאילו המעמד גדול עליו, וכמובן – תמיד מודע לקהל שלו. בטיסה חזרה הביתה, מוגשת במטוס ארוחה של צ'יזבורגר ובייקון. כאשר אשתו סוזן נוסעת עמו, מבקרת בבתי חולים ובתי ספר ונפגשת עם משפחות של דיפלומטים המוצבים מעבר לים, היא הופכת לבורגר עוף. "אולי עדיף שזו תישאר תעלומה", הוא עונה לשאלה מי קובע את התפריט.

מה שאינה תעלומה היא היכולת של פומפאו להאריך ימים בתפקידו. הוא התומך היעיל ביותר של מדיניות החוץ שטראמפ היה יכול לקוות לו, והוא מתאים בשלמות לתפקיד. בגלל שהוא מדבר בשם הנשיא, פומפאו מתעקש שהממשל משנה את העולם לטובה. יתכן שזה נכון, במיוחד בכל הקשור לאיראן וסין. אך כפי שאומר לי דאמיר מרוסיץ', חוקר בכיר ליחסים בינלאומיים בוושינגטון, הפוליטיקה המקומית הלוהטת עשויה לגרום לעתים גם למדיניות החוץ להפוך לבלתי צפויה כאשר כל צד מנסה לבטל את ההישגים של הצד השני.

טראמפ לא יהיה נשיא לנצח אך גם כאשר הכוח יחליף ידיים, בין אם בעוד שנתיים או בעוד שש שנים, כנראה שמייק פומפאו לא ילך לשום מקום. הצלחתו לנווט באחת הסביבות הפוליטיות הקשות ביותר תוך שמירה על המוניטין מסמנת כי גם כאשר ממשל טראמפ יהיה זיכרון רחוק, פומפאו ייחרט בזיכרונה של האומה.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי.