המתנגדים לברקזיט הם אלה שיביאו בסופו של דבר להגשמתו

בעצתו של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, המלכה אליזבת תשעה את דיוני הפרלמנט למספר שבועות, מהלך שיקשה מאוד על חברי פרלמנט המתנגדים לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופי לטרפד את המשא ומתן שמוביל ג'ונסון בסוגיה, וכולל גם את האפשרות של עזיבה ללא הסכם.

בכך הגביל ראש הממשלה באופן ניכר את הזמן בו חברי פרלמנט יהיו יכולים להתארגן ולכפות על הממשלה לבקש ארכה נוספת מהאיחוד, צעד שהיה שם ללעג את הבטחתו של ג'ונסון לעזוב את האיחוד בכל מקרה עד ה-31 באוקטובר. ג'ונסון הציב למעשה בפני מתנגדיו שתי אפשרויות: לאפשר לו להמשיך במדיניות ההליכה על הסף במגעים עם בריסל, או להכתיר את מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין כראש ממשלה זמני עד לפתרון המשבר – מהלך שהסיכוי לגייס את הרוב הדרוש עבורו נראה קלוש.

אם המתנגדים לברקזיט מחפשים אשמים במשבר הפוליטי שנוצר עליהם פשוט להביט במראה, מכיוון שתנועת ההתנגדות לעזיבה אחראית לו לא פחות מכל תומך עזיבה נלהב. למעשה, כמעט בכל שלב לאורך הדרך היו אלה מתנגדי הברקזיט שלא רק הגדילו את סיכויי העזיבה, אלא גם ניתבו אותה לשורה של צעדי חירום מאולתרים ופגעו ביחסים עם האיחוד, במקום לחפש פתרון מוסכם והגיוני.

זה התחיל כבר עם דיוויד קמרון, ראש הממשלה לשעבר שמטרתו היחידה בקביעת משאל העם הייתה לסלק מן הדרך את הרצון לעזיבת האיחוד במפלגתו שלו, ולפתור את השאלה האירופית לפחות למשך הדור הקרוב. הוא היה זה שקבע את הברירות בתשובה ל"כן" ו"לא" בלבד, ולמרות שהבטיח כי ימשיך בתפקידו ללא קשר לתוצאה, הממשלה בראשותו לא התכוננה כלל לאפשרות שרוב הבריטים יצביעו לעזוב. בכך הוא הבטיח למעשה שתוצאות המשאל לא יהיו מוגבלות או מוגדרות בשום צורה אחרת וכל הליך ברקזיט, ללא קשר לתוכנו או תנאיו, יוכל לטעון באופן משכנע למנדט מהעם.

מי שירשה את קמרון בתפקיד, תרזה מיי, הייתה גם היא תומכת בהישארות באיחוד במהלך הקמפיין למשאל העם, ואימצה את עמדת העזיבה בקנאות רק כדי לייחס את המנדט שקיבלה כראש ממשלה לתוצאות המשאל. היא הזדרזה להגדיר את הגרסה שלה לברקזיט – ביטול חופש התנועה ויציאה מהאיחוד המכסים – אך בהתחשב בעובדה שמנהיגי האיחוד רואים מאפיינים אלה כחלק בלתי נפרד מהפרויקט שלהם, משמעותו של הקו שהובילה מיי הייתה שאי אפשר להתפשר על הסכם דומה להסדר הנורבגי למשל, הכולל חופש תנועה.

מועמדים רבים שבעבר התנגדו לעזיבה, הן מהמפלגה השמרנית והן מהלייבור, רצו בקמפיין האחרון עם הבטחה "לכבד" את תוצאות המשאל ולהביא ליישומן המלא. הם הצביעו בעד הפעלת סעיף 50 שהחל את הספירה לאחור לעזיבה ללא הסכם, הרבה לפני שהממשלה הספיקה לגבש אסטרטגיה כלשהיא להגיע לשם. בהמשך, רבים מאלו שביקשו לקדם עזיבה מסודרת של האיחוד סירבו לתמוך במגעים שניהלה מיי ליציאה מוסכמת, ולמעשה הפכו את העזיבה ללא הסכם לברירת המחדל. היו להם כמה הזדמנויות להתייצב לצד מיי ובכך לעכב את האפשרות אותה הגדירו ככזו שלא תעלה על הדעת, אך הם סרבו לעשות זאת.

עבור מתנגדי הברקזיט במפלגת הלייבור, תוצאה זו היא אירונית עוד יותר. במשך זמן רב הם ניסו לשמור את תרזה מיי לכודה בדילמת הברקזיט על ידי כך שרקדו על שתי החתונות – תמיכה ברעיון של עזיבה בהסכם מושלם, יחד עם התנגדות לכל הצעה שעלתה במשא ומתן. הם הצליחו להביא להתרסקותה של מיי כראש ממשלה, אך גרמו לכך שרבים מתומכי הלייבור נטשו אותה לטובת המפלגה הליברל-דמוקרטית המתונה יותר, שקמה לתחייה והגדילה את המחלוקת הפוליטית בקרב מתנגדי הברקזיט, בדיוק בזמן בו היו אמורים להתאחד ולקבור את העזיבה סופית, או לפחות לעצב אותה לעסקה סבירה.

האשמה כמובן נופלת גם על מתנגדי הברקזיט מחוץ לממלכה הבריטית. ברגע שהיה ברור כי בלייבור לא יתמכו בשום עסקה שתביא מיי, דמויות בדבלין ובבריסל דחו בהחלטיות כל ניסיון לחדש את המשא ומתן, למרות שבסדרת הצבעות בפרלמנט הבריטי הצליחה מיי להשיג רוב להסכם שלא כולל שינויים בגבול עם אירלנד. כעת, כולם עומדים לקבל בדיוק את מה שלא רצו.

כל זה לא אומר שג'ונסון ושות' לא שיחקו תפקיד משלהם בהגעה למצב בו נדרש תמרון חוקתי דרמטי רק כדי להגיע לאפשרות של עזיבה ללא הסכם. אך עלינו לזכור שגם המפסידים בוויכוח עדיין יכולים להפוך את המצב לגרוע יותר עבורם, וזה בדיוק מה שמתנגדי הברקזיט עשו.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.