תכנית השלום המסתמנת של הנשיא האמריקני אולי תביא פתרון לחלק מהסוגיות אך היא לא תוכל לפתור את הבעיה העיקרית: אי־ההכרה הערבית במדינה היהודית
"עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ תהיה, לפי פרסומים והדלפות עד כה, תכנית מפורטת ומעמיקה שאמורה להתמקד בשרטוט גבולות ופתרון סוגיות הסדר הקבע. אבל גם אם העסקה תניב פתרון קסמים המקובל על כל הצדדים לכל אחת מהסוגיות שבמוקד הסכסוך, המאבק של הערבים בישראל לא יסתיים. העסקה תביא במקרה הטוב אולי סוף למלחמתם בישראל, אך הסכסוך עצמו רק ישנה צורה וכיוון.
הסוגיות הנידונות הן גבולות קבע, זכות השיבה, מעמדה של ירושלים והכרה בישראל כמדינה יהודית. הדובדבן שהעסקה כנראה תעניק לישראל היא הסוף לתביעות של הערבים, וגם בסוגיות האחרות יתכן שתהיה התקדמות לפתרון. ה"גבולות" הרי לא באמת רלוונטיים לערבים, הם לא קיבלו בזמנו את תוכנית החלוקה שהייתה נדיבה יותר מכל הצעה של אהוד ברק או אהוד אולמרט, שגם להן סירבו. אפשר שבתמורה לנדיבות הכספית המרומזת כחלק מהתוכנית, מדינות ערב ילחצו והנהגת הרש"פ תיכנע בנושא זה.
"זכות השיבה" היא לא יותר מטקטיקה ערבית, דרישה שלא התקיימה בשום סכסוך לאורך ההיסטוריה ובוודאי שלא במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. גם פה, יתכן ובאופן ענייני לפתע מדינות ערב יגלו נדיבות וההמצאה הזו תתאדה והדרישה תוסר. עתידה של ירושלים ידרוש בעיקר ויתורים כואבים מצידה של ישראל, שלאורך השנים נהגה בחוסר אחריות כדי לחזק דווקא את אחיזתם של המוסלמים במזרח העיר. גישה זו תקבל כנראה את החותמת הרשמית בהסכם.
באשר להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, קשה לראות כיצד יהיו יכולים הערבים לקבל זאת. הדבר סותר את האמונה המוסלמית, וסביר להניח שימצא נוסח מפולפל שיאפשר לגורמים בישראל לחיות בתחושה של עם וללכת בלי. בתמורה לוויתורים הכואבים מצידה של ישראל ונדיבות כלכלית של ארה"ב (נדיבות שלא ברור איך תתקבל בציבור האמריקני), יכריזו הערבים על סוף התביעות ובא לציון גואל.
המערכה בעיצומה
גם המציאות מחזקת אפשרות של פתרון. המדינות הערביות מתמודדות עם הסכנה השיעית והן מאבדות בהדרגה את הסבלנות לנושא ה"פלסטיני", המצריך משאבים ומאמצים שהן אינן מוכנות עוד לבזבז. לכן יתכן שתוכנית טראמפ מגיעה בדיוק ברגע שבשלו התנאים לכך מבחינתם.
אולם, גם אם נניח שהערבים יתעסקו לשם שינוי בבניית עתיד טוב יותר לתושביהם במקום להשתמש בשטחים שפונו למתקפה על ישראל כמו בעבר, עדיין פתרון הסוגיות הללו לא יביא סיום לרצון הערבי לגדוע את הריבונות היהודית בשטח האומה האסלאמית. מהות המאבק עבורם מעולם לא היה לאומני – המהות מבחינתם היא דתית וכל ניסיון שלנו או של המערב לא ישנה את נקודת המבט הזו.
לאורך השנים, רק האופן שבו הערבים נאבקו בנו השתנה. לפני קום המדינה היו הפרעות, אחר כך מלחמה כוללת ולבסוף מלחמת טרור ומאבק תודעתי ותקשורתי. תחילה המאבק היה של האומה הערבית כולה, ולאחר 1967 הובילו אותו בעיקר ערביי השטחים.
עם ההכרזה העתידית על סיום הסכסוך, לעולם הערבי עדיין ישאר אמצעי נוסף להפעיל לחץ ולערער על קיומה של מדינה יהודית: הערבים שחיים בתוך המדינה היהודית. הפעילות שלהם לא חייבת להיות אלימה אך המטרה תהייה אותה מטרה – נישול המדינה היהודית מכל סממניה.
המערכה הזו כבר מתנהלת. ב-2013, ביקשו חברי הכנסת הערבים לקדם חוק יסוד חדש אשר ייתן למיעוט הערבי אוטונומיה חברתית ותרבותית. הם ביססו את בקשתם בחוק הבינלאומי ואתגרו את הדמוקרטיה הישראלית בכך שדרשו לתבוע מעמד של "מיעוט ילידי". בשנת 2015, הם ניסו בצורה "תמימה" לקדם אוטונומיה ערבית במערכת החינוך, "כדי ליהנות מאותה רמה של אוטונומיה שניתנת לזרם היהודי דתי-לאומי בישראל".
את הרמז הברור למה שצפוי חווינו רק במהלך השנה האחרונה, בהתנגדות לחוק הלאום והמאבקים למדינת "כל אזרחיה", שהיו מלווים בכספים של קרנות זרות ומדינות אירופה, שגם הן מעולם לא שבעו נחת מחוצפתם של היהודים שהעזו להקים מדינה יהודית עצמאית שאף פורחת ומשגשגת בניגוד לכל הגיון. כשמוקד הדעת יעבור מסוגיות "הכיבוש" לסוגיות גבולות מלפני 67', הניסיונות הללו רק יתגברו. יתווסף להם לחץ בינלאומי אדיר, יחד עם הפגנות, חרמות והכפשות.
הבעיה המרכזית
גם לפני ה"כיבוש" היו מי שלחצו על ישראל. כיום כבר מעט זוכרים את "פרויקט אלפא" של ארה"ב ובריטניה מ-1955, שניהלו דיונים סודיים בניסיון לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים ולהסדיר את גבולות מדינת ישראל. מטרתם הייתה לתקן את ה"עוול" שנעשה לערבים ולהקים סדר חדש ביחסי ישראל-מצרים. כפי שהמסמכים הסודיים של משרד החוץ הבריטי מראים, כוונתם של הבריטים הייתה לגרום לישראל להיכנע בכל מחיר – אפילו במחיר של תקיפה מזוינת נגד ישראל.
ח"כ אחמד טיבי בתהלוכת "יום הנכבה". צילום: החדשות 13 בטוויטר
ליבת הבעיה תמיד הייתה העובדה שמעבר לכך שהערבים לא מקבלים ומכירים בקיומה של מדינת ישראל בשום גבול אפשרי, אף אחד לא דורש מהם או מחייב אותם לכבד את ההחלטות הבינלאומיות. הקהילה הבינלאומית, שמאפשרת להם להתחמק אפילו מרצח, אשמה יותר מכל אחד אחר בכך שהיא לא דורשת מהערבים דבר. גם תוכנית מושלמת של טראמפ לא תפתור את הבעיה הזו. שום דבר לא ישתנה עד שהבעיה המרכזית הזו תטופל.
לצורך כך, אנחנו צריכים לשנות פרדיגמה. הגיע הזמן שהעולם יזכיר לערבים מי דחה את ההצעות שקיבלו בעבר, מי הפר את החוק הבינלאומי והעדיף לנסות להרוג את היהודים שוב ושוב. הערבים לא הימרו – הם עשו בחירה רעה וצינית, והם הפסידו. עד שיבינו שישראל כאן כדי להישאר ושהם לא יצליחו לשנות את המציאות הקיימת זה 70 שנה ועליהם לקבל את התבוסה ולהניח את נשקם – שום ויתור ישראלי או "תוכנית המאה" לא תשים קץ לסכסוך. להפך – הוא רק יעודד את הסרבנות הערבית על כל גווניה.
דניאל סימן הוא מנכ"ל פורום המזרח התיכון בישראל
במסגרת המלחמה בשפת הפוליטיקלי קורקט, אולי נפסיק להשתמש במונח המכובס "אי הכרה של הערבים במדינה יהודית" ונתחיל לקרוא לילד בשמו: "הערבים רוצים להשמיד את היהודים" או לפחות "הערבים רוצים להשמיד את המדינה היהודית". הצגת הנושא בעיני העולם ובעיני עצמנו כאילו מדובר באיזו סמנטיקה טרמינולוגית של "הכרה" כזו או אחרת היא הנמכת האיום המפורש על קיומנו, ומאחר שכך אין פלא שבעולם לא מבינים בכלל מה הבעיה שלנו ולמה זה חשוב לנו שיכירו בישראל כמדינה יהודית (למען האמת – גם אנחנו יודעים שזה באמת לא חשוב). מי בעולם מבין מזה שהערבים רוצים לשחוט את כל היהודים או לחסל את מדינתם? רק להמחשה – הרי לא יעלה על הדעת לנסח את כוונות הרצח של היטלר והנאצים כ"אי הכרה בעם היהודי". אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם כוונות הרצח של הערבים/פלסטינים. למען השם (תרתי משמע) אני קורא לכל כותבי המאמרים להפסיק להשתמש במונח המעורפל והצמחוני "הכרה במדינה יהודית" ובמקום זה לדבר בשפה ברורה ולומר את האמת, דוגרי, בפנים: הערבים רוצים להשמיד אותנו.
תודה לך על שכתבת על הבעיה הגדולה הזאת שכמעט אף אחד לא מעיר עליה למרות שהיא המחדל המסוכן ביותר בהסברה הישראלית שמוזנחת על ידי ממשלתנו ה"לאומית". קיומנו תלוי בעצמתנו האסטרטגית, והיא תלויה גם בהבנה נכונה של הסכסוך הישראלי-ערבי בדעת הקהל הרלווטית, למשל הדמוקרטים בארה"ב, תומכי הלייבור בבריטניה ועוד ועוד.
אמנם יש קשיים: א. ההסברה הישראלית בזמן רבין/אוסלו ששללה את הצגת הפלסטינים כמשחרים לחסול היהודים לפי תורת השלבים, היתה הסברה שסתמה את פיותיהם של המתריעים על הסכנה שבשער (הלא הם "אויבי השלום" שבודים סכנות) והשפעתה של תעמולת הפיסניקים הללו ממשיכה עד היום, מן הסתם. ב. יש למסבירים מצדנו בעית "שמשון דער נעבעכדיקער", כי שרידותנו מצריכה תקציב בטחון גדול ולמענו צריכים אנו להיראות כשמשון הגבור מול הערבים, שאם לא כן נבריח מהארץ ישראלים מוכשרים, משקיעים ותירים (מודגם עכשו היטב בפחד מחשיפה בפני זרים של שבריריותנו ע"י ירי על האירווויזיון).
בכל זאת, צריך להביא לידיעת העולם וצדקניו שהצדוד שהם מצדדים בפלסטינים אינו כפי שהוא נראה להם, כמצוה מן התורה הפרוגרסיבית של סיוע לצד החלש, אלא באמת הוא שתוף פעולה עם תואמי נאצים (שגם הם, כפלסטינים, לא חנכו ולא הטיפו להשמדת יהודים אלא לפנוים בלבד) שהם עדיין חלשים כמו גרמניה שלפני היטלר אבל חזוקם הרה אסון חמור כמו השואה + "בררת שמשון". צריך שקולך לא ישאר כקול קורא במדבר אלא לכתוב על כך רבות ולהעיר את ה"בייס" על מחדל ההסברה כדי שהממשלה תשנס מתנים.
בין היתר צריך להסביר ש"זכות השיבה" היא הזכות, שכל ותור עליה איננו תקף באמת, מבחינתם, לסלק את היהודים מ"הקרקעות הפלסטיניות" לשטחים קטנים משוללי יכולת הגנה, בתוך ים של מוסלמים.
ולכן הדרישה של נתניהו להכרה מוסלמית בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי חשובה ביותר ולא חשוב אם היא תכסיס שהוא נוקט בהסתמך על הסרבנות המוסלמית,סרבנות זו היא לב הסכסוך.
ההסתמכות על סירוב ערבי או מוסלמי להכיר במדינת לאום יהודית היא תכסיס, זה נכון, אבל החיסרון הוא שגם העולם מקבל אותה כמידה לא מעטה כתכסיס או טריק ישראלי. זאת משום שהסירוב להכיר במדינת לאום יהודית הוא רק תוצאה משנית, שהגורם לה הוא הרצון הערבי/מוסלמי/פלסטיני להשמיד אותנו, עובדה שמנהיגינו משום מה לא מזכירים. עדיף שנדבר בפירוש על הרצון הזה, ואז אפשר בהחלט להזכיר את הסירוב להכרה במדינה יהודית כפועל יוצא של רצון זה. העלאת הסירוב הערבי להכיר במדינה יהודית מוצדקת רק אם מעלים אותה כהוכחה לרצון להשמיד את ישראל, או להרוג את היהודים כמצוות האסלאם, שבגללו הסירוב הזה נולד בכלל. אז הטיעון הזה יקבל את ההקשר הנכון.
עדיין מחפשים "פתרון" למצב בלתי פתיר? מוטב לשאוף למציאות טובה יותר, כלכלית וביטחונית, במקום לניירות חסרי ערך באזור זה, שבו החזק שורד. אם, בכל זאת, ללמוד משהו מניסיון העבר, אפשר לעיין בהצעתו של ח"כ (מהאופוזיציה באותה עת) משה דיין לאוטונומיה חד צדדית, אשר הוגשה בכנסת כרעיון ראשוני ביום 24.12.80, במה שנראה כאיחור קריטי של 13.5 שנים. אילו פעל בהתאם לדרך זו בסוף יוני 67, במקביל לסיפוח מזרח ירושלים, יכול היה שר הביטחון דיין, אז בשיא תהילתו, לחסוך הרבה צרות שבאו אחר כך, בראש ובראשונה את הבכייה לדורות של הסכמי אוסלו. אבל גם בשנה האחרונה לחייו, כאשר היה סיעת יחיד בכנסת (הוא התפטר מתפקיד שר החוץ חצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, בין היתר בגלל אי ההתקדמות בשיחות בעניין האוטונומיה ואחריו התפטר גם שר הביטחון עזר ויצמן), זכתה הצעתו של דיין לתמיכה של 39 ח"כים, רובם מהמערך (לפי החלטת פרס). 3 מהתומכים היו מהליכוד ובהם אהוד אולמרט. מכל מקום, הצעתו של דיין נדחתה בכנסת, בהתאם לעמדת הליכוד בראשות מנחם בגין. חבל
עיסקת המאה צריכה להיפתח במשפטים הבאים:
1. היות ולישראל יש פצצות אטום וצבאה חזק פי כמה מצבאות ערב.
2. היות והערבים לא מסוגלים בעת הנוכחית לכונן דמוקרטיה אין שום חשיבות לדרישת העצמאות שלהם כי בכל מקרה הם יכוננו דיקטטורה.
3. היות והתל"ג לנפש במונחים ריאלים בישראל גבוה פי 20 מאשר בשכנותיה כלומר בהינתן שוק חופשיח ישראלי יכול להקצות 5% ממשכורתו לתושב סוריה המתגורר סמוך לגבול כדי שיעזוב את ביתו ויסע לעבוד בצפון סוריה.
4. היות ומדינות ערב נטולות הנפט הסובבות את ישראל זקוקות לסיוע חיצוני כדי לא לקרוס ולא לגווע ברעב.
עיסקת המאה תכלול את הצעדים הבאים:
ישראל תשתלט ותפנה מיושביהם את:
1. דרום לבנון המאוכלסת כיום בשיעים עד הרי השוף (השיעים יגורשו לאותם מקומות שהשיעים הבריחו את תושביהם בסוריה).
2. דרום מערב סוריה בואכה הר דרוזים (השטח כבר ריק אסד טיפל בתושביו).
ישראל כדי לסייע למצרים תרכוש את:
1. סיני בין אל עריש לנואיבה.
2. חופי הים של צפון ודרום סיני ישווקו לתיירות וכדיור לישראלים והתמורה תועבר למצריים.
3. המדבר ישמש כשטח אימונים לצה"ל.
4. ישראל תפנה את ערביי עזה ותיישב אותם מחדש במדבר המצרי מערבית לתעלת סואץ ותממן כמחווה של רצון טוב אספקת מים מהנילוס למדבר לתקופה מוגבלת.
5. ישראל תפנה את ערביי יו"ש לשטחים בסוריה שהתרוקנו מיושביהם בעקבות מלחמת האזרחים – כמחווה של רצון טוב ישראל תמכור את נכסיהם של ערביי יו"ש לישראלים המחפשים פתרון דיור ותעביר חלק מהסכומים לצורך שיקומם של ערביי יו"ש בסוריה.
6. הר הבית יסגר עד למציאת פרה אדומה.
7. סעודיה תפתח את גבולותיה להגירה חופשית של ירדנים – והיות שהשכר בסעודיה גבוה מבירדן אוכלוסיית ירדן תצטמצם. ישראל תקבל את ירדן לאחר שזאת תרוקן מתושביה ובתמורה לא תתנקש בשליטי סעודיה ו/או ירדן.
עלי עבדו, בהנחה שהוא ערבי, הוא ההוכחה שלא אבדה התקווה. הנה הערבי הראשון שהתפקח הבין ורואה נכוחה את המציאות. אמנם לערבי הראשון לקח זמן של 71 שנה עד שהתפקח והבין, ויש צפי שיתר כלל הערבים כיחידים יגיעו להתפקחות ותודעה כזו נצטרך להמתין שזו תגיע לרוב הערבים אולי בעוד כ 1,000 שנה.
לצערך ולשמחתי אני לא.
הדיבורים על שלום לא עוזרים לנו
לערבים נראה זה פשוט שלב בחיסול מדינת ישראל. יש להם זמן. אנחנו צריכים להבין שהערבים לא אוהבים אותנו כאן ולא רוצים מדינה יהודית לידם. הציבור הערבי שטוף מוח נגד היהודים ולכן יקחו כמה דורות לשנות את זה אם בכלל. תמיד יקום איזה מנהיג ערבי שמסיבות כלשהן רוצה להרוס מדינת היהודים אולי כדי להסיט מטרה ממנוץ
דבר דומה אנחנו רואים אצל הרבה נוצרים במיוחד הקאתולים. הציבור הקאתולי התחנך עם הסיפור שהיהודים הרגו את ישו ולכן צריך לשנוא אותם. שנאת היהודים אצל רוב הנוצרים והערבים היא חלק מהדנא שלהם כי בעצם שתי הדתות האילו בנויות על היהדות ותורתה. לכן כל עוד המקור, זה היהודים, קיים לא יפסיקו לשנוא אותנו כי אנחנו הבסיס וזה משמיט את הבסיס להיותם היחדים שאלוהים שם על האדמה.
לכן אין לנו ברירה אלא להיות מוכנים להלחם אפילו חמש מאות שנים. כל הדיבורים על שלום עם הערבים זה פשוט חוסר אחריות. אין שלום ולא יהיה שלום. ברגע שנניח את נישקינו נמות.
לכן גם הרעיון שצריך לשכנע את הערבים להכיר בנו הוא חסר תועלת כי ברגע שערבים ירצו הם יתחילו במלחמה נגדינו ועדיף לנו להיות מוכנים. מי יבוא לעזור לנו? באופן עקרוני אני לא מאמין לאף הבטחה של הערבים.
לכן עלינו להתקדם בצורה שבה אנחנו תמיד בעליונות צבאית. במקרה של מלחמה להגיב בכל החוזק ולגרום לערבים נזקים קשים ככל שאפשר כדי לכל הפחות בשנות דור אחד יהיה שקט.
המאמר חשוב, כי צריך להבין מה עומד מאחורי דרישות הערבים, אבל יש רובד נוסף, עמוק מזה: ההכרה של ישראל בעצמה.
כלומר, אנחנו (כחברה) עדיין לא מסוגלים לדרוש הכרה וריבונות מלאה בשטחנו.
כפי שאמר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, האסון שיותר גדול מהשואה, זה אנחנו- אלו שנשארו חיים, אבל עם תודעת שואה, עם פחד פתולוגי מהגויים ומגלות נוספת. עוד לא הפנמנו שאנחנו עם, שאנחנו מדינה עצמאית ועוצמתית, שיש לנו זכות מוסרית להגן על עצמנו ולהתיישב בארצנו.
לכן, ורק משום כך, טענות השמאל ומאמרים הזויים חסרי ביסוס מוסרי או היסטורי (כמו "מאד גטו עזה") מכרסמים במצפון של אנשי "ימין" מובהקים.
אם כבר להרחיב את הפרספקטיבה, זה הרובד היותר עמוק שחולל ומחולל מהלכים עגומים רבים של מדינת ישראל, מלפני קום המדינה ועד ה"סבבים" העכשוויים.
בין היתר צריך להסביר ש"זכות השיבה" היא הזכות, שכל ותור עליה איננו תקף באמת, מבחינתם, לסלק את היהודים מ"הקרקעות הפלסטיניות" לשטחים קטנים משוללי יכולת הגנה, בתוך ים של מוסלמים.
עובדה היסטורית עגומה היא: הערבים מעולם לא נסוגו אפילו מ"מ מדרישותיהם (והסכם השלום עם מצרים הוא רק משל). ישראל לעומת זאת נסוגה ונסוגה עם השנים יותר ויותר. עזבו את השמאל, אם נסקור התנועה הימנית לאומית הליכוד נמצא אותה היום משתי גדות לירדן למדינת חדרה גדרה חשופה לטילים ערביים, כשגם הנגב והגליל הופקר בידיים מוסלמיות. עגום כבר אמרתי?
אחרי זאת אין לערבים מה לדאוג מבחינתם החיפזון מהשטן.
חשוב להשקיע בעלייה
ופיזור העולים בפריפריה
בנגב בגליל ביוש הבקעה הערבה הגולן
וכך יקבעו גבולות הארץ