השופט הבריטי ג'ונתן סמפשן תקף בסדרת הרצאות את עליית האקטיביזם על חשבון ההכרעה הפוליטית: "המשפט תופס כוח רב מדי, הכלל החוקתי היחיד צריך להיות ריבונות הפרלמנט"
מדי שנה עורכת רשת ה-BBC הבריטית סדרת הרצאות יוקרתית מפי מומחה בסוגיות אקטואליות חשובות, והדובר לשנת 2019 היה שופט בית המשפט העליון הלורד ג'ונתן סָמְפּשֵׁן (Sumption), שזה עתה סיים את כהונתו בהגיעו לגיל הפרישה.
כותרת הסדרה בת חמש ההרצאות היא "המשפט ושקיעת הפוליטיקה", ובמהלכן מציע סמפשן עמדה ביקורתית כלפי הכוח המוגדל המוענק למשפט, ובמיוחד לבתי משפט ולשופטים, בחברה הדמוקרטית המודרנית. אנסה להביא כאן כמה קטעים נבחרים מדברי השופט אשר מייצגים את רוח דבריו, ולחלקם משמעות מאירת עיניים ומרעננת גם לגבי מערכת המשפט בישראל. ניתן רק לדמיין כיצד דברים מסוג זה מפי שופט ישראלי היו מתקבלים כאן.
האימפריה המתרחבת של המשפט
כבר בראשית דברו, השופט סמפשן תוקף את השימוש המופרז במונח "שלטון החוק", ומסביר את המשמעות המצומצמת של מונח זה לפיה שלטון החוק פירושו שהציבור והרשויות פועלים על פי חוק: הרשות פועלת רק מתוקף חוק שהעניק לה סמכות, והציבור יכול לנהל אורח חיים מתורבת רק כאשר החוק מגן עליו מאלימות שרירותית. לדידו, משמעות שלטון היא ש"לרשויות ציבוריות אין הסמכות לכפות עלינו דבר, מלבד סמכות המוענקת בחוק".
סמפשן טוען אמנם כי יש להעניק זכויות משפטיות בסיסיות כמו הגנה מאלימות ומהתערבות שרירותית בחירות ובקניין וכן לתת לשופטים עצמאות כדי לממש אותן, אך מוסיף: "חשובה לפחות כמו כל אלו היא ההבנה הברורה מה אינו שלטון החוק. אין משמעות שלטון החוק שכל בעיה אנושית וכל דילמה מוסרית דורשת פתרון משפטי".
השופט מרחיב על מגמת השתלטותו של המשפט על תחומי חיים רבים בחברה המודרנית, כאשר אחת התופעות הבולטות בעיניו היא צמצום מרחב הפעילות הלגיטימית בו האזרח יכול לנהוג לפי שיקול דעתו ושיפוטו האישי, והשימוש במשפט ככלי לכפיית אחידות אידאולוגית ומוסרית. לדבריו, ביסודו "המשפט קיים כדי להגן עלינו מפני פגיעה ולא כדי לגייס אותנו לאחידות מוסרית". הוא ממשיך וטוען כי כללי משפט וסמכויות הפעלת שיקול דעת אותם המשפט מעניק לשופט, מצמצמים את מתחם קבלת ההחלטות העצמאיות על ידי אנשים פרטיים, משום ש"מפחיד אותנו [השופטים] שאנשים ינהגו לאור שיפוטם המוסרי האישי, שמא יגיעו למסקנות שאיננו מסכימים עמן".
מאפיין שני של העצמת המשפט אותו מציין סמפשן הוא צמצום סיכונים והבטחת ביטחון אישי רב יותר לאזרחי המדינה על חשבון חירותו ושיקול דעתו של האזרח הבודד. לדבריו, "המשפט יכול להגביר את הביטחון האישי, אך הגנה זו טומנת בחובה מחיר כבד… הרחבנו את טווח זכויות הפרט, כאשר בו בזמן צמצמנו באופן חמור את היקף יכולת הבחירה הפרטית… אולי ביטלנו את המלוכה האבסולוטית במאה ה-17, אך המאה ה-20 יצרה דמוקרטיה אבסולוטית במקומה". הוא מסכם את הסוגייה בדיון בשאלת המתות החסד ואומר: "היכן שישנם חילוקי דעות בתוך קהילה דמוקרטית, נדרש תהליך פוליטי כדי ליישב אותם".
בזכות הפוליטיקה
בהרצאתו השנייה, השופט סמפשן עוסק ביתרונות וסגולות התהליך הפוליטי – בחירות, מפלגות, קואליציות, חקיקת פשרה וכן הלאה – כמרכזו וליבו של החברה הדמוקרטית. לדבריו, "הלגיטימיות של פעולות שלטון בדמוקרטיה תלויה בהסכמה כללית על תהליכי קבלת ההחלטות, לא בהכרח של ההחלטות עצמן אלא של אופן קבלתן".
זו נקודה חיונית של סמפשן שחשוב להדגיש – בדמוקרטיה לא ניתן לנתק בין לגיטימיות של החלטה שלטונית לבין התהליך והאופן שבו התקבלה, נקודה הבולטת עוד יותר מול האופן שבו לדבריו שופטים ניכסו את מונח 'שלטון החוק' כדי להצדיק תפיסת כוח:
בתי המשפט פיתחו תפיסה רחבה יותר של שלטון החוק, באופן המגדיל משמעותית את תפקידם החוקתי. הם תבעו לעצמם סמכות רחבה יותר של פיקוח על זרועות השלטון האחרות, התקדמו אט אט לעבר רעיון של משפט "יסודי" העוקף את תהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיים הרגילים, ובאופן בלתי-נמנע דברים אלו הביאו אותם לתוך תחומי מדיניות חקיקתית וממשלתית. אם נאמץ את המימרה הידועה של התיאורטיקן הצבאי קלאוזוביץ אודות מלחמה, כעת המשפט הוא ההמשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים"
כידוע, גישת בית המשפט העליון בישראל היא ש"הכל שפיט" ושלמעשה אין עניין שלא ניתן להכריע לגביו בבית המשפט. אלא שהשופט סמפשן מסביר שההפך הוא הנכון – כאשר שופטים מכריעים בסוגיות פוליטיות הם בעצמם הופכים לשחקנים פוליטיים מובהקים, יחד עם המוסדות באמצעותם הם מפעילים כוח שלטוני. הפוליטי אינו נהיה למשפטי, זהו השופט שנהיה פוליטיקאי למרות שלא נבחר מעולם: "כאשר שופטים מפעילים כוח המעניק תוקף משפטי לדעותיהם וערכיהם האישיים, מה זו אם לא תביעה לכוח פוליטי?".
וזו למעשה התופעה העיקרית אותה סמפשן מבקר: הכרעות של שופטים לפי ערכיהם האישיים. הוא ממחיש סוגיה זו באמצעות פסיקה שניתנה בתקופת כהונתו בה בית המשפט ביטל סמכות שניתנה בחוק לשרי הממשלה, וחושף את הרציונל האמיתי שעמד מאחורי ההחלטה – השופטים פשוט לא הסכימו עם החוק. לאחר מכן הוא מדגיש את הפגם היסודי בהתדיינות משפטית ככלי ליישוב מחלוקות עקרוניות בדמוקרטיה:
אני חושב שאין שום מניעה שחוק יצהיר שבעניין כזה או אחר שר ממשלה, האחראי כלפי הפרלמנט, הינו מתאים יותר מבית המשפט כדי להעריך מהו האינטרס הציבורי. כפי שהעיר אחד השופטים בדעת המיעוט, שלטון החוק אין משמעותו שבתי המשפט יגברו תמיד, ללא חשיבות ללשון החוק…רצוי שיהיה אכפת לנו כיצד החלטות מתקבלות ולא רק מהתוצאה. עלינו לשאול האם התדיינות משפטית היא הדרך הנכונה ליישב חילוקי דעות בין אזרחים, שהם במהותם שאלות מדיניות…
זהו תפקידם הראוי של בתי המשפט למנוע מממשלות את השימוש לרעה בסמכויותיהן החוקיות ואת החריגה מסמכויות אלו. אלא שמתן האפשרות לשופטים לעקוף חקיקה פרלמנטרית, או לבחון החלטות מדיניות בגינן שרי ממשלה אחראים כלפי הפרלמנט, מעלה סוגיות שונות לחלוטין. אפשרות שכזו מקנה סמכויות עצומות של שיקול דעת, לקבוצת אנשים אשר אינם אחראים כלפי אף אחד בגין מעשיהם. היא גם חותרת תחת היתרון הגדול ביותר של התהליך הפוליטי, שהוא ליישב בין אינטרסים שונים ודעות שונות של האזרחים…אמנם הפוליטיקה אינה תמיד מבצעת תפקיד זה באופן מוצלח, אך שופטים לעולם לא יוכלו לבצעו כלל"
יש לעמוד על הטיעון המופיע כאן במדויק. השופט מזכיר את ייעודו העיקרי של התהליך הפוליטי – לאפשר לחברה אנושית להתקיים גם כאשר ישנם חילוקי דעות קשים בין קבוצות שונות המרכיבים אותה. ייצוג יחסי של האוכלוסייה ומנגנון הכרעת הרוב מחייבים מציאת פשרות המקובלות על כמה שיותר מחלקי החברה, ואלו מאפשרות לקבוצות השונות להסתדר ולחיות יחד. מנגד, בבית משפט יש בהכרח מנצחים ומפסידים וגישת "ייקוב הדין את ההר" משמעותה למעשה הכרעה משפטית בסוגיות פוליטיות עקרוניות הכרעה החותרת תחת הבסיס המשותף בחברה הדמוקרטית.
זכויות ועוולות אדם
בהרצאה השלישית סמפשן מגביר את עוצמת הביקורת, במיוחד כאשר הוא מתאר בקול צלול את הפגמים היסודיים בתפיסת "זכויות האדם" ואת השימוש בהן כאמצעי לעקיפת התהליך הדמוקרטי. לדבריו, הטענה לפיה ישנן זכויות הטבועות בנו כבני אדם היא לא יותר מרטוריקה: "אלא אם כן ישנה דרך לזהות אילו זכויות טבועות באנושיות שלנו ומדוע, זהו במהותו עניין של דעה אישית…המטרה של משפט זכויות האדם היא לוודא שדמוקרטיות מיישמות זכויות מסוימות, בין אם חפצות בהן ובין אם לאו. אמנם כדי להשיג זאת, נדרש לזהות מקור סמכות אחר לזכויות הללו, מלבד כמובן רצונות הציבור".
לטענת השופט, כאשר אנו מתייחסים לזכויות שכביכול טבועות באנושיות שלנו, אנחנו מבצעים שיפוט מוסרי אישי לפיו ישנן זכויות שעלינו לאכוף משום שהן כה בסיסיות ומקובלות בעולם הערכים שלנו עד שהן מצויות מעל דיון פוליטי. הוא ממשיך ואומר כי רעיון זה עובד רק אם הזכויות באמת בסיסיות ומקובלות על הכלל, אך "ככל שיש מקום שאנשים סבירים יחלקו עליהן, כך נדרש תהליך פוליטי ליישב מחלוקת זו". במקרה כזה, "לא ייתכן שאותן זכויות יהיו מעל הדיון הפוליטי המותר, מלבד במדינה טוטליטארית".
במילים אחרות, על פי השופט סמפשן אין מדד שיכול לקבוע באופן אובייקטיבי מהי זכות אדם ומהו סתם רעיון נחמד, ולכן בסופו של דבר "זכויות אדם" הן לא יותר מדעה ערכית אישית. בכך הוא מדגיש גם את הפרדוקס הטמון בתוך טענת העליונות של זכויות אדם – כאשר אנשים מן השורה חולקים על זכויות מסוימות, הרי שבהגדרה הן אינן מקובלות על כולם, ועל כן ההכרעה חייבת להתבצע בדרך הפוליטית הרגילה – בבחירות, פשרות והכרעת הרוב.
אמת פשוטה זו עומדת כמובן בניגוד מוחלט לדעה שהשתרשה בישראל לפיה "מהות" הדמוקרטיה היא זכויות אדם, אך למעשה ההפך הוא הנכון – זכויות אדם הן חריג לדמוקרטיה, אמצעי לעקיפתה על מנת להגיע לתוצאה רצויה. כמובן שישנן זכויות המצויות בליבה של כל דמוקרטיה. אלא שההצדקה להן אינה טמונה בטיעון פילוסופי לגבי טבע האדם, כי אם חלק בלתי נפרד מהצדקת הדמוקרטיה עצמה.
כדי לחדד את הנקודה החשובה הזו, סמפשן מצהיר הצהרה שמפי שופט בישראל הייתה נחשבת לחילול הקודש: "שופטים קיימים כדי להחיל את החוק. זהו עניינם של האזרחים ונציגיהם לקבוע מהו החוק". זוהי תפיסה שכמעט ואין לה זכר בישראל: הרשות השופטת נועדה ליישב בסכסוכים נקודתיים לפי החוק. אין לה סמכות ואין לה מומחיות לקבוע את הכללים עצמם מכיוון שזהו תפקידה של הרשות המחוקקת. על פי סמפשן, תפקידו של בית המשפט אינו לקבוע אם חוק מסוים הוא "טוב" או רע, וכאשר שופט מחליט מה החוק צריך להיות הוא למעשה מציב את דעתו האישית מעל מיליוני האזרחים המצביעים בקלפי ופוגע בעקרון הדמוקרטי הבסיסי של יכולת הציבור להכריע עבור עצמו:
הבעיה העיקרית במשפט זכויות האדם היא שהוא נוטל סוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת וממיר אותן לשאלות משפטיות … כך, הוא מוציא סמכויות קריטיות של קבלת החלטות אל מחוץ לתהליך הפוליטי. מאחר ותהליך זה הינו האופן היחיד בו הציבור מעורב, גם אם בעקיפין, בעיצוב החוק, זוהי, לטעמי, בעיה"
בתור דוגמה לכך מתייחס סמפשן לבית הדין האירופי לזכויות אדם, אשר לדבריו עושה שימוש במושג ה"דמוקרטיה כדי לדחות למעשה את סמכויות הפרלמנטים במדינות השונות: "מה שאנו רואים בפנינו הן שתי תפיסות יריבות של הדמוקרטיה. האחת הינה שדמוקרטיה היא מנגנון חוקתי המאפשר הגעה להחלטות קבוצתיות והכלת חילוקי דעות. השנייה היא שדמוקרטיה היא מערכת של ערכים". סמפשן מזכיר כיצד התווית "דמוקרטית" שימשה מדינות שונות לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות בהן משמעות ה"דמוקרטיה" הייתה מערכת ערכים מוגדרת מראש, אשר כלל אינה נתמכת על ידי הציבור.
על פי סמפשן, מערכת זו "אינה שונה רעיונית מטענות הקומוניזם, הפאשיזם, המלוכנות, הקתוליסיזם, האסלאמיזם וכל שאר ה'איזם' הגדולים, אשר היסטורית טענו למונופול על השיח הפוליטי הלגיטימי מהטעם שתומכיהם החשיבו את עצמם כצודקים באופן המובן מאליו". במקום זאת הוא מציע חלופה לפיה "ניתן להאמין בזכויות ולא לרצות להסירן מהזירה הדמוקרטית תוך הצבתן תחת השיפוט הבלעדי של שופטים מעין-כוהנים. ניתן להאמין שראוי שאזרח אחר יאמץ ערכים ליברליים מבלי לרצות לכפות אותם עליו".
זכויות והחוקה האידיאלית
בהרצאה הרביעית השופט סמפשן דן בסוגיית החוקה ובחשיבותה כמקור דמוקרטי המבוסס על רצון העם ולא על עקרונות שוליים הנמצאים מחוץ להליך הדמוקרטי. לדבריו, "התכלית הראשונית של כל חוקה היא להעניק מסגרת של כללים פוליטיים לשם קבלת החלטות קבוצתיות". הוא מדגיש כי יתכן שהחלטות הבוחרים ונציגיהם "אינן טהורות מוסרית" או "מבוססות על בליל משתנה של תבונה וסכלות", אך לדבריו מניעים אלו אינם מהווים סיבה טובה מספיק להצדיק הגבלות על חירות או כפייה של ערכים נגד רצון הרוב:
הרצונות והדעות של אזרחים יהיו מנוגדים זה לזה. איננו יכולים כולנו לקבל את מבוקשנו. מה שכן, נוכל לצפות שתהליך קבלת ההחלטות יתחשב ברצונות ובדעות השונות שלנו באופן שווה, ויכבד אותן באופן שווה…חוקה אשר אינה מבוססת על בחירה דמוקרטית אלא על איזו מתכונת ערכים מובנית, כגון ליברליזם, זכויות אדם, תיאולוגיה פוליטית אסלאמית או דיקטטורת הפרולטריון, לא הייתה משיגה זאת"
מסקנת המפתח של סמפשן בעניין החוקה היא כי "מהותה של הדמוקרטיה אינה צדיקות מוסרית אלא השתתפות", ולכן "התפקיד הראוי של חוקה הוא לקבוע כיצד אנו משתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות ולא מה צריכה להיות התוצאה של אותם תהליכים". ההוא מסביר כי הבעיה במודל המשפטי היא הדחיקה לשוליים את התהליך הפוליטי, וכאשר שופט מזהה משהו כזכות חוקתית או זכות אדם, הוא סבור שהיא עומדת מעל תהליכי קבלת ההחלטות הרגילים של המדינה. לדברי סמפשן, הבעיה היא שרוב ההחלטות השיפוטיות על זכויות יסוד הן בעצמן הכרעות פוליטיות, רק שהן מתקבלות על ידי חלק קטן ולא מייצג של העם.
בהתייחסו לטענה הנפוצה בעד בית המשפט כמגן המיעוט מפני עריצות הרוב, מדגים סמפשן כיצד "החלטות שיפוטיות בעניינים אלו אינן נבונות יותר או מוסריות יותר מהשיפוט המופעל על ידי הרשות המחוקקת", ומסביר מדוע לא קיימות אמות מידה משפטיות לפיהן ניתן להגדיר מהי "עריצות הרוב", אלא אמות מידה פוליטיות בלבד. יתרה מזאת, כאשר הכרעה בסוגיה עקרונית נעשית על ידי בית המשפט באמצעות הדרת הציבור מן ההחלטה, הרי שהיא עשויה לגרום לשסע חברתי של ממש. לכן מאמצי בית המשפט להגביל את שיקול דעת הרוב מתורגמים בפועל לביטול של מנגנון הכרעת הרוב וגול עצמי למהות הדמוקרטיה:
תפקידה הראשי של כל מערכת פוליטית הוא לאפשר הבדלי אינטרסים ודעות בין אזרחים. פתרון מחלוקות אלו באמצעות החלטה שיפוטית אינו תורם דבר להשגת מטרה זו. ההיפך, אפיון סוגיה כזכות חוקתית מסירה אותה מזירת הדיון הפוליטי ומעבירה אותה לשופטים"
אלה הן בקצרה כמה נקודות העולות מדבריו של השופט סמפשן, חלקן כאמור נוגעות גם במחלוקות וסוגיות רלוונטיות לחברה ולמשפט בישראל. מומלץ מאוד להאזין להרצאות המלאות לשם הרחבה והתעמקות, אך לצורך סיכום נביא עוד נקודה מההרצאה החמישית והאחרונה מפי כבוד השופט, שיכולה לשמש כתשובה לאלו הזועקים על קץ הדמוקרטיה בכל פעם שעולה כוונה לבצע שינוי במערכת היחסים בין הרשויות: "ישנו רק כלל חוקתי יסודי אחד, והוא ריבונות הפרלמנט".
עו”ד ג’וני גרין הוא מנהל פרויקטים בחברת היי-טק ישראלית בירושלים, ובעל הסמכה לעריכת דין בישראל ובמדינת ניו-יורק בארה"ב.
וזה עוד טרם: "שופטים בעלי זכות וטו בהליך בחירת שופטים".
לא אני המצאתי את המונח: "בג"צ הוא פורום מרץ" – המונח מתאר קבוצה מצומצמת מאוד של החברה הישראלית. אליטיסטית ופריבילגית.
ואז קבוצה שמייצגת אולי 5% מהצבור הישראלי מחליטה שהכל בגי"ץ, והכל שפיט וזכויות אדם הם לפני הכל.
כל ההחלטות הללו מאוד "יפות", הומניות וצודקות כאשר משכורתך 80,000ש"ח בחודש, לכל מקום אתה מגיע\ה עם מכונית שרד משוריינת ונהג ובלחיצת כפתור מגיעים המאבטחים.
אז ניתן לקבל החלטות בדבר הזכות לחיי משפחה ופנאי למסתנן שכמוהו הגיעו הנה ברבבות תוך חציית גבול ממצרים – קרי לא מדובר בפליט אלא במהגר ע"פ כל כללי הדין (גם הבינלאומי). ואז תושבי דרום ת"א סובלים מאותם מהגרים כשהרחובות נראים כאלו הגיעו ממוגדישו בסומליה תחת משטר טרור. נסעתי לא מזמן בדרום ת"א ועצרנו לרכוש משהו – מאוד לא נעים שנערה בת 15 עוברת הפשטה בעינים כשמשפחתה לידה – אני בטוח שביתו\ה של השופט\ת עוברת שם עם 2 מאבטחים חמושים.
או לחילופין, להורות לצה"ל לפרק גדרות בטחון ביו"ש – אף על פי שמדובר במיליארדים והעיקר להיות יפה נפש לגבי חקלאי בודד של אוכלוסיית האויב.
או לחילופין, להורות למדינה להחזיר מלבנון 400+ מחבלים שדם של אלפים על ידיהם והעיקר להראות נאור בטקס הגאלה באירופה – לשם השופט\ת יגיע בחליפה או בשמלת ערב בהסעה משורינת ומאובטחת. השמפניה תהיה יקרה וטובה. הקנוח אנין טעם. והאירופים יביטו בו\ה ויחשבו שליהודונים הללו יש אידיוט שימושי שמשמש ככלי שרת בדרך להשמדתם הפיזית אבל קודם המדינית.
למי שיש ספק, האירופים והאמריקאים אפשרו את הקמת מדינת ישראל על מנת שהברברים הערבים יגמרו את העבודה שהם לא הספיקו באירופה. למען זה הצבא הבריטי הנסוג העביר נשק, תחמושת ואף את הפקוד הבכיר למהגר מהעיר מכה בשם עבדאללה. לצורך זה הבריטים מנעו כניסת יהודים אבל אפשרו בתוך כמה שנים בודד להכפיל את אוכלוסיית המוסלמים מ- 500,000 ל- 1,000,000 פשוט ע"י חציית הגבול. לא אני אמרתי זאת אלא צרציל עצמו.
מאחר והשופט בכתבה מציין בצדק כי: "כעת המשפט הוא ההמשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים" – ברור לו שכקליקה צרה מאוד מחזיקה בשלטון בצורה אחרת – דרך צווים של שופט\ת.
במקרה הישראלי, ברור שמאז אהרון ברק ושיח הזכויות אדם – תזכורת התקבל ברב של 32 ח"כ באישון לילה בזמן ממשלת מעבר – חוק זה איפשר לביהמ"ש להפוך לשלטון מלוכני בישראל. הכל שפיט, הכל בגיץ. מה שנחמד בפטנט הזה שלישראל אין חוקה הכיצד בכלל ביהמ"ש כותבים על משהו שהוא לא חוקתי? חוקתי מלשון חוקה, אבל היא לא קיימת בישראל!
מה שעוד יותר מדהים שהשופטים ממנים את עצמם, לא נושאים בשום אחריות ומקבלים עתירות כאשר עתירות דומות נדחות – ע"ע מגורשי גוש קטיף אל מול אכיפה רכה מאוד בגין השתלטות על קרקעות מדינה ללא ניירת של בדואים – האם ליהודים בגוש קטיף שהחזיקו בקרקע ובנדלן כדין אין זכויות אדם?
או שאולי הם לא משלנו?
מסקנה, הייתי מחליף את כל ביהמ"ש העליון בשופט הזה אם היה דובר עברית – כי מה שמאוד מעניין שהוא מבין שדעתו הפרטית לא יכולה להחליף את עולם הערכים של מיליונים שהצביעו לרשימה זו או אחרת. הוא לא נושא באחריות ותפקידו לוודא כי החוק של הכנסת מיושם כלשונו.
מעניין אם היה מוכן להרצות בפני שופטי שלום לעתיד לגבי תפקידם לכשימונו לשופטים.
גם שופט ישראלי יכול לדבר כך לקראת פרישתו.
אפילו אדמונד לוי, שאינו חשוד בעיני כשמרן או כאיש טוב באפן כללי, יכול היה לפרסם דו"ח חצי הגיוני על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון (החצי ההגיוני הוא החצי שלא יושם, כמובן).
שופטים בארץ מדברים כך גם לפני פרישתם, אם ברור להם שהקריירה שלהם ממילא לא תגיע לעליון.
עונש חמור על פסילת חוקים על ידי שופטים
פסילת חוקים והוראה לתקנם על ידי בית המשפט הינה בלתי חוקית בעליל! איש לא הסמיך את בית המשפט לעשות זאת ואין לבית המשפט על סמך מה לעשות זאת. חוק כבוד האדם איננו חוקה כלל והוא גם בתור חוק גרוע שאין בו פירוט למה הכונה. בכל מקרה אם לא הוסכם אסור לבית המשפט לחרוג מסמכותו. מה עושה הצוות בנט את שקד?? רטרואקטיבית מסמיך את בית המשפט לפסול חוקים ואם לא די בכך גם עושה את ההתגברות לכמעט בלתי אפשרית. קשה מאוד מאוד עד בלתי אפשרי להשיג רוב של 61 ששים אחד חברי כנסת.
בגץ המשוקץ מזמן הפך לפיל בחנות חרסינה. ראו מקרה גיוס חרדים או הפינוי הברוטלי של עמונה ועוד הרבה. כדי שסוף סוף יפול יש לעשות (אתה מבין ליצניהו?) יש לבטל את הקשר של התלות ההדדית בין בית המשפט פרקליטות/משטרה יועץ משפטי לממשלה ומבקר המדינה. כל עוד זה לא נעשה לא יצלח שום צעד לביטול כוח הטרור של בית המשפט אשר ימשיך לרדות בכולם חוק פסקת התגברות כמוהו כהכרה ברשאיותם של שופטים לפסוק כרצונתם שרק אחרי רוב בכנסת לבטול פסיקת בית משפט רשאים לבטלה..
היו קורבנות בנפש כתוצאה מהחלטות בית המשפט. לבית המשפט דם יהודי על הידיים והוא אינו ראוי להשאר במקומו את שופטיו יש לשפוט ולהעניש מה שצריך הוא להוציא מפורשות מחוץ לחוק את התערבותו של בג"צ בעניינים מדיניים. לקבוע עונשים על פריעת חוקים מצד השופטים, כשלפחות שופט כזה יסולק מתפקידו לאלתר ללא גמלא.
אפילו הטיעונים של מי שהתנדב להיות דוברו של בית המשפט העליון השופט בית המשפט העליון לשעבר פרר' יצחק זמיר הינו מופרך וצבוע. לדבריו: "הגנה על סמכויות הכנסת, שהיא הגנה על המשטר הדמוקרטי. ? זו לא רק טענה צבועה אלא גם שקרית. טענת הכנסת החלשה הנדרסת בידי הממשלה – בג"ץ הוא המחליש יותר. מי שכשופט וגם כיועץ משפטי חיבל בעבודת הכנסת, כעת הוא אף מצדיק זאת בשם הגנה על סמכויות הכנסת כנגד הממשלה. מי שמחבל בסמכויות הכנסת הכי הרבה הוא בית המשפט העליון אם ישירות או באמצעות היועץ המשפטי אשר טוען לבחינה אם החוק יעבור את "מבחן בג"ץ".
לטענת יצחק זמיר "איך ייתכן שממשלה במשטר דמוקרטי תכבול את ידיה של הממשלה והכנסת הבאות למשך עשר שנים?" אם כך איך יתכן שמדינה בכלל מקבלת החלטות של מדיניות שהשפעתן ארוכת טווח ואולי גם לתמיד כגון התנתקות או הסכם "שלום" והחזרת יאסר ערפת לאיזור? או החלטת ההנתקות. הרי החלטות אלו כובלות לתמיד. לא בית המשפט העליון וגם לא יועצים משפטיים לממשלה השמיעו קולם נגד. בשם הדמוקרטיה והגנה על הכנסת בית המשפט העליון מבטל את הכנסת. ———————————-
לגבי תקציב לשנתיים האם בית המשפט העליון התעניין בכלל כיצד נקבע תקציב לשנה? תקציב לשנה נקבע על פי הסעיפים שכבר קיימים כל עוד השתמשו בהם כלומר הסכומים הוצאו. אם לאו, כל סעיף שלא השתמשו בו בטל. לכן אם לא התמשו בתקציב סעיף מסויים מזדרזים להוציא כספים אלו כדי שלא יבוטל. כך זה לא רק בישראל, בישראל העתיקו מה שנעשה בהרבה מקומות ולא בגלל שזה רצוי. זה אומר שלא ניתן לצבור עבור הוצאה גדולה. כך מחד מוצאים מליוני שקלים ללא תועלת רק כדי שהסעיפים לא יבוטלו ומאידך לא ניתן להוציא סכום גדול יותר על דבר מועיל ומיטבי שעולה יותר. תקציב לשנתיים חוסך כל אלו. כמובן שאין זה מעניין את כבוד השופטים שכסף נזרק לזבל הרי הם מקבלים את ממלא את כל ההטבות עבור עצמם.
ועוד טוען הוא לגבי המסתננים מאפריקה: "כשלוקחים אנשים שלא עברו עבירה פלילית ולא עמדו למשפט, ומכניסים אותם למין מאסר ללא הגבלת זמן". כמה אפשר לשקר ללא בושה? מסתננים משיגי גבול השוהים כאן ללא אישור לא עברו עבירה פלילית? מה עוד שהפשיעה בקרבם רבה מאוד. נוגד חוק יסוד? מה לגבי מעצרים של ישראלים חשודים בלבד העצורים "עד תום ההליכים" שנמשכים שנים?
הצרה היא שאין מוסד שישפוט את השופטים כיון שאין לנו מספיק מוסדות. יש לנו כנסת קטנה שמספר חבריה 120. כבר מזמן מזמן אינה מספיקה לגודלה של המדינה. לא רק שהיא קטנה אלא חלקה אפילו אינה מתעניינת בשלום המדינה על תושביה. אלו הן המפלגות הערביות אשר בעודן מאיישות את הכנסת, הן מתנגדות לעצם קיום המדינה. כנגד החלטת הכנסת בג"ץ פסל את החלטת הכנסת להוציאן אל מחוץ לחוק, כמובן מתוך דאגה לכנסת כדברי יצחק זמיר… גם אין לנו בית נבחרים גבוה שיפקח על הכל: על הכנסת ופיקוחה על הממשלה וגם כמובן על בית המשפט. יש צורך בפיקוח על שיעשה על ידי בית נבחרים גבוה כפי שנעשה במדינות אחרות.
הדמוקרטיה המהותית האמיתית
בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
#מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
#עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
#מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———
את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.
מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.
מערכת המשפט בישראל הפכה ביום מינויו של אהרון ברק לאמצעי לשימור כוחן של האליטות והשמאל, השינויים הדמוגרפים והתחזקות הימין בעקביות ובהתמדה הביאו את ״הנאורים״ הללו לבצע מהפכה שלטונית שקטה בה אין לאזרחים כוח יותר לעצב את המדינה ולקבוע את עתידה והכוח הזה נמצא כיום בידי בתי המשפט והפרקליטות, תופעה מדאיגה לא פחות היא הנכונות הגוברת מצד אליטות השמאל להקים ברית עם המיעוט הערבי על חשבון הרוב היהודי, ע״מ לשמר את כוחה,יאיר לפיד שבעבר התבטא שלא ישב עם ״הזועבים״, מוכן עתה להקים איתם קואליציה, עמוס שוקן פרסם מאמר הקורא לנישואי יהודים וערבים, לירון לונדון יש חברים ערבים, בתו של מרדכי בר-און ששימש כרל״ש הרמטכ״ל משה דיין, נשואה לערבי, ועוד כהנה וכהנה, מה שהתרחש בעת שלטון היוונים חוזר על עצמו שוב.
אמ;לק
והתגובות ארוכות יותר מהכתבה. פילוסופים בגרוש.
יש פה הרבה דברים נכונים, אבל דווקא הפתיח על "עקרון החוקיות", "עקרון חוקיות המנהל" או "שלטון החוק" אינו נכון. אין, בוודאי בחוק הבריטי, שום קביעה לפיה "לממשלה אסור לעשות כל מה שלא הוסמכה לו במפורש", ולמעשה מבחינה היסטורית השלטון הבריטי הוגדר כ-Immemorial User, דהיינו שלטון ותיק מאוד, כמעט נצחי, שמאז ומעולם ריכז בידיו את כל הסמכויות השלטוניות ללא שום מגבלה חוקית, עוד לפני שהיה בכלל פרלמנט. הרעיון הפילוסופי של "עקרון חוקיות המנהל" וכלל הפסילה השיפוטי של "חריגה מסמכות" (Ultra Vires) שנגזר ממנו צמח דווקא בשיטת המשפט הקונטיננטלית באירופה לצד ריסון שיפוטי ניכר מאוד והתפיסה שתפקידו של השופט "להקריא את החוק" ותו לא. השילוב בין החירות השיפוטית של המשפט המקובל יחד עם עקרון זה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20 (אם כי לאט יותר מהמשפט הישראלי האקטיביסטי) הוא אם כל חטאת ונעדר כל הסמכה חוקית וציבורית, ויש להביאו להכרעה ציבורית רבה במדינות המשפט המקובל שאין בהן חוקה כישראל, בריטניה וניו זילנד, האם הציבור מעוניין שקבוצת שופטים "עליונים" תהיה סמכות ההכרעה העליונה במדינה בכל סוגיה, גדולה כקטנה?
שופטי בית משפט עליון הם רק "שוטרי תנועה"
את "התמרורים" קובע הפרלמנט
שמישהו יקנה לו מסרק.