30 שנה לפתווה נגד סלמאן רושדי: האם המערב נכנע סופית לאסלאמיזם?

משנת 1989 בה ראה אור הספר 'פסוקי השטן' מאת סלמאן רושדי, ועד להפגנה שנערכה ב-2010 בארה"ב לציון "יום ציורי מוחמד", ניתן לראות דפוס מוכר. הוא מתחיל כאשר מישהו במערב מביע ביקורת על האסלאם. או אז אסלאמיסטים מגיבים בזעם, בדרישות להתנצלות, באיומים משפטיים ובאלימות. המערב מצידו מגיב לכך בהיסוס, מתפתל ולבסוף מתקפל. במהלך הדרך הקבועה הזו, כל מחלוקת בנושא מציתה מחדש דיון המתמקד בחופש הביטוי.

ברצוני לטעון שתי טענות לגבי התהליך המתואר לעיל. הראשונה היא שהזכות והיכולת של גורמים במערב להביע ביקורת ואף לגחך על מוסלמים נשחקה מאוד במהלך השנים. הנקודה השנייה היא שחופש הביטוי הוא רק חלק קטן מהבעיה. מה שעומד כאן על הכף הוא דבר עמוק הרבה יותר, אולי השאלה החשובה ביותר של ימינו: האם המערב מסוגל לשמר את תרבותו ההיסטורית מול המתקפה האסלאמיסטית, או שהוא בדרך להיכנע?

ניתן לשים את האצבע על הרגע בו החל הגל האסלאמיסטי לנוע לכיוון המערב. ביום ה-14 בפברואר 1989 צפה בטלוויזיה המנהיג העליון של איראן, האייתוללה ח'ומייני, בהפגנות אלימות בפקיסטן נגד ספר חדש שחיבר סלמאן רושדי, סופר בריטי נודע בעל שורשים בדרום אסיה. כותרת הספר, 'פסוקי השטן', הייתה התייחסות ישירה לקוראן והציבה אתגר גדול לרגישות האסלאמית הידועה, והתוכן שלו רק הגביר את הזעם. בכעסו על מה שתפס כחילול קודשי האסלאם, ח'ומייני פרסם פסק הלכה המיועד למאמינים שהשפעתו מורגשת עד ימינו. בין השאר כתב האייתוללה:

אני מודיע לכל המוסלמים הקנאים בעולם כי מחבר הספר הנקרא 'פסוקי השטן' – שנערך, הודפס ופורסם כהתרסה לאסלאם, הנביא והקוראן – וכל אלו המעורבים בפרסומו או היו מודעים לתוכנו, נידונים למוות.

אני קורא לכל המוסלמים הקנאים להוציא אותם להורג במהירות, היכן שלא יהיו, כך שאף אחד אחר לא יעז שוב להעליב את קודשי האסלאם. בעזרת האל, כל מי שייהרג במהלך ביצוע פעולה כזו ייחשב כשאהיד.

בנוסף, כל אדם בעל גישה למחבר הספר שאינו מחזיק ביכולת להוציא אותו להורג, חייב לדווח על כך על מנת שיזכה לעונש על פעולותיו"

הפתווה חסרת התקדים הזו (אף ראש מדינה מעולם לא קרא לחיסול של סופר המתגורר בארץ אחרת) הגיעה ממש משום מקום והפתיעה את כולם, מהממשלה האיראנית ועד לרושדי עצמו. אף אחד לא דמיין שספר בדיוני, מלא באנשים הנופלים מהשמיים וחיות מדברות, יצית כך את זעמו של שליט איראן, מדינה בה רושדי לא עסק מעולם בכתביו.

פסק ההלכה הוביל להתקפות פיזיות על חנויות ספרים באיטליה, נורבגיה וארה"ב, ועל המתרגמים של הספר ביפן ובטורקיה. במקרה הטורקי, מתרגם הספר ועוד 36 בני אדם נספו בהצתה של המלון בו שהו. מקרי אלימות נוספים במדינות בעלות רוב מוסלמי גבו יותר מעשרים קורבנות, בעיקר בדרום אסיה. ואז, כאשר הזעם החל להירגע מעט לאחר שבועות של טירוף, ח'ומייני נפטר ומותו הפך את פסק ההלכה לנצחי.

פסק ההלכה מכיל ארבעה אלמנטים עיקריים. ראשית, בציון ה"התרסה לאסלאם, הנביא והקוראן", ח'ומייני התווה את הטווח הרחב של נושאים קדושים שחייבים להתייחס אליהם בכבוד, כאשר העונש על הפרסת האיסור הזה הוא מוות. שנית, על ידי התמקדות ב"כל המעורבים" בפרסום הספר ובכל אלו ש"היו מודעים לתוכנו", פסק ההלכה מכריז מלחמה לא רק על המחבר אלא על תשתית תרבותית שלמה הכוללת אלפי עובדים של בתי ההוצאה לאור, מפרסמים, חברות הפצה וחנויות ספרים.

שלישית, באמצעות הפקודה על חיסול רושדי כדי "שאף אחד אחר לא יעז שוב להעליב את קודשי האסלאם", ח'ומייני הבהיר היטב כי מטרתו אינה רק להעניש את הסופר אלא למנוע מקרים עתידיים דומים. לבסוף, על ידי הדרישה לדיווח מאלו שאינם מסוגלים לחסל את רושדי, ח'ומייני קורא למעשה לכל מוסלמי ברחבי העולם להפוך לחלק מרשת ריגול בלתי-רשמית המוקדשת לשמירה על קודשי האסלאם. ארבעת המאפיינים האלו מרכיבים ביחד את מה שאני מגדיר "חוקי רושדי". שלושה עשורים לאחר מכן, הם נותרו בדיוק כפי שהיו.

***

פסק ההלכה נגד סלמאן רושדי יצר כמה תקדימים חדשים במערב: מנהיג פוליטי של מדינה זרה שהתעלם בהצלחה מההגבלות הרגילות על כוחה של המדינה; מנהיג דתי שמתערב באופן ישיר ועם מעט מאוד התנגדות בענייני מדינות אחרות; ומנהיג מוסלמי שמצליח לכפות את החוק האסלאמי במדינה לא-מוסלמית.

לגבי הנקודה האחרונה חשוב לציין כי חלק מן המדינות במערב שימשו לעתים כסוכנות היעילות ביותר של ח'ומייני. כך למשל, ממשלת אוסטריה הטילה עונש מאסר על אדם שהעז לעבור על חוקי רושדי, וגם אוסטרליה, הולנד, קנדה, בריטניה, פינלנד, ישראל וצרפת הגישו כתבי אישום דומים. כאשר מביטים כיום לתקופה של לפני 1989, קשה מאוד להיזכר כי בעבר היו ימים בהם אנשים במערב היו יכולים להתבטא ולכתוב בחופשיות על אסלאם ועל נושאים הקשורים אליו.

לחוקי רושדי הייתה השפעה מיידית גם על מוסלמים החיים במערב, והתפרצות האלימות העניקה להם תחושה חדשה של כוח. משבדיה ועד ניו-זילנד, אסלאמיסיטים הגיבו בשמחה כאשר לאחר שנים ארוכות של מגננה, הם מצאו קול חדש ומאתגר מול המערב. רוב האלימות שהתרחשה מאז הייתה מהסוג שאינו מבחין בין הקורבנות, לפי הדגם של פיגועי ה-11 בספטמבר ומתקפות הטרור בבאלי, מדריד, בית הספר בבסלאן ולונדון. על פי נתוני האתר "דת השלום", לפחות חמש מתקפות טרור אסלמיסטיות מתרחשות מדי יום ברחבי העולם.

פחות נפוצה (אם כי לא פחות מאיימת) הייתה האלימות שהופעלה נגד אלו שהעזו להפר את חוקי רושדי. בשל קוצר היריעה נתמקד בדוגמאות לתופעה ממדינה אחת: דנמרק. באוקטובר 2014, מורה באוניברסיטת קופנהגן הוכה קשות על ידי מספר זרים בזמן שיצא מהמוסד. התוקפים טענו כי עשו זאת בגלל שהמורה ציטט מהקוראן במהלך שיעור, דבר האסור לכופר לעשות. שנה לאחר מכן, עורך העיתון 'יילנדס פוסטן' קיבל איומים בעקבות סדרת קריקטורות של מוחמד שפרסם בעתונו. שניים מן האמנים נאלצו לרדת למחתרת. אחד מהם, קורט וסטרגארד, נחלץ בקושי מתוקפים שפרצו לביתו. במרץ 2006, פעיל אסלאמיסטי איים על חייו של פוליטיקאי בשם נאסר חאדר ואיים לפוצץ את משרדו.

החוויה הדנית הייתה טיפוסית גם למדינות אחרות. כתבה של 'וול-סטריט ג'ורנל' מאותה העת תיארה כיצד "בכל רחבי אירופה, עשרות אנשים חיים כעת במסתור או תחת הגנה משטרתית בשל איומים מצד מוסלמים קיצוניים". אפילו האפיפיור בנדיקטוס ה-16 קיבל רצף של איומים לאחר שציטט דברים בנושא האסלאם. בהולנד לבדה, פוליטיקאים דיווחו על 121 איומים ברצח שקיבלו בשנה אחת. הרצח של הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך ב-2004 לאחר שמתח ביקורת על האסלאם, הותיר מדינה שלמה בטראומה.

***

אנשים במערב תפסו בדרך כלל את האלימות הזו כקריאת תיגר על חופש הביטוי שלהם. אבל חופש הביטוי היה רק הזירה בה התנהל קרב אחד מתוך מלחמה כוללת יותר, מלחמה על ערכי היסוד של תרבות המערב. הדפוס החוזר של הזעם האסלאמי נועד להשיג שלוש מטרות, שנוגעות בנושאים שהרבה מעבר איסור על ביקורת.

המטרה הראשונה מורכבת מכינון מעמדה העליון של דת האסלאם. דרישותיו של ח'ומייני לגבי השילוש הקדוש של "האסלאם, הנביא והקוראן" מרמזות על כך שבראייתו לא קיים שוק רעיונות פתוח, אלא ישנה דת אחת הזכאית ליחס מיוחד. וכך נהנה האסלאם מיתרונות שלא עומדים לדתות אחרות. ניתן למשל לעשות צחוק מוחלט מישו בסרטים או בספרים שונים, אבל כשזה מגיע למוחמד צריך לגלות זהירות יתרה.

עובדה זו מתקשרת גם למטרה השנייה – העליונות המוסלמית מול נחיתות המערב. באופן קבוע, אסאלמיסטים מטיחים בבני המערב עלבונות קשים הרבה יותר ממה שבמערב אי פעם יעלו על דעתם לומר. אם לצטט את מילותיו של אסלאמיסט מאלג'יריה, תרבות המערב אינה ציביליזציה אלא "סיפיליזציה", כלומר נגועה במחלת מין מדבקת. כלי תקשורת מרכזיים בעולם המוסלמי מפרסמים תדירות קריקטורות קשות וגסות יותר מכל דבר שהתפרסם אי פעם בעיתון מערבי. הם מעליבים באופן חופשי דתות אחרות, וחלקם גם רוצחים בני דתות אחרות רק בשל אמונתם. אם מתוך פחד או פשוט מתוך רשלנות, המערב יצר משוואה מעוותת בה למוסלמים מותר להעליב ולתקוף את כולם, אך הם עצמם זוכים להגנה מוחלטת מפני כל ביקורת.

בתרבות המוסלמית קיים מושג הד'ימי, המתיר לבני דתות מונותאיסטיות כמו יהדות ונצרות להמשיך לקיים את דתם תחת שלטון מוסלמי, אך יחד עם הגבלות רבות. למעמד הד'ימי היו בעבר יתרונות עבור מיעוטים דתיים בארצות האסלאם, אך בבסיסו המטרה היא להשפיל כל אדם לא-מוסלמי ולחזק את העליונות המוסלמית. הד'ימים שילמו מיסים גבוהים יותר, לא הורשו להצטרף לצבא או לממשלה וסבלו ממגבלות חוקיות רבות. במקומות ובזמנים מסוימים, לד'ימים הותר לרכב על חמור בלבד, הוטל עליהם ללבוש בגדים מיוחדים והם נדרשו לפנות את הדרך במקרה בו נתקלו במוסלמי ברחוב. חלקים מתפיסת הד'ימי עדיין נהוגים במספר ארצות כיום, וישנם לא מעט שהיו שמחים לראותם משוכפלים גם במקומות כמו לונדון.

כינון מחדש של מעמד הד'ימי יהווה צעד נוסף לקראת השאיפה האסלאמיסטית השלישית והאולטימטיבית שהיא החלה מלאה של חוקי השריעה. חיסול של כל דיון ביקורתי על אסלאם רק סולל את הדרך לעבר המטרה ומנגד, שמירה על חופש הביטוי בנוגע לאסלאם היא קו ההגנה האחרון נגד אלו המבקשים לכפות סדר עולמי מוסלמי. לכן שמירה על תרבות המערב מחייבת דיון פתוח לגבי אסלאם.

חוקי השריעה מסדירים את כל תחומי החיים, הפרטיים והציבוריים כאחד. הממד הפרטי כולל עניינים אישיים כמו ניקיון הגוף, מיניות והבאת ילדים לעולם, יחסים משפחתיים, ביגוד ותזונה. בממד הציבורי, השריעה קובעת את היחסים החברתיים בין אנשים וקבוצות, תנאי המסחר, עונשים פליליים, מעמד האישה ומיעוטים, עבדות, משפט ומיסוי ומלחמה.

תפיסה כוללנית כזו לגבי חוקים החלים על האדם נוגדת את היסודות הבסיסיים של תרבות המערב. היחסים הלא-שוויוניים בין המינים או בין מוסלמים לכופרים פשוט לא מתיישבים עם התפיסה המערבית של שוויון זכויות. העקרון דומה גם בניגודים כמו פוליגמיה מול מונוגמיה, ותפיסת העליונות המוסלמית מול השאיפה לחופש דת ופולחן. בקצרה, ריבונות מוסלמית דתית נוגדת את הדמוקרטיה.

המטרה של השלטת חוקי השריעה על העולם כולו משותפת לכל התנועות האסלאמיסטיות, וחילוקי הדעות בעניין נוגעים לדרך בה יש להשיג את המטרה: אם דרך אלימות (השיטה המועדפת על אסאלמיסטים כמו בין-לאדן), דרך משטר רודני (כמו של ח'ומייני) או דרך השתתפות במשחק הפוליטי המערבי (משנתו של טאריק רמדאן). תהיה הדרך אשר תהיה, בכל מקום בו אסלאמיסטים ישיגו את שלטון השריעה, תרבות המערב תוחלף בתרבות האסלאם. במונחים אמריקניים למשל, מתן אפשרות לקוראן להחליף את החוקה יהיה הסוף של ארה"ב כפי שהיא קיימת מעל למאתיים שנה.

***

במילים אחרות, קבלה של חוקי רושדי היא תחילתו של תהליך אשר מטרתו הסופית היא יישום מלא של השריעה. אם רודנים כמו ח'ומייני אכן היו משיגים את מבוקשם, אלה מאיתנו שעדיין מקדשים את ערכי המערב לא היו יכולים לטעון נגד השריעה. כדי להבין את ההשלכות של סגירת הדיון לגבי אסלאם, ניתן לציין דו"ח שפרסמה ב-2007 המועצה המוסלמית של בריטניה (MCB), המוסד המוסלמי המוביל בממלכה.

תחת הכותרת "לקראת הבנה טובה יותר", מחברי הדו"ח מציעים לממשלת בריטניה כיצד להתמודד עם תלמידים מוסלמים במערכת החינוך הציבורית. בין השאר דרשו ב-MCB ליצור אווירה בית-ספרית בה ילדים מוסלמים "לא יאלצו להניח כי התקדמות בחברה תלויה בוויתור על חלקים מזהותם ואמונתם הדתית". עוד מכיל הדו"ח רשימה ארוכה של הצעות לשינויים בבתי הספר כמו למשל אספקת בקבוקי מים עבור השטיפה לפני תפילות והקמת חדרי תפילה נפרדים לבנים ובנות. בנוסף נכתב כי בתי הספר צריכים לאפשר כניסה של מדריך חיצוני שיוביל את תפילות יום השישי ויישא את הדרשה, ולכבד את חגי האסלאם כימי חופשה בהם ישולבו גם הורים וילדים לא מוסלמים.

דרישות אחרות כללו ביטול כל הבחינות במהלך חודש הרמדאן בגלל "הקושי שבצום", הפסקת כל שיעורי החינוך המיני, הכנסת מזון על פי חוקי החלאל, אישור לבישת חיג'אב לבנות וגידול זקנים לבנים, שיעורי ערבית והכשרת המורים ל"מודעות אסלאמית".

כפייה כזו של חוקי רושדי תוביל לבסוף, במודע או שלא, למצב בו כל ביקורת על ארגונים כמו MCB תהיה בלתי אפשרית. גם אני לא אוכל לכתוב מאמרים כמו זה ואתם לא תוכלו לקרוא אותם, אך רפורמה בבתי הספר היא חלק אחד משלל השינויים המתוכננים. צעד אחרי צעד, אסלאמיסטים מנסים לחתור תחת הנחות היסוד של תרבות המערב על ידי הכנסת דרך החיים האסלאמית למוסדות הלימוד, לחיי התרבות ולמוסדות השלטון, עד לנקודה בה הסדר המוסלמי החדש ישלוט בפועל. חלק מהשינויים האלו כבר התרחשו, ומשפיעים על תחומים רבים בחיינו.

כך למשל, נישואים פוליגמיים תקפים כיום בנסיבות מסוימות בבריטניה, הולנד, בלגיה, איטליה, אוסטרליה וקנדה. קורסים לנשים בלבד מוצעים באוניברסיטאות בכל רחבי ארה"ב, וחלק ממקומות העבודה מספקים לנשים כיסויי ראש. כמה בנקים מרכזיים בבריטניה הפסיקו להשתמש בקופת החזיר המפורסמת בפרסומות לחשבונות חסכון, ועל פי כללי הצבא האמריקני אף פרסום הכולל "חומרים דתיים הנוגדים את האמונה המוסלמית" לא יכול להישלח לחיילים המשרתים במזרח התיכון. בבתי החולים בסקוטלנד נאסר על רופאים ואחיות לאכול או לשתות בחברת עמיתים או מטופלים מוסלמים, ועיריית בוסטון מכרה בניין ציבורי בהנחה משמעותית כדי לבנות מוסד אסלאמי.

צעדים אלה לעבר אסלאמיזציה, קטנים כגדולים, נועדו כדי לחתור תחת הערכים והמנהגים המקובלים במערב, אך אסור לנו לקבל אותם. מוסלמים כיום זכאים לשוויון זכויות בכל מדינות המערב, אך אין משמעות הדבר מתן הטבות מיוחדות. מוסלמי אשר מעוניין לחיות במדינה מערבית צריך להתאים את עצמו לסדר הקיים, ולא ליצור מחדש את החברה על פי תבנית אסלאמיסטית. קידום החירות הוא דבר מבורך, חזרה למנהגי ימי הביניים של השריעה היא לא.

***

במבט לאחור, התגובות לפסק ההלכה נגד רושדי בקרב אינטלקטואלים ופוליטיקאים ב-1989 היו ראויות לציון בתמיכתם בסופר הנרדף, במיוחד מקרב השמאל. באופן כללי, אינטלקטואלים רבים יותר מהשמאל הביעו תמיכה ברושדי מאשר אלה מן הימין, אך הזמנים כיום השתנו. כפי שהאשים פול ברמן בספרו 'The Flight of the Intellectuals', הליברלים בימינו "נכשלו קשות בניסיון להתעמת עם הרעיונות האסלאמיסטים ועם האלימות מצדם".

באותה העת בה פורסם פסק ההלכה, נשיא צרפת הסוציאליסטי פרנסואה מיטראן הגדיר את האיומים על הסופר כ"רֶשע מוחלט". מפלגת הירוקים בגרמניה דרשה לקטוע את כל הקשרים הכלכליים עם איראן, ושר החוץ הגרמני קידם את החלטת האיחוד האירופי שהביעה תמיכה ברושדי כ"אות להבטחת המשך תרבות המערב והערכים האנושיים". הסנאט האמריקני העביר פה אחד החלטה שהכריזה על מחויבות "להגן על זכותו של כל אדם לכתוב ולפרסם ספרים ללא חשש מאלימות", וגינה את האיומים של ח'ומייני כ"טרור במימון המדינה". תגובות נחרצות כאלה מצד ממשלות נראות דמיוניות שלושה עשורים לאחר מכן.

עבור כל תרגיל מוצלח בחופש הביטוי כמו במקרים של הקריקטורות של מוחמד בדנמרק, אינספור כותבים, מוציאים לאור ואמנים אחרים גזרו על עצמם צנזורה והשתקה. כך למשל, אולפני פרמאונט החליפו את המחבלים בסגנון חמאס בספרו של טום קלנסי 'כל הפחדים כולם', בפעילים ניאו-נאצים אירופאים בגרסת הסרט. אוניברסיטת ייל פרסמה ספר על פרשת הקריקטורות אך אסרה על פרסום הציורים עצמם. ההיגיון בו השתמשו כדי להסביר את הכניעה היה מדהים ומפחיד כאחד: "ההחלטה מתבססת באופן בלעדי על דאגה לשלום הציבור".

השינויים שהתרחשו בעולם מאז 1989 באים לידי ביטוי בעיקר בשלוש תופעות: רב-תרבותיות, פשיזם שמאלני ואסלאמיזם. הדחף הרב-תרבותי רואה בכל דרך חיים, אמונה דתית או פילוסופיה פוליטית כשווים ואין רעיון או ערך הגרוע יותר מאחר. כמו שאוכל יפני ואוכל איטלקי טעימים ומשביעים שניהם, כך למשל כישוף פגאני או פעילי סביבה קיצוניים הם חלופה שווה לתרבות הנוצרית או היהודית. לכן אם כל התרבויות שוות, מדוע עליי להילחם כדי לשמר את דרך החיים השלי?

השמאל הפשיסטי המודרני הציע טוויסט חדש לתפיסה זו הקובע כי אכן ישנה תרבות אחת רעה מכל השאר, והיא כמובן תרבות המערב הלבן, האימפריאליסטי והקפיטליסטי. דמויות בולטות בתנועה זו כמו נשיא ונצואלה לשעבר הוגו צ'אבס ראו במערב את האיום העיקרי על העולם, כאשר ארה"ב וישראל הן הפושעות הראשיות.

גם האסלאמיזם צמח בצורה משמעותית מאז 1989, והפך לצורה החזקה ביותר של אוטופיזם רדיקלי תוך שהוא כורת ברית עם השמאל המערבי שעדיין משמר את שליטתו במוסדות אזרחיים, מקדם את האג'נדה שלו במוסדות בינלאומיים ומשמש כמעין ראש גשר למערב.

חולשת המערב מתאימה באופן מושלם לאסרטיביות האסלאמיסטית. לכן מגיני התרבות המערב חייבים להיאבק לא רק באסאלמיסטים עצמם, אלא גם בתומכי הרב-תרבותיות שמאפשרים את התעצמותם ובאנשי השמאל בני בריתם.

ד"ר דניאל פייפס הוא נשיא מכון המחקר Middle East Forum. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.