האומץ לשיר: הזמרת שהעזה לעמוד מול הדיקטטורה בווייטנאם

איומים על משפחה וחברים, פשיטות משטרתיות והופעות במחתרת: כוכבת הפופ מאי קוי לא מוותרת עד שתשיג "חופש ודמוקרטיה לווייטנאם"

"להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול". מאי קוי | צילום מסך

"הייתי בעבר כוכבת פופ", אומרת מאי קוי, חוזרת על כך יותר מפעם אחת. אך למה היא מתכוונת? בעיתונות הבינלאומית, יש המכנים אותה "כליידי גאגא של וייטנאם". יש המשווים אותה גם ללהקת הפאנק-רוק 'פוסי ריוט' המתנגדת למשטר הרוסי.

אם כן, למה מתכוונת מאי קוי כשהיא אומרת, בנימה של געגוע, "הייתי בעבר כוכבת פופ"? לטענתה, כדי להיות כוכב פופ בווייטנאם, צריך להופיע בטלוויזיה ולהיות מוצג בתקשורת, אך מאז שנת 2016 "מבודדים אותי מהמדיה ומהציבור. איני יכולה להופיע בטלוויזיה, איני יכולה לשיר בפומבי ואיני יכולה להתראיין למגזינים".

קוי נמצאת למעשה תחת חרם במדינתה שלה, אך שמה עדיין שגור בפיהם של רבים מהתושבים כיאה לתהילה שבנתה במשך השנים. היא גם יכולה להתראיין ל-'נשיונל ריוויו', שכמובן, אינו רואה אור בווייטנאם.

"אני אמן עצמאי", אומרת מאי קוי. באמריקה, כמו בכל מדינות המערב, זהו תואר שיש להתגאות בו. הוא מסמל שאתה אינך שייך למיינסטרים, או שאתה מאמין שאתה על "הקצה" או בלתי ניתן לסיווג. ייתכן גם שמשמעותו הוא שאתה פשוט לא מוצלח במיוחד. במדינה כמו וייטנאם, למונח "אמן עצמאי" משמעות חשובה: "אני אדם לעצמי. אני עצמאית מכל ארגון או חברה מסחרית. אני פשוט אמנית, העובדת עבור עצמה".

מאי קוי היא גם סמל של התנגדות דמוקרטית למשטר הקומוניסטי במדינתה.

שקר גדול

ישנן חמש מדינות קומוניסטיות בעולם כיום. הגדולה מהן היא סין, עם כמעט מיליארד וחצי אנשים. יש גם את צפון קוריאה, קובה, לאוס ווייטנאם. למשך זמן מה, וייטנאם הייתה ידועה כמדינה בתהליכי ליברליזציה. בהקשר זה, יש לי זיכרון משעשע שאשתף עמכם, מכנס הפורום הכלכלי העולמי שהתרחש בשוויץ בשנת 2007.

נגוין טאן דונג | ויקיפדיה

באתה העת, נגוין טאן דונג נכנס בדיוק לתפקידו כראש ממשלת וייטנאם, בו יישאר עד 2016. בחור חייכני, הוא חייך וחייך כמעט בחוסר-טבעיות, בעודו מדבר עם קומץ עיתונאים. הוא דיבר על פתיחותה של וייטנאם ועל המעבר "מכלכלה מתוכננת" "למנגנוני שוק". בנקודה מסוימת, הוא תיאר את וייטנאם "כמדינת בקתת-עץ". מה? רק לאחר מכן הבנתי שהוא רמז לאתר ההיסטורי בו התגוררו הוריו של הנשיא ללינקולן. אז וייטנאם היא מדינת בקתת-עץ, הוא קבע והמשיך: "של העם, על-ידי העם ובעבור העם".

לאחר כחצי שעה של הרצאה על ליברליזם קלאסי, או לפחות על דבר מה המתיימר לכך, שאלתי אותו אילו אלמנטים של קומוניזם עדיין קוסמים לאליטות השולטות של וייטנאם, והאם יש מקום בווייטנאם של היום לחופש הדת וחופש העיתונות.

החיוכים התפוגגו. "הרשה לי להרגיע אותך שאנו ממשלה סוציאליסטית ושאנו ממשיכים במטרתנו להשיג מטרות סוציאליסטיות", אמר נגוין והמשיך: "המפלגה הקומוניסטית היא המפלגה שתוביל את המדינה וסוציאליזם הינו מטרתנו. זוהי הבחירה ההיסטורית של העם. אנו בחרנו בדרך זו על בסיס וולונטרי". ברשימותיי כתבתי בקצרה: "שקר גדול".

שערורייה לאומית

אין ספק שווייטנאם אכן נפתחה לעולם בעשור וחצי האחרון, בטח במובנים כלכליים. אך בשנתיים האחרונות יש החמרה במצב. מבקרי הסטטוס-קוו במדינה נעצרו על ידי המשטר, ואחד מהעצירים הפוליטיים היותר ידועים, הינו טרונג מין דוק, עיתונאי שמתעניין במיוחד בזכויות עובדים (בווייטנאם אין איגודי עובדים שאינם מטעם המדינה).

מאי קוי, כוכבת הפופ (לשעבר, לטענתה) אינה בכלא. בעבר היא עוכבה בשדה התעופה למשך שמונה שעות, ויחד עם בעלה פונתה מביתה פעמיים בעבר. היא הוטרדה על ידי המשטר גם בדרכים אחרות. בשיחתי עימה בניו-יורק שאלתי: "האם הפרסום שלך מגן עלייך ברמה מסוימת? האם דברים יהיו נוראים יותר בלעדיו?". התשובה היא כן. "אם היו עושים לי משהו", היא אומרת, "כולם ידעו מיד. זה יהיה ידוע בתקשורת העולמית. אם הם רוצים לעשות לי משהו, עליהם לחשוב על כך פעמיים".

מאי קוי היא אישה חיננית עם נטיה לגחמנות, כפי שניתן לצפות מכוכבת פופ. יחד עם זאת, היא נחושה ורצינית. היא מתקשה מעט באנגלית, אך מסוגלת להביע עצמה בדרכה שלה. בעלה בן סוונטון הוא אזרח אוסטרלי  שדובר ווייאטנמית "ברמה טובה מאוד", היא אומרת.

כיום באמצע שנות השלושים לחייה, מאי קוי נולדה כעשר שנים לאחר מלחמת וייטנאם. היא טוענת שאנשים מהדור שלה לא חושבים הרבה על המלחמה. "אנו חושבים שעלינו לעשות משהו כדי לגרום לשינוי. אנו לא רוצים לחיות עוד תחת המשטר הזה'".

היא נולדה בעיר קאם ראן, בת לאם מורה לספרות ואב מורה למוסיקה. "לימדו אותי לשיר ולכתוב שירים עוד כשהייתי בת שמונה", היא מספרת. כאשר הייתה בת שתים עשרה היא הצטרפה ללהקת החתונות של אביה. מאי קוי גדלה להיות כוכבת פופ: בשנת 2010 היא זכתה בפרס שיר השנה של וייטנאם, האישה הראשונה לעשות כן. שירה המנצח היה "VN", בעבור Vietnam. כחלק מחגיגות הזכיה, היא גילחה חלק מראשה ליצירת האותיות "VN". רבים אהבו זאת, ורבים לא.

היא הכתה גלים שוב ושוב בחברה אותה היא מתארת כ"שמרנית". היא דיברה על זכויות נשים וזכויות הומוסקסואלים, ובנוסף עוררה שערורייה לאומית "כשאמרתי שאני לא רוצה להביא ילדים".

הרשה לנו לשיר

בעיקר היא דיברה נגד הצנזורה. תמיד היה עליה להגיש את שיריה לצנזורים, אשר היו אוסרים על שירים מסוימים באופן שרירותי לחלוטין. "למערכת אין כללים קבועים אחריהם ניתן לעקוב, והצנזורים מחזיקים בכוח לעשות ככל העולה על רוחם". בוייטנאם תמיד עלייך לבקש רשות על כל דבר ודבר. למאי קוי נמאס והיא חיברה שיר בנושא:

אנא, אדוני, הרשה לנו לשיר / אנא, אדוני, הרשה לנו להציג אמנות / הרשה לנו לפרסם ספרים / הרשה לנו להתאהב / הרשה לנו להביע את דעותינו / הרשה לנו להתנדב למטרות נעלות"

רגע אחד: מה היה שם בדיוק בשורה האחרונה? כן, מאי קוי מאשרת בפניי: בווייטנאם עלייך לבקש רשות גם כדי להתנדב או לתת צדקה לעניים. לכל אורכו של השיר, היא שרה: "תן לנו את הזכויות הכתובות בחוקתנו". הן אכן שם, כתובות שחור על גבי לבן, אך אינן מכובדות על ידי הממשלה. מיותר לומר שהיא לא שרה את השיר בווייטנאם – רק בצורה מחתרתית.

לדעתי ולדעת אחרים, קשה לסווג את סגנון המוסיקה של מאי קוי. זה נשמע לעיתים אמריקני, עם נגיעות של מוסיקת נשמה, בלוז, קאנטרי ורוק. זה נשמע גם למעשה, וייטנאמי. מאי קוי מביעה מגוון רחב של השפעות ומסורות והיא מגוונת בכישרונותיה: כותבת, שרה, מנגנת בגיטרה ופסנתר וייתכן שיותר מכך.

בשנת 2016 מישהו שאל אותה מדוע לא תציע עצמה לתפקיד באסיפה הכללית – הפרלמנט המשמש כחותמת גומי ומלא בחברי המפלגה הקומוניסטית. אך עדיין ישנה אפשרות להציע עצמך לתפקיד וכך עשתה. צעד זה יצר זעזוע אדיר. בתחילה, בכירים בממשל לעגו וטענו "שעליה לדבוק בשירה", אך אזרחים מן המניין תהו אם מאי קוי היא בדיחה, מדוע הממשלה נאבקת כל כך לקעקע אותה?. הממשלה מנגד הקשיחה עמדתה, ובוצעה פשיטה על אחד ממופעיה. הם איימו על אנשים הקרובים אליה (אשר קיבלו את המסר ושמרו על מרחק). לבסוף, מנעו ממאי קוי להציע עצמה לתפקיד.

בין אובמה לטראמפ

בזמן אירועים אלו, הנשיא לשעבר אובמה היה בדרכו לביקור במדינה. מאי קוי הקליטה סרטון המזמין אותו להיפגש עימה, יחד עם מתנגדי משטר וחברים אחרים בקהילה האזרחית. לקראת מועד הפגישה, קיבלה מאי קוי שיחת טלפון מידיד אשר קרוב משפחתו עובד בממשלה. "את מצויה תחת מעקב של 24 שעות", הזהיר, "והמשטרה תנסה לעצור בעדך מלהגיע". כך מאי קוי נשארה במחבוא – עד שהגיעה העת לפגישה.

אובמה נפגש איתם בפרטיות למשך שעה ואז קיים מסיבת עיתונאים קצרה עם חברי הקבוצה. מאי קוי ישבה לצידו של הנשיא כאשר אמר: "יש לנו כאן כוכבת פופולרית במיוחד אשר דיברה עימנו על חופש הביטוי".

שנה לאחר מכן, בנובמבר 2017, הנשיא טראמפ הגיע לווייטנאם, אך הוא סרב להיפגש קבוצה דומה. בשיחה עם הנשיא טראן דאי קואנג אמר טראמפ: "יצא לי לבקר באיזורים שונים בווייטנאם, וזה נראה ממש טוב. האנשים שמחים ומנופפים לנו לשלום והם אוהבים את ארה"ב, הם היו שם בהמוניהם ברחובות ואנו מעריכים זאת". הנשיא טראמפ התלונן על חוסר איזון בסחר שבין ארה"ב לווייטנאם, אך הוסיף: "חוץ מכך, אני חושב שיהיו לנו יחסים נפלאים ואני מצפה לכך בשנים הבאות".

מאוכזבת ממה שנראה לה כהתנשאות מצידו של טראמפ, מאי קוי ארגנה מחאה קטנה. "רציתי להפסיק לדבר על חופש הביטוי ולהתחיל ליישם זאת בפועל", אמרה. מחאתה, כמו דברים אחרים שעשתה, יצרה גלים.

הקרב על הדגל

מאי קוי מפורסמת מסביב לעולם, דבר נדיר לאמן ווייטנאמי או למעשה כמעט לכל אמן. מוקדם יותר השנה, היא זכתה בפרס על שם ואצלב האבל המוענק על ידי 'הקרן לזכויות אדם' הממוקמת בניו-יורק, והיא משמשת כקול עבור אלו שאינם יכולים להשמיע את קולם.

דגל וייטנאם | Hector Garcia

עם זאת, מאי היא אמנית שנויה במחלוקת, ולא רק בעיני הקומוניסטים אל גם בקרב ווייטנאמים-אמריקנים רבים. היא גרמה "לשערוריה גדולה" כך היא מספרת לי, כאשר הגיעה למופע בווירג'יניה ועל הבמה היה הדגל הישן של דרום-וייטנאם. היא דרשה שהוא יוסר לפני שתעלה לשיר, ולא רצתה לשיר תחת הדגל הצהוב של דרום-וייטנאם כמו שלא רצתה לשיר תחת הדגל האדום של וייטנאם הקומוניסטית.

מה יש לה נגד הדגל הצהוב? ובכן, בקצרה, הם הפסידו את המדינה והעבירו את הווייטנאמים בדרום ובכל מקום אחר בעצם, לעשורים של שלטון קומוניסטי. "איבדתי תמיכה רבה בגלל זה", היא אומרת, "אך הדבר החשוב הוא שהצתתי דיון גדול בנושא חופש הביטוי. אנשים עדיין מדברים על כך ומתקוטטים בנושא".

בפברואר האחרון היא פירסמה אלבום הנקרא, בישירות מסוימת, "התנגדות" (האלבום פורסם בחו"ל כמובן ולא במדינתה). במשך זמן מה, להקתה של מאי קוי נשאה בחלק משמה את המילה "התנגדות", אך זה גרם לבעיות רבות, כמו למשל איומים על משפחות חברי הלהקה. עם הבנה רבה וללא רגשות טינה, היא החליטה להסיר את המילה הבעייתית.

גם ההורים שלה היו "מפוחדים מאוד בהתחלה", היא מספרת. "הם תמיד אמרו, 'עלייך להפסיק לומר מה את מתכוונת לעשות', מכיוון שהם יודעים כמה אכזרית היא המפלגה הקומוניסטית. הם מכירים אותה שנים רבות. אך עתה, הם מאוד גאים בי".

אימפריות נופלות

מוזיקאי מדור מבוגר יותר, נוק דאי בן ה-72, צוטט ב'ניו-יורק טיימס' כאשר דיבר על אמנים וייטנאמים ואמר כי הם "אינם יכולים להתגבר על הפחד לומר באמת את שעל ליבם. מאי קוי היא תופעה ייחודית מכיוון שהבינה שמטרתו של אמן היא לדבר על הבעיות המשותפות בחברה".

נוק דאי | צילום מסך

שאלתי את מאי קוי אודות נגוק דאי, והיא אמרה שהוא היה בעברו חבר מפלגה עם כל הזכויות המגיעות עם מעמד זה. הוא היה כוכב גדול, אך אז הפך למבקר של המפלגה והוחרם – כפי שקרה לה.

כאשר אני מעיר לה על אומץ ליבה, היא מוחה. "יש חברים במולדתי שאמיצים יותר ממני", היא אומרת. שאלתי אם היא יכולה לתקשר איתם. היא מעקמת את אפה ואומרת: "זה מאוד קשה". לא שאלתי עוד.

מטרתה של מאי קוי היא להביא "יותר חופש" לווייטנאם, "דמוקרטיה אמיתית וזכויות שמובטחות לנו בחוקה". מה יכולים זרים לעשות בנושא? היא חושבת ואומרת שחברות כגון פייסבוק, גוגל ואחרות, נכנעות בפני הדיקטטורה הווייטנאמית שמגבילה את חופש הביטוי. "אני חושבת שאנשים מסביב לעולם צריכים להפעיל יותר לחץ עליהן כדי להפסיק לעשות כן, אני חושבת שזו תהיה עזרה גדולה".


המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. שטויות במיץ,
    לקחו זמרת ובנו עליה תיאוריה שלמה שויאטנאם היא סוג של דיקטטורה קומיניסטית.
    זה בדיוק כמו לקחת את עינת ויצמן ולהתבסס על מה שהיא אומרת ועושה.
    ויאטנאם היא אכן מדינה קומוניסטית אבל כאן תם הקטע הנכון. במדינה של כמעט 100 מיליון איש שהתל"ג השנתי שלה בין הכי גבוהים בעולם, שצמחה מתמ"ג של 6 מיליארד$ ב1990 לכ-250 מיליארד היום, והעלתה את איכות החיים של האזרחים שלה משמעותית, שנפתחה למערב לחלוטין, שכמות השינויים עברה בתקופה זאת אינסופית כמעט, זאת ויאטנאם.
    לדעתי גם אין דרך אחרת לנהל מדינות בסדר גודל כזה במזרח ועובדה שזה מצליח

    1. קצת נסחפת עם התמ"ג אבל זאת לא הנקודה.
      נניח שהמדינה מצליחה מבחינה כלכלית, האם זה מצדיק עוולות כמו רדיפה והשתקה של מתנגדי המשטר?

    2. המילים בשיר שלה כפי שמופיע בקישור ביוטיוב הרבה יותר בוטות מאשר בגוף המאמר.
      יש בשיר לטעמי עבירה של "העלבת עובדי ציבור" שמצדיקה את החקירה שלה באזהרה גם במדינות ליברליות ודמוקרטיות.

      הופתעתי לטובה מהיחס הסלחני כלפיה – שדווקא מעיד שויטנאם כבר אינה דיקטטורה.

      לגבי התל"ג במונחים אבסולוטיים 2,200$ לנפש זה 5% מהתל"ג בארץ – זה כלום.
      יש לזכור שויטנאם כבר מיצתה את הפוטנציאל הדמוגרפי – זה לא שהגבר הוא המפרנס היחיד למשפחה מרובת ילדים. בויטנאם כבר למעלה משני עשורים יש רק 2 ילדים במשפחה – ההורים משקיעים בהשכלת הילדים והנשים יוצאות לעבוד –