ג'ון קליז העז לומר את האמת על הגירה והפך למטרה

אחד אחרי השני, העדר בוחר לו מטרות לדריסה. אך רמיסת אנשים עבור פשעים שבוצעו לאחרונה כבר לא מספקת את העדר, אז הוא פונה למרחבי האינטרנט כדי לסרוק אחר מעידות מן העבר. כיום אנשים הופכים למטרות דריסה לא רק בשל התבטאויות שנויות במחלוקת שהשמיעו בהווה, אלא בשל מחשבות ישנות ודעות מן העבר הרחוק.

המטרה האחרונה להתנפלות פראית שכזו היה השחקן והקומיקאי ג'ון קליז, וגם הוא זכה לתענוג המפוקפק לא בגלל דעה שביטא בזמן האחרון, אלא משום שהזכיר בקצרה משפט שאמר לפני שמונה שנים. אז, בראיון לתוכנית טלוויזיה באוסטרליה, טען קליז כי לונדון היא "כבר לא עיר אנגלית".

קליז השמיע הערה זו בעקבות המהומות בעיר בשנת 2011, בהן הייתה לונדון משותקת במהלך מספר לילות של אלימות שהתפשטה גם לחלקים אחרים במדינה. הטיעון שהעלה אז היה מבוסס בבירור על התרשמות אישית, ולא נאמר בטון ארסי או דמגוגי אלא בעיקר מתוך הבעת צער. בכל עולם נורמלי ושפוי, כאן היה נפסק הוויכוח.

אך אלה אינם זמנים שפויים או נורמליים. וכך, כאשר קליז התייחס בשבוע שעבר בציוץ בטוויטר לאותה הערה ישנה ואמר "כל החברים שלי שחיים בחו"ל אישרו את האבחנה, כך שחייבת להיות בה מן האמת", הפרסות של חברי העדר התחילו לרטוט מזעם.

עולם עצוב

לפני שמונה שנים, כאשר קליז העיר לראשונה לגבי לונדון, ראש העיר דאז בוריס ג'ונסון מתח ביקורת על הקומיקאי ועל טענתו כי היא מרגישה כעיר זרה. "אנחנו צריכים לחגוג את רב-הגוניות שלנו", התעקש.

באופן דומה, גם בסערה המחודשת ראש העיר הנוכחי ביקר את קליז על כך שהעז לבטא את דעתו. בהומור עצבני אופייני אמר סאדיק ח'אן כי קליז נשמע "כאילו הוא עדיין בדמותו של באזיל פולטי (בעל המלון האקסצנטרי מהסדרה 'המלון של פולטי')".

אחרים הצביעו על העובדה לפיה ג'ון קליז חי בימים אלה באיים הקאריביים, כאילו יש בכך לצבוע את הטיעון שלו כלא קביל או שקרי. בתוכניות הטלוויזיה והרדיו קיימו דיונים בשאלה האם דבריו של קליז היו גזעניים, ונראה שברשת הטוויטר ורשתות חברתיות אחרות שררה הסכמה כי כך היו בוודאי. הגיע הזמן לבטל את קליז.

למרות שזה לא משנה לעניינו, אעשה כאן גילוי נאות קצר. ג'ון קליז אינו אדם שדעותיו ורעיונותיו תואמים במאת האחוזים לשלי. כך למשל, לפני כמה שנים הוא תמך בהחלת גרסה של שיטת בחירות יחסית לפרלמנט בבריטניה במקום שיטת הרוב הנהוגה כיום, ומאוחר יותר תמך בחקירה שהוביל הלורד לבסון ואיימה לפגוע אנושות בחופש העיתונות.

אלו כמובן דעות שכל אדם סביר עשוי להחזיק בהן, אך אני נותן גם הנחה קלה לג'ון קליז. זה היה עולם עצוב מאוד אם לא היינו יכולים להנות מיצירות מופת כמו 'בריאן כוכב עליון' או 'פולטי' רק בגלל חילוקי דעות על שיטת הצבעה. אבל העדר לא מטריד את עצמו בשיקולים כאלה, הוא פשוט ממשיך לשעוט הלאה לעבר המטרה.

הסלמה בזעקות

יתכן שלעוצמת הזעם העדרי תרמה העובדה שאנו מדברים פה על קן הצרעות האסור אותו העז קליז לטלטל, ועוד פעמיים בתוך עשור – ההגירה. אני חושש כי סיבה נוספת לזעם הגובר היא פשוט העובדה שיש אמת בדבריו. אחד הסימנים האמינים ביותר לכך שנתקלת בקצת אמת הם אנשים שמאבדים לפתע כל היגיון ומתחילים לזעוק סיסמאות, בזמן שאתה מנסה לנהל דיון.

כפי שהסברתי בספרי האחרון, קליז או אחרים היו זוכים לאותה תגובה בדיוק גם אם כל תרומתם לדיון הייתה ציטוט הממצאים הרשמיים של מפקד האוכלוסין משנת 2011-12, שנתוניו הראו כי אנשים המזדהים כ'בריטי לבן' הם מיעוט בלונדון.

כפי שקורה תמיד עם התפרצויות הזעם (ובעניין ההגירה זה לא משנה אם השמרנים או הלייבור בשלטון), ההמון הכועס חוזר תמיד לאותה המנטרה: "רב-גוניות היא הכוח שלנו". מבחינה לוגית זה אומר שמהלך הטיעון שלהם לגבי ההרכב התרבותי והדמוגרפי של לונדון נראה בערך כך:

1. אסור לך להגיד את זה.

2. זאת לא האמת.

3. זאת האמת אבל היא נהדרת.

זו אותה תגובה בדיוק בכל פעם שמישהו מנסה לדון בממצאי מפקד האוכלוסין. מכיוון שהמפקד הבא לא צפוי להראות היפוך במגמות הדמוגרפיות, נראה שניתן לצפות להסלמה בעוצמת הזעקות שישמעו בכל פעם שמישהו יעיר לגבי העובדות הכתובת במסמך רשמי של הממשלה, או לגבי מה שהוא רואה מול עיניו.

פשע בלתי נסלח

מכיוון שבימים אלה אנחנו נצרכים למצוא סיבות לאופטימיות היכן שרק אפשר, אולי כדאי להגיד שיש דבר די מופלא בהתפרצות העדר האחרונה הזו והתנגשותו עם ג'ון קליז, שנשאר נאמן לדרכו כתמיד, לא נבהל מהזעקות ועמד על שלו.

בשנת 1979, כאשר הסרט 'בריאן כוכב עליון' שהציג את חייו של ישו באופן פרודי יצא לאקרנים, קליז ושותפו לחבורת 'מונטי פייתון' מייקל פיילין השתתפו בעימות טלוויזיוני מול הבישוף של סַאתֶ'ק מרווין סטוקווד והעיתונאי מלקולם מוג'ריג', שהיה ידוע באמונתו הקתולית.

באותו אולפן, לפני 40 שנה בדיוק, קליז ופיילין עמדו מול איש הדת ואיש הספר ולא מצמצו לרגע. קליז הציע קו הגנה רגשני לזכותו של קומיקאי (ושל כל אחד אחר) לומר את אשר ליבו, גם לגבי נושאים אותם אחרים ראו כמקודשים. הוא גם התעקש במיוחד לעמוד על חשיבותן של עובדות ולא התבייש להעמיד את יריביו לובשי הגלימה על טעיותיהם. בשנים שעברו מאז ההסכמה הכללית היא שסטוקווד ומוג'ריג' לא היו בצד המנצח בעימות הזה.

באופן דומה, גם בשבוע שעבר קליז סירב לסגת. בעוד העדר בטוויטר מסתער לעברו בפראות, קליז המשיך לדבוק בעמדתו לפיה אנשים מפרשים את דבריו מ-2011 בצורה שגויה, הצביע על כך שהם נאמרו מתוך דאגה לתרבות ולא לגזע, וטען כי זה לגיטימי לחלוטין להעדיף תרבות אחת על אחרת:

אני מעדיף תרבויות שלא מקבלות בהבנה תופעות כמו מילת נשים. האם עמדה כזו תחשב כגזענית על ידי כל אלה שרק מחכים להיעלב בשם מישהו אחר?"

בעולם של אספסוף הרשתות החברתיות, אדם שמסרב להשתטח בפני העדר מבצע פשע בלתי נסלח שאין ממנו חזרה. העדר פשוט לא מסוגל לעכל אדם בעל חשיבה עצמאית וביטחון בדעותיו, שמקבל בהבנה (ולפעמים גם בזלזול במקרה הצורך) דעות של אחרים.

אמנם יריביו החדשים של קליז אינם לובשים גלימת כמורה כמו אלו מלפני ארבעים שנה, אך תפיסת עולמם היא דומה להפליא. לפני ארבעה עשורים הם דיברו על "כפירה" ו"חילול הקודש", היום הם מטיפים לנו שעלינו לחגוג את ה"רב-גוניות". זהו אותו זן בדיוק של יריבים: תמיד גוערים ונוזפים, תמיד צבועים, אף פעם לא משעשעים. וזהו אכן מראה מופלא לחזות בו – בעוד זהות האנשים שמרכיבים את מעמד הכמורה השתנתה לחלוטין, ג'ון קליז לא השתנה כלל.

דאגלס מאריי הוא מחברו של הספר "המוות המוזר של אירופה". הטור התפרסם לראשונה באתר UnHerd.com.