גורל המיליציות השיעיות יקבע את גורלה של עיראק כולה

התקיפות האחרונות על בסיסי מיליציות 'אל-חשד אל-שעבי' ("הגיוס העממי") הפועלות בעיראק העלו לדיון מחודש את שאלת הנוכחות והפעילות של ארגונים צבאיים במדינה. מיליציות אלה, אשר בחלקן הגדול נתמכות על ידי איראן, נוסדו עקב המשבר שנוצר בצבא עיראק לאחר כיבוש העיר מוסול בידי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) ביוני 2014. הזרז להקמת הארגון נבע מפסק הלכה בשם "חובת התגמול" (פתוא אל-ואג'ב אל-כפאא) שפרסם האייתוללה עלי סיסתאני, בכיר אנשי הדת בזרם השיעי העיראקי, שקרא לגיוס כוח עממי נגד הסכנה העומדת בפני עיראק ככלל והקהילה השיעית בפרט.

בפברואר 2016 אישר הפרלמנט צו המורה על שילוב 'אל-חשד אל-שעבי' בכוחות המזוינים העיראקיים והתנתקות חבריו מכל מסגרת פוליטית, אך בפועל לא יושמה הנחייה זו שכן המציאות הכתיבה תנאי משחק שונים בתכלית. המלחמה בדאעש הובילה לשיתוף פעולה בין צבא עיראק, כוחות הפשמרגה הכורדים, ומיליציות 'אל-חשד אל-שעבי' שהיו נתונות הלכה למעשה תחת פיקוד עצמאי איראני.

עם שוך הקרבות ניצב הארגון בפני שתי חלופות: להשתלב במנגנוני הביטחון של עיראק או להתפרק מנשקו ולפנות למערכת החברתית-פוליטית. מגמות אלו היו למורת רוחה של טהרן שהשקיעה מאמצים רבים כדי לשמר כוח פוליטי וצבאי הנתון למרותה, על פי התבנית אותה יישמה בלבנון. אלא שמאז השתנו פני הדברים שכן ארגון דאעש מוגר ברובו ועיראק נמצאת בתהליך שיקום והשבת הריבונות העצמית.

במאי 2018 התקיימו בחירות לפרלמנט העיראקי המורכב מ-329 חברים. מבחינתה של איראן היוותה מערכת הבחירות הזדמנות פז למימוש תכניתה לשילוב המיליציות הנתמכות על ידה כציר פוליטי רב השפעה בזירה הפנים-עיראקית. לשם כך הוקם מנגנון פוליטי חדש בשם 'קואליציית פתח' בראשותו של האדי עאמרי, שכלל נציגי מיליציות שיעיות הנתמכות על ידי טהרן. עם ספירת הקולות ניצבה 'קואליציית פתח' במקום השני וזכתה בארבעים ושמונה מושבים בפרלמנט החדש. במקום הראשון זכתה קואליציית 'סאירון' בהנהגת מוקתדא סאדר עם 54 מושבים, ובמקום השלישי התמקמה 'קואליציית אל-נצר' בהנהגת חיידר עבאדי, עם 42 חברי פרלמנט.

חרף התנגדותה של איראן, בחודש יולי השנה הציב ראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל-מהדי אולטימטום לכוחות 'אל-חשד אל-שעבי' המורה על שילובם במנגנוני הביטחון של עיראק עד לסוף אותו חודש. עם זאת, ועל אף העובדה שהתאריך הנקוב כבר חלף, לא נראה כי בכוונת מפקדי המיליציות השיעיות ליישם את ההנחיה. לראיה, נוכחותה של מיליציית 'אל-מונתט'ר' הפועלת באזור הכורדי עלתה לכותרות עקב סירובה להתפנות מהאזור מוכה הקרבות, חרף הלחץ שהפעילה ארה"ב על הנשיא ברהם סאלח וראש הממשלה עבד אל-מהדי.

זרועות התמנון

מבחינת איראן, מהווה הפיכתה של עיראק למדינת חסות צעד הכרחי ליישום "ציר ההתנגדות" שהגה מחולל המהפכה האייתוללה ח'ומייני. תבנית רעיונית זו נשענת על ארבעה מעגלים:

1.חדירה באמצעות עוצמה רכה, קרי סיוע בהקמת מרכזי תרבות, רווחה והכוונה אסלאמית במטרה להביא "לקרוב לבבות" ואהדה לתורת "שלטון חכם ההלכה".

2.הקמת מיליציות לוחמות הפועלות במימון, הכוונה והכשרה של משמרות המהפכה במטרה לייסד מנגנון הפועל במקביל לצבא עיראק.

3.השקעת משאבים בשיקום הריסות המלחמה, בדגש על תשתיות טלקומוניקציה, פיתוח תעשייתי ושיקום ערים.

4.שילוב המיליציות ככוח פוליטי רב השפעה במטרה להיות שותף פעיל בגיבוש מדיניות החוץ והפנים בהתאם לאינטרס האיראני.

תבנית אופרטיבית זו יוצרת, הלכה למעשה, זרועות תמנון רבות השפעה המשלבות בין המימד הצבאי, הפוליטי והכלכלי, ולא פחות חשוב מכך – משמשות כסוכן השפעה תרבותית.

במבט לאחור דומה כי הצלחת "המודל הלבנוני" (באמצעות חיזבאללה) שימשה כקרש קפיצה ליישומו של המודל בעיראק, בסוריה ובתימן. עם זאת, ועל אף תלותה הכלכלית של עיראק בשכנתה ממזרח, נתקלת נוכחות המיליציות השיעיות הסרות למרותה של איראן בהתנגדות מצד גורמים מבית ומחוץ כאחד.

לא בכדי עורר סבב הפגיעות בבסיסי ומחסני התחמושת של הארגון בעת האחרונה דיון מחודש בדבר נוכחותן של המיליציות על אדמת עיראק, ולצד דברי הגינוי ואיומי התגובה (בדגש על פגיעה בחיילי ארה"ב המוצבים בעיראק) נשמע גם קול אחר המתנגד להמשך פעילות המיליציות מחשש לפגיעה בריבונותה של עיראק.

תקיפת הבסיסים נתפסת כניסיון לשיבוש תכניתה של טהראן לביסוס אחיזתה במרחב העיראקי (כמו גם הסורי והלבנוני) לשם הקמת מסדרון קרקעי היוצא משטחה ומסתיים באגן הים התיכון. עקב כך ניתנה הוראה לאבו מהדי אל-מוהנדס להיערך להקמת זרוע אווירית שתפעל לצד הכוחות הרגליים של מערך המיליציות. מעניין לציין כי ההוראה נתנה למוהנדס המשמש כסגן יושב ראש הארגון ולא לפאלח פיאד המשמש כיו"ר הארגון, עובדה העשויה להצביע על מחלוקת בצמרת בנוגע למילוי ההוראות המגיעות מטהראן.

קרקע פוריה

מבחינתה של איראן, ציר פעולה נוסף קיבל ביטוי עם הפצת תמונתו של של מוקתדא סאדר (מנהיג מפלגת 'סאירון') היושב בין המנהיג העליון ומפקד 'כוח קודס' בטקס לציון יום העָאשׁוּרָא. מהלך זה נתפס כאיתות כי מנהיג רב השפעה זה נמצא תחת מרחב השפעתה של איראן. ואכן, נוכחותו של סאדר באיראן עוררה פולמוס פנימי בעיראק בין המצדדים בהידוק הנוכחות האיראנית למתנגדים לה.

מחד גיסא, היו שטענו כי נוכחותו של איש רב השפעה זה תחזק את השפעתה של טהרן ותעיב על עצמאותה של עיראק. מאידך גיסא ניצבו אלה אשר שיבחו את המהלך והדגישו כי אך טבעי הדבר שמנהיג שיעי יהיה נוכח בטקסי האבל לזכרו של האימאם חוסיין. מטעמו של סאדר נמסר כי הוא נהנה מקשר טוב עם כלל המדינות השכנות וכי מנהיגי האזור רוכשים כבוד לעמדותיו הלאומיות. ראוי לציין כי לא מכבר נענה סאדר לאולטימטום שהציב ראש ממשלת עיראק והודיע כי יפעל לשילובה של מיליציית 'סראיאת אל-סלאם' במנגנון הצבאי העיראקי, וזאת בניגוד לעמדת מפקדי המיליציות השיעיות בחסות איראן שהצהירו על התנגדותם למהלך.

ניתן לסכם ולומר כי מאז כינונה של הרפובליקה האסלאמית באיראן פועל המשטר ללא לאות לקידום האידאולוגיה המהפכנית ברחבי העולם המוסלמי. מטבע הדברים, שמשו התפרקות עיראק עם סילוקו של סדאם חוסיין והמבנה הדמוגרפי של המדינה קרקע פוריה לקידום תפיסת עולם זו. ראש ממשלת עיראק, המודע היטב לאתגר הגדול הניצב לפתחו באשר לשילובן של המיליציות בצבא עיראק, ניצב אפוא בין הפטיש לסדן: בין טהרן החותרת לנצל את חולשותיה המבניות של עיראק להגברת מנוף השפעתה, לבין ארה"ב (ובמידה מסוימת גם ערב הסעודית וישראל), המשמשות משקל נגד לשאיפה האיראנית להפיכתה של עיראק למדינת חסות.

ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן ובנוסף משמש כעמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.