הולך על הסף: המשחק המסוכן של עלי ח'אמנאי

מימרה ישנה טוענת כי כל משבר מכיל בתוכו הזדמנות, והמשבר הנוכחי בין איראן לארה"ב אינו יוצא דופן בו הצהרות לוחמניות משני הצדדים הציתו מחדש את העניין בסכסוך שהיה רדום למחצה עד לאחרונה.

העניין המחודש הזה יכול לשמש כאמצעי שכנוע עבור כל המעורבים ואחרים המתעניינים בבעיה האיראנית לבחון את שורשי הסכסוך האמיתיים, ולנסות למצוא דרכים מציאותיות לנטרל אותו. אך לפני שנעשה זאת, ישנם כמה צעדים שצריך לקחת.

בתור התחלה, עלינו להבין כי המשבר הנוכחי לא נגרם מהסיבות המסורתיות שמובילות בדרך כלל למשברים בין מדינות. לאיראן ולארה"ב אין סכסוך על גבולות, הן לא נלחמות על שליטה במשאבי טבע ומים או גישה לים הפתוח ולא שואפות לחטוף נתחי שוק אחת מהשנייה. במילים אחרות, הסכסוך בין איראן וארה"ב לא עונה להגדרה של סכסוך בינלאומי קלאסי.

הסיבה לכך היא שאיראן כבר לא מתנהגת כאומה רגילה אלא ככלי קיבול לאידאולוגיה. יהיה מי שיאמר שאידיאולוגיה קיימת גם בצד האמריקני, אך כפי שהוכיחו עשורים של מלחמה קרה מול יריב רעיוני כמו ברה"מ, הערכים האמריקניים של דמוקרטיה וזכויות אדם פועלים בצורה הטובה ביותר בתוך מסגרת של מדינת לאום.

ארה"ב תמיד ראתה באידאולוגיה הקומוניסטית של ברה"מ אויבת אך היא הייתה מסוגלת להכיל אותה כחלק ממערכת יחסים מורכבת, והחל מניקיטה חרושצ'וב, גם המנהיגים הסובייטים נהגו באופן דומה. הם עדיין הצהירו כי הם שואפים לקבור את הקפיטליזם וביצעו תרגילים שונים כדי לקדם את מטרתם, אך הכל נעשה בגבולות ההתנהגות המוסכמת של המלחמה הקרה.

הלחץ יימשך?

בשנת 1970, כאשר איראן מיסדה את היחסים הרשמיים עם סין, בטהרן לא דרשו שהסינים יחדלו מלהיות קומוניסטים או אפילו שיפסיקו לארח עשרות מתנגדי משטר איראנים שנסעו להתאמן בסין.

במקום זאת דרשה איראן של השאה כי בייג'ינג תפסיק לחמש מורדים עומאנים שפעלו בתימן, אז תחת שלטון קומוניסטי, כתנאי לחתימת הסכם מסחר. שנתיים לאחר מכן, ממשל ניקסון אשר שאב עידוד מהניסוי האיראני המוצלח פתח גם הוא בתהליך נורמליזציה מול סין, שהוביל לבסוף ליחסים דיפלומטיים מלאים.

אך תקדימים היסטוריים לא תמיד ניתנים ליישום בכל תסריט של סכסוך, ועל פי מה שעומד על הכף בימים אלה אני מתקשה לדמיין את הרפובליקה האסלאמית תחת הנהגתו המוזרה של האייתוללה ח'אמנאי מקריבה את השאיפות האידיאולוגיות שלה כדי לקדם את האינטרס של איראן כמדינה.

למרות זאת, אם ימשך הלחץ הנוכחי על טהרן הן מצד אופוזיציה פנימית והן מצד אויביה מבחוץ, יתכן כי איראן תאלץ לבחון דרכי פעולה נוספות מלבד התרסה וסרבנות הרסנית.

סף הכאב

מי שזוכה לאחרונה לעדנה בקרב הממסד החומייניסטי הוא האימאם חסן בן עלי, נכדו הבכור של הנביא מוחמד ומי שנחשב לאימאם השיעי השני. בחודש שעבר ראתה אור באיראן מהדורה חדשה של ביוגרפיה אודותיו, שתורגמה מערבית על ידי האייתוללה ח'אמנאי. הוצאת הספר לוותה בדיונים רבים בתקשורת ובחוגים אינטלקטואליים ופוליטיים. השר לביטחון פנים מחמוד עלאווי שיבח את האסטרטגיה של האימאם חסן ואמר: "האימאם חסן לא תמיד היה צריך להתעלות. היו זמנים בהם דווקא כריעת ברך הייתה מקור להשראה עבור מאמיניו".

ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שח'אמנאי שוקל לנקוט במה שהוא הגדיר "גמישות הירואית", בזמן שמכונת התעמולה הרשמית של איראן כבר מתכוננת להכריז על ניצחון. כך למשל, סוכנות הידיעות טסנים דיווחה ב-21 במאי כי "העולם כולו כבר שומע את צליל העצמות האמריקניות המתפצחות".

סימן נוסף לכך הוא הזזת התאריך שקבע המנהיג העליון למחיקתה של מדינת ישראל מעל פני האדמה, שנדחה לשנת 2050. כדי להסיר ספק, בטהרן הדגישו ש"היעלמותה" של ישראל תגיע באותה העת יחד עם "קיצה של אמריקה": "איראן האסלאמית עוד תחזה בנפול אמריקה השטנית וישראל הכובשת בשנת 2050", אמר הגנרל חאמיד אבזרי, אחד מבכירי משמרות המהפכה.

האם כל אלה הן חדשות טובות? לא בהכרח. לשגעון החומיינסטי תמיד היה היגיון כלשהו, שנע בין כניעה משפילה תחת לחץ לתוקפנות חסרת בושה כאשר אותו לחץ הוסר. האתגר העומד בפני איראן כיום הוא להיפטר מהטירוף לחלוטין, מכיוון שכל מקרה נוסף של הונאה ונסיגה רק יקשה עוד יותר על תיקון המדינה בעתיד.

בניגוד לטענות הנשמעות על ידי חלק מהלובי הפרו-איראני בוושינגטון, הברירה האמריקנית אינה בין כניעה לשגעונות האייתוללות לבין פלישה כוללת לאיראן. ההיסטוריה למדה אותנו כי רק כאשר מנהיגי איראן יגיעו לסף הכאב הנסבל הם יהיו מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. אנחנו עדיין לא שם.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'. המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.