מומחים מובילים בתחום המשפט הבינלאומי קבעו כבר לאחר מלחמת ששת הימים כי ישראל מחזיקה בגולן באופן לגיטימי לחלוטין
52 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים, אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ודרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים מהם היא הותקפה.
נציגים ישראליים ציינו תמיד את העובדה שלפני 1967 רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה לכשעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרות" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן. זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה, כמו גם זכויותיה בירושלים, נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את פרוץ מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים באותה תקופה.
כך למשל, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים, במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law. המחבר היה משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלות חשיבות וראויות לעיון מדוקדק.
שוובל הסביר כי כאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו. שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר: השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזויינת. למעשה, ברית המועצות ניסתה להעביר הצעות הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן, אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהייתה זו מלחמת הגנה עצמית.
עובדה נוספת אליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה הייתה בעייתית ביותר. הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים ב-1948 הייתה לא-חוקית, ולכן סיכם שוובל כי "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע, וציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים".
אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 1967. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי, אלא קווי שביתת נשק אותם ישראל זכאית להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.
ריק ריבוני
שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. גם פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג' שכיהן בעבר כיועץ המשפטי של ממשלת אוסטרליה, טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף.
לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהייתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים הייתה האימפריה העותומאנית ששלטה כאן בין השנים 1917-1517, ולאחר מלחמת העולם הראשונה ויתרה באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ועל שאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה השעיה או השהייה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות, ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים.
מסקנתו הייתה שאת החלל שנוצר מילאה ישראל באזורים בהם פעל והחזיק צה"ל לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או טיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967, כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.
דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטוב שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון. נקודת המוצא של רוסטוב לניתוח המצב הייתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתם הלאומי, והוא טען כי הזכויות המשפטיות שהוטמעו בתוך המנדט על ארץ ישראל שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.
זיכרון מעומעם
יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים? התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי משום שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. ישנם מספר גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי.
האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל". כלומר, ישנו משקל למה שכתבו גדולי המשפט לאחר מלחמת ששת הימים. עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד, אולם כאשר משווים את המשקל של החלטות לא-מחייבות בעצרת הכללית נגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.
הטיעונים המשפטיים שהשמיעו שוובל, לוטפארכט ורוסטוב היו ידועים לדיפלומטים ישראליים לאחר מלחמת ששת הימים, ואף הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה-70 וה-80. אך בשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם וידיעת הזכויות של ישראל הנחוצות לה במסגרת המשא ומתן לשלום נותרו נחלתם של קומץ מומחים.
הנאומים שנשאו דיפלומטים כמו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלבנטיים לימינו. מה שחשוב הוא שלדוברים הישראליים תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם בתפקיד.
ד"ר דורי גולד הוא נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, כיהן כשגריר ישראל באו"ם ושירת כיועצו המדיני של רה"מ בנימין נתניהו. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
נסה תספר את העובדות האלו בקורס הצוערים של משרד החוץ…
הטיעונים במאמר, שאין לי יכולת לבחון אותם ולכן אתייחס אלהין כתקפים, מתייחסים כולם לירושלים והגדה המערבית.
מה הקשר לכותרת המתייחסת רמת הגולן שבה המצב המשפטי וההיסטוריה שונים לחלוטין ?
אפשר למצוא את הטענות לרמת הגולן בטענה הראשונה
שבגלל שהאיזור שומש להתקפה על ישובים יהודים וישראל
וכן בגלל שזה היה הגבול בין האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית
השתנות הגבול לצורך הגנה הינה לגיטימית ואף מתבקשת
שניים אוחזים במעיל
זה אומר כולה שלי
וזה אומר קר לי
למי תתנו את המעיל ?
חייבים להזכיר לכולם – זה שלנו.
למי אכפת מהחוק הבינלאומי?
איזו עוד מדינה מערבית מקיימת אותו בכלל?
אין דבר כזה חוק בינלאומי!
יש בדברים מסויימים, הסכמים בין מדינות מסויימות וזה הכל.
השימוש במושג "משפט בינלאומי" הוא דמגוגיה והטעיה… !!!
תודה רבה למחבר! בהחלט ראוי לשמש שר החוץ.