ישעיה ברלין, הפילוסוף שאנחנו צריכים

ב-6 ביוני 1909, לפני מעט יותר מ-110 שנים, נולד בריגה אשר בלטביה ישעיה ברלין, הפילוסוף וההיסטוריון הדגול שפעל במשך שנים רבות בבריטניה. קשה מאוד להפריז בהשפעה שהייתה לברלין על תרבות המערב בכלל ועל המחשבה הפוליטית בכלל, השפעה שעודנה נמשכת גם בימינו.

לפני כשנתיים, במסגרת אירועים שציינו 20 שנה למותו, התקיימו שלל כנסים, הרצאות ותערוכות לזכרו של ברלין, והופקו מספר תוכניות טלוויזיה שעסקו במורשתו. ההיסטוריון טימותי סניידר הנחשב לאחד מהאינטלקטואלים הבולטים בארה"ב כיום נשא אז את הרצאת ברלין השנתית בעיר הולדתו ריגה תחת הכותרת "הפוליטיקה של הבלתי נמנע", שהייתה מעין הקדמה לספרו החדש אותו הגדיר כסוג של מחווה להגותו של ברלין. אוניברסיטת ייל אירחה כנס גדול בנושא בו הוצגו מספר מחקרים אודות ברלין שהפכו בהמשך לספר, ויוצרת הסרטים ג'ודית וקסלר החלה לעבוד על סרט שיספר את קורות חייו של הפילוסוף.

למרות כל זאת, נראה כי העניין המחודש בישעיה ברלין קשור יותר לגעגוע לעולם אקדמי הולך ונעלם של תובנות מלומדות וטיעונים חדים משולבים עם דרך ארץ, מאשר לרעיונות עצמם אותם הציע ברלין. בכנס שנערך בייל התאספו מיטב מומחי הפילוסופיה באולמות מחופי עץ שכמו נלקחו מסביבתו המוכרת של ברלין, והגישו מאמרים שעסקו בתפיסותיו ודאגותיו המרכזיות: המתח בין קוסמופוליטיות ופופוליזם, הליברליזם של המלחמה הקרה, סכנות המוניזם והמשחק בין אי-רציונליות ותפיסת ההיגיון להכרת העולם. אך הדבר המופלא ביותר בכנס הייתה תחושת האחווה האמיתית שלוותה בעליזות מאופקת, כמעט כמו מפגש משפחתי לזכרו של דוד אהוב, למרות העובדה שרק בודדים מהמשתתפים אכן פגשו את ברלין או למדו עמו.

הרגע הזכור ביותר מהכנס התרחש כאשר עורכו הנאמן של ברלין, הנרי הארדי, עלה לבמה כדי לשאת את הנאום המרכזי. זה היה נאום יפהפה, בו הארדי תיאר את הדרך בה העבודה על כתביו של ברלין העניקה לחייו משמעות, עבודה שבלעדיה היה כנראה נותר עוד עורך מן השורה. כאשר סיים את דבריו כחמישים אקדמאים נעמדו ופתחו במחיאות כפיים סוערות, ואז המשיכו לארוחת ערב שהייתה מלאה בהעלאת זיכרונות משותפים. כפי שטימותי סניידר ציין בפניי, "זו אינה מערכת יחסים רגילה בין חוקרים להוגה דעות". אני עצמי הייתי תלמיד של אחד מתלמידיו של ברלין, הפילוסוף המרקסיסטי מרשל ברמן, שתמיד סיפר על אהבתו הגדולה למורו. זו שושלת יוחסין אקדמית שאני גאה בה מאוד.

רבים מהחוקרים סברו כי השלמת הפרסום של המבחר האחרון מכתביו של ברלין (שנערכו על ידי הארדי) תרמה רבות לשינוי הדרך בה אנו תופסים את הפילוסוף, בכך שהוסיפה צבע וגוון אישי לדימוי האידיאליסטי של ברלין שלא דבק בו רבב. ואכן, לצד הרהורים ספרותיים בסגנון קולח שנכתבו במהלך ששת העשורים בהם ברלין פעל בחיים הציבוריים, הכרכים החדשים חושפים אדם שכלפי חוץ היה חלק מן הממסד האקדמי הבריטי אך למעשה לא פסק להנות מחרחור ריבים בתוכו. הארדי בחן בקפידה את האוצר הבלום הזה, ובעזרת עריכה זהירה מיצב לעד את תדמיתו החדשה של ברלין.

משיכה לקצה

ישעיה ברלין חי בזמנים יוצאי דופן, בזמנים בהם המשמעות של קריירה אקדמית הייתה להישאר חבוי בחיים האינטלקטואלים, שבאותה העת עדיין היו קשורים בעבותות לחברה הרחבה. ברלין וחבריו באוקספורד נהנו מהסדרי העבודה שהיו קיימים בטרם האקדמיה נהרסה על ידי התמחות יתר והושחתה בידי שליטה תאגידית. בכנס אחר שעסק בברלין, הפילוסוף הבריטי ג'ון גריי טען כי הקריירה היוקרתית של ברלין הייתה בלתי אפשרית בסביבה האקדמית הנוכחית, עם הקטנוניות המנהלתית שלה, עומסי ההוראה והדרישה הבלתי פוסקת לפרסום מאמרים.

הדרך בה ישעיה ברלין חי את חייו יכולה לשמש דוגמה החלטית (אם כי כואבת) לדרך בה כל אדם צריך להתנהל בעולמנו. אולי יותר מכל פילוסוף אחר במאה ה-20, ברלין גילם בדמותו את חיי ההגות שאינם מנותקים מן העולם – אנינות טעם אומנותית יחד חיפוש בלתי נלאה אחר עונג וחברות. ברלין לקח חלק בכל תופעה תרבותית מעניינת בזמנו, והיה מעורב באופן אישי בפוליטיקה ואף בריגול מזדמן, כמו במקרה בו סייע להשיג את כתב היד האסור של 'דוקטור ז'יוואגו', הרומן הידוע מאת הסופר הרוסי בוריס פסטרנק.

הפלורליזם של ברלין היה קשור בעיקר למחשבתו על שלל הפנים בזהותו של אדם בעל נאמנויות סותרות – כפי שהוא עצמו היה בריטי, רוסי ויהודי בו זמנית. נרדף בידי זיכרונות הילדות של הבריחה מרוסיה בזמן המהפכה הבולשביקית האלימה, ברלין היה לאורך כל שנות הקריירה האקדמית שלו חוקר נלהב של אופי האדם ותהליכיו הפנימיים, וגילה עניין במבנים האסתטיים והתרבותיים של מערכות טוטליטאריות.

בשנים האחרונות אנו מוצפים בזרם בלתי פוסק של מאמרים וטורי דעה המפצירים בנו לגלות מחדש את הגותה של חנה ארנדט או כתביו של ג'ורג' אורוול בתור מדריכים שימושיים להישרדות בעידן החדש. אך דווקא הגותו של ישעיה ברלין היא זו המספקת תרשים ברור יותר להבנת הדרך בה מתפתחים מאפיינים טוטליטריים. כך למשל, כמה מכתביו הפחות מוכרים על התרבות הסובייטית מכילים את הקווים הכלליים לפירוק האומנות והמדע על ידי כפייה פוליטית. בכל דרך שבוחנים את העניין, כדאי לכולנו להיזכר מחדש בספריו.

באופן דומה לזה שסוזן סונטג עסקה בו בפרויקט מיון וקטלוג הספרות, ברלין נבר בכתבים נשכחים של הוגים פוליטיים מן המאה ה-18 כדי לבנות קאנון אלטרנטיבי. בתוך התהליך הזה הוא יצר תת-תחום חדש בהיסטוריה אינטלקטואלית, את פנתאון תנועת הנגד לנאורות – אוסף של הוגים אירופאים אנטי-רציונליים שטיעוניהם הריאקציונריים ביטאו הבנה סקפטית ואנטי-אוטופית של טבע האדם.

למרות או אולי בגלל שבאופן אישי היה אדם מופנם ושקט, ברלין נמשך מבחינה אינטלקטואלית והיסטורית לקיצוניים כמו המהפכן האריסטוקרטי ג'וזף דה מייסטרה, בו זיהה את "אחד מהמבקרים המבריקים והווכחנים של הפילוסופיה שעמדה בבסיס המהפכה הצרפתית". בתור מי שחיבר מאמרים רבים על דמויות כמו ג'אמבטיסטה ויקו, יוהאן גיאורג האמאן ויוהאן גוטפריד הרדר, ברלין בהחלט היה יכול להבין כמה מההוגים הקיצוניים של ימינו.

הוא גם כנראה היה מוצא עניין רב וחוקר לעומק את התפתחות המחשבה האנטי-דמוקרטית והניאו-ריאקציונרית שהפכה פופולרית בשנים האחרונות בזכות אנשים שהרוסים היו מכנים "טכנאים פוליטיים". הדחפים מאחורי ה"ניאו-מסורתיות" של הפילוסוף האיטלקי יוליוס אבולה או ה"אירו-אסיאתיות" של אלכסנדר דוגין הרוסי, כמו גם הנטיות המשויכות למה שנקרא "הנאורות האפלה", היו כולם מוכרים היטב לאיש שחיבר את אוסף המאמרים 'שלוש ביקורות על הנאורות'.

מדריך לימינו

מחקרו המרתק של ברלין על ההגות הא-ליברלית נערך לפחות בחלקו מתוך כוונה להזריק נוגדנים שיפעלו נגד החתירה תחת הדמוקרטיה לתוך זרם הדם הליברלי של המלחמה הקרה. אילו היה יכול לצפות בפוליטיקה האמריקנית או האירופאית של ימינו, ישעיה ברלין היה יכול לשמש מדריך נהדר לאבחון הניואנסים האידאולוגיים והדקדוקים ההיסטוריים של גל "הליברליזם הדמוקרטי" השוטף הן את השמאל והן את הימין. האם ברלין היה מגדיר דמות כמו ג'ורדן פיטרסון כמי שמייצגת את הנאורות או את נאורות הנגד? זו שאלה מרתקת.

קריאה בכתביו של ברלין מספקת הכנה מצוינת למחשבה על תופעה נוספת בת זמננו – פוליטיקת הזהויות. האשמות עכשווית נגד הגלובליזם (להבדיל מאינטרנציונליזם) אשר מכוונות נגד מה שכמה מן ה"נייחים" רואים כאליטות אנוכיות וחסרות שורשים, היו מפתיעות את ברלין ולו משום הרמה הפרימיטיבית והנדושה שבה מתנהל השיח. ברלין ראה ביחיד כמוטמע עמוק בתוך שבט, עם, אומה או תרבות, והיה מבטל הן את דחיית הקוסמופוליטיות והן את הדחף של אותם קוסמפוליטיים להוקיע אפילו את ההגנה הליברלית על מדינות הלאום ועל גבולות הלאום.

ברלין היה כל חייו מהגר, אדם שהגיע מתוך מיעוט נרדף במדינה קטנה, שימר תמיד אהדה מיוחדת לסבלם של עמים קטנים, ומעולם לא לקח כמובן מאליו את התפיסה של בית. הוא חלק רגישות דומה הן לחמימות ולנוחות שמספקת תחושת לאומיות, והן לנזק שהיא יכולה לגרום. "הלאומיות לא קמה לתחייה בעת המודרנית, כיוון שהיא מעולם לא מתה", הוא סיפר למראיין לאחר קריסת ברה"מ. "וגם הגזענות לא מתה. אלה הן שתי התנועות החזקות ביותר בעולם כיום, והן חוצות את כל המערכות החברתיות".