הספינות שבדרך: אתגר ההגירה האמיתי של אירופה עוד לפניה

רוב רובה של אוכלוסיית איטליה, כך נראה, בילתה את השבוע האחרון של חודש יוני בצפייה בספינה אחת ששטה בים התיכון. הייתה זו 'סי-ווטש 3', הרשומה בהולנד וממומנת באמצעות פילנתרופים פרוגרסיביים. עליה הופקדה קרולה רקטה, פעילה סביבתית בת 31 מגרמניה, שדיווחה ברשת הרדיו כי ספינתה נושאת 42 פליטים אפריקנים שניצלו בלב-ים במצב בריאותי רעוע.

שר הפנים האיטלקי לשעבר מתאו סלביני טען כי ספינות כגון זו נפגשות עם מבריחים בחופי לוב ופחות מעוניינות בלהציל נוסעים ויותר בהסעת מהגרים בלתי-חוקיים לאירופה בהמוניהם. "מוניות", כך קרא להן. ואכן, רקטה וספינתה שטו במשך כמה ימים בקצה גבול המים הטריטוריאליים של איטליה במסלול לא שגרתי עבור ספינת סיוע חירום. מאז שמפלגת 'ליגה' בהנהגתו החלה לחלוק את השלטון בקואליציה פופוליסטית לפני כמעט כשנה, החלטתו של סלביני לסגור את שעריה הימיים של איטליה לספינות מעין אלו הפכה אותו לפוליטיקאי האהוד ביותר במדינה, ויש האומרים שגם למנהיג הימין הפוליטי במערב אירופה, על אף התפרקות הממשלה בחודש שעבר.

במקרה הזה, סלביני כשל. רקטה פרצה דרך קו ספינות משמר החופים בשעות הבוקר המוקדמות של ה-29 ביוני והצליחה לעגון באי למפדוסה לאחר שהתנגשה לכאורה בספינת מכס, תמרון שבגינו נעצרה. האיטלקים היו דבוקים למסכי הטלפונים ולמרקעי הטלוויזיה. מספר מכובד של תושבי האי אף התאסף במעגן באמצע הלילה ודרש לתבוע את קרטה – ואף גרוע מכך. אך כאשר "קרולה" (כפי שהיא ידועה כעת בציבור) שוחררה בתחילת חודש יולי, קהל מעריצים הריע לה ונשא שלטי תמיכה. היא עדיין עומדת בפני האשמות פליליות, ובגרמניה, שר החוץ הייקו מאס העניק לה גיבוי כשאמר כי "הצלת חיי אדם אינה עבירה פלילית".

רומא וברלין שותקו בשל תקרית ימית בה היו מעורבים כמה עשרות אפריקנים, וזה קרה מסיבה פשוטה: ישנם עוד מיליארד נוספים מהיכן שאלו הגיעו, והדרך בה אירופה תטפל בהגירה האפריקנית כיום תקבע כיצד אוכלוסיית היבשת תיראה בעוד דור מעכשיו.

***

מאז ראשית המאה ה-21, האירופאים עומדים בפני כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר לגבי עתיד היבשת, אם אכן ישנו כזה. במדינות מסוימות – בפרט איטליה, גרמניה ואוסטריה – האוכלוסייה הילידית מצטמקת מזה כמה עשורים. שיעורי ילודה צנחו לרמה כה נמוכה עד שהיקפו של כל דור ילידי חדש הוא בערך שני-שליש מקודמו.

הנפילה הוסתרה במשך זמן מה על ידי דור 'הבייבי בומרס' המקומי, אך עתה אירופאים אלו נכנסים לתקופת גמלאות ופטירה ומהגרים שאינם אירופאים, בייחוד אלו מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, אצים לתבוע את מקומם על היבשת. מאז פיגועי ה-11 בספטמבר, קוראי עיתונים באירופה כבר התרגלו לטיעונים אודות האסלאם, חלקם בלשון נקייה (האסלאם יהיה "חלק מגרמניה" כפי שטענה אנגלה מרקל), וחלקם עגומים יותר (אירופה תהיה "חלק מהמַגְרֶבּ", הזהיר ההיסטוריון ברנרד לואיס). כאשר מרקל הציעה בקיץ 2015 לקבל חלק מהפליטים שצעדו ליבשת מכיוון סוריה, היא קיבלה גל הגירה נוסף בן 1.5 מיליון בני אדם, רובם גברים צעירים מרחבי העולם המוסלמי. הטעות הזו שברה את המערכת הפוליטית במדינה, והחדירה לדמוקרטיה הגרמנית לאומיות קשיחה בפעם הראשונה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת.

אך זו היא רק תחילתה של הבעיה. לחצי האוכלוסייה הנובעים מכיוון המזרח התיכון בעשורים האחרונים והספיקו כדי לזעזע את המערכת הפוליטית האירופית, הולכים להחוויר בהשוואה לאלו שיגיעו בעשורים הבאים מאפריקה שמדרום לסהרה. עלייתו של סלביני (כמו גם ניצחון מפלגתו בבחירות לפרלמנט האירופי בחודש מאי) היא תוצאה של נכונותו להתייחס להגירה האפריקנית כמשבר, אך גם אלו שאינם מפחדים לעסוק בבעיה חוששים להצהיר בקול על מסקנותיהם.

בשנה שעברה, החוקר סטפן סמית' פרסם בצרפתית את 'המרוץ לאירופה', ספר קצר ומפוכח שסקר את גלי ההגירה ההמונית הצפויים להגיע מאפריקה והפך במהרה לשיחת היום בפריז. סמית' פותח את ספרו בהנחת כמה עובדות: אוכלוסיית אפריקה צומחת בשיעור חסר תקדים, וכוללת כיום באזור שמדרום לסהרה בלבד כמיליארד איש, מספר שאמור לגדול עד ל-2.2 מיליארד עד לחצי המאה ה-21. מנגד, אוכלוסיית מערב אירופה תיפול לרמה של חצי מיליארד איש בערך. המספרים אליהם מתייחס סמית' אינם פרי דמיונו, אלא לקוחים מהערכות רשמיות של האו"ם שבדרך כלל נמוכות יותר מהמציאות.

ככל שמביטים מקרוב, כך השינוי מתעתע יותר. כך למשל, מדינת ניז'ר של שנת 1950 מנתה 2.6 מיליון איש, והייתה קטנה יותר מאשר רובע ברוקלין בניו-יורק. בשנת 2050, עם 68.5 מיליון איש, היא תהיה בגודלה של צרפת. בערך בזמן הזה, ניגריה השכנה עם 411 מיליון איש, תהיה גדולה בהרבה מארה"ב. בשנת 1960, בירת ניגריה לאגוס מנתה 350 אלף תושבים בלבד, אך כיום היא גדולה פי שישים, עם אוכלוסייה המונה 21 מיליון איש. היא צפויה להכפיל את גודלה בדור הבא, מה שיהפוך אותה לעיר הגדולה בעולם המכילה בערך את אוכלוסיית ספרד כולה.

הגירה מדרום לסהרה ומעבר לים התיכון היא עדיין תופעה חדשה ויחסית מצומצמת – בערך 200 אלף איש בשנה. אך שמירה עליה ברמה זו דרשה שנים של מאמצים עילאיים מצידן של ממשלות אירופאיות, כולל מגעים מתחת לשולחן בין איטליה למתווכים בצפון-אפריקה השולטים בשאריות משמר החופים הלובי. במקרה של סלביני, זה דרש נכונות לעמוד, כמעט לבד, נגד מתקפות מצד התקשורת האיטלקית ואיומים בתביעות משפטיות, וזו הסיבה מדוע הבוחרים הביאו אותו כמעט עד לכס ראשות הממשלה. גם האליטות האיטלקיות מגחכות אל מול תומכי סלביני, בעיקר על חששם מכך שהגירה שלווה מיבשת מרוחקת יכולה איכשהו למחוק תרבות עתיקה בשלמותה. האמריקנים שמגחכים ביחד איתם כנראה לא בילו מספיק זמן בלימוד תולדות המדינה שלהם עצמם.

הנקודה הבעייתית היא לנסות להעריך כמה מאפריקנים אלו יבקשו להגיע לאירופה, וכמה מהם תוכל היבשת לקבל. סמית' מציע כמה דרכים להעריך את גודל הזרימה. לשם השוואה, הוא מעיר שבין שנת 1850 (כאשר אירופה מנתה 200 מיליון איש) לבין מלחמת העולם הראשונה (כאשר היא מנתה 300 מיליון), אירופה שלחה כ-60 מיליון איש מחוץ לגבולותיה, רבים מהם לארה"ב; מקסיקו מנתה 30 מיליון איש בשנת 1955 וראתה את אוכלוסייתה מכפילה עצמה לשנת 1975, ושלחה כ-10 מיליון איש לארה"ב בדור שאחרי. כיום, 37 מיליון מקסיקנים-אמריקנים מרכיבים 11.2 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב. אם כן, מה יקרה בשלושים השנים הבאות, כאשר אוכלוסיית אפריקה תכפיל עצמה ל-2 מיליארד? סמית' מהסס להתנבא ומשתמש במספרים בזהירות, אך מוסיף שאם התפתחותה של אפריקה תמשיך בקו זהה למקסיקו למשל, האוכלוסייה האפריקנית באירופה תגיע לכ-150 מיליון איש עד אמצע המאה הנוכחית.

המודל של סמית' לגבי הבנת הצפוי מאפריקה מערער על כמה סטריאוטיפים פוליטיים פופולריים. הוא מתעקש על כך שעוני אינו גורם להגירה: המסע מאפריקה לאירופה הופך לאפשרי כאשר גבר צעיר אוסף הון קטן של בערך אלפיים דולר ומרגע שהצליח, אין השקעה טובה יותר לעצמו או לכפרו מאשר מלנסות להגיע לאירופה. אם סמית' צודק בנושא זה (והמחקר של פול קולייר מאוניברסיטת אוקספורד מראה שהוא אכן צודק), אז מדיניות ההגירה של האיחוד האירופי טועה ובגדול. כיום אירופה מנסה לקדם מדיניות המבוססת על סבסוד תעשיה ותעסוקה במדינות המקור על מנת להקטין את התמריצים לעזיבה, דבר שאולי יעזור לאפריקה אך לפי סמית' רק מגביר את לחץ ההגירה על אירופה.

תנאי נוסף להגירה בקנה מידה גדול היא הימצאות של קהילות מהגרים בכמה מטרופולינים ברחבי אירופה. ניתן לראות דוגמה לכך במדינת מינסוטה בארה"ב, שהפכה לביתם של יותר מרבע מאוכלוסיית המהגרים הסומלים באמריקה לאחר שאנשי עסקים ממוגדישו התמקמו בה בתחילת שנות השמונים. כסף לעזוב איתו וקהילה לנחות לתוכה – מרגע שתנאים אלו מתקיימים, קשה מאוד לעצור את המהגרים העתידיים. זה נכון שאלפים מתו בניסיון לצלוח את הים התיכון לאירופה על רפסודות (הסיכויים למוות הם בערך 1 ל-300), אך גם הטרגדיה הזו לא משמשת בהכרח כהרתעה: אם את אישה בדרום סודן, הסיכויים שתמותי תוך לידה הם 1 ל-60.

הכפירה החמורה ביותר בספרו של סמית' היא טענתו לפיה תנועה המונית של כוח עבודה ובני אדם, באם תתרחש, לא תוסיף לאירופה יתרונות משמעותיים. נרטיבים על העשרת אירופה על ידי הגירה הם רציונליזציה שלאחר-מעשה בעבור תהליך אותו היבשת עוברת כעת לא מבחירה. על פי סמית', אירופה אינה זקוקה לשטף של כוח עבודה אפריקני צעיר מפני שתהליכי האוטומציה וגילאי הפרישה העולים מקטינים את הדרישה הזו. מהגרי עבודה אינם יכולים לממן את מדינת הרווחה האירופית, ולמעשה יחתרו תחתיה מכיוון שעלויות החינוך, הבריאות ושירותי ממשלה אחרים שניתנים למהגרים חדשים יהיו גבוהות יותר מתשלומי המס. ההגירה ההמונית גם לא תעזור לאפריקה ולמעשה תחליש את מעמד הביניים העולה במדינות בעלות הסיכויים הטובים ביותר להצלחה כלכלית כמו סנגל, גאנה, חוף השנהב, ניגריה וקניה.

***

התגובות לרעיונותיו של סמית' באירופה התפלגו בצורה מסקרנת. נשיא צרפת עמנואל מקרון שיבח את הספר, כמה גופים יוקרתיים כולל האקדמיה הצרפתית למדעים הרעיפו עליו פרסים, והשבועון L’Obs" אף הזמין את ביל גייטס לשאת דברים אודות התזה המוצעת בו. עם זאת, הספר עורר שערורייה בקרב אינטלקטואלים צרפתים וחוקרי אקדמיה, באופן שעשוי לקעקע את קבלתו במקומות אחרים.

כמובן שניתן לא להסכים עם חלק מניתוחו של סמית'. בכלכלה גלובלית בה אפילו מעמד הביניים המערבי מתקשה למצוא מקום פוליטי, ייתכן וסמית' מגזים בסיכוייה של אפריקה להצמיח מעמד ביניים משגשג משלה. אך ההתקפות על הספר לא התעמקו בנקודה זו או אחרת, ומטרתן הייתה להוקיע את סמית' ולפגוע בלגיטימציה של שיטת המחקר שלו. פרנסואה הרה, מנהל מחקר במכון הדמוגרפי הלאומי של צרפת (INED), לקח כפרויקט את הפקפוק בספרו של סמית', הן בראיונות והן בכתבות, ותקף את התרחיש המקסיקני שמציע הספר כניסיון לזריעת בהלה. סמית' הציע לערוך מולו עימות, אך במקום זאת הרה הזמין אותו להגיש את טענותיו בתור מאמר לכתב-עת מדעי.

גישה זו נלקחה בצורה פולמוסית עוד יותר על ידי ז'וליאן בראשה מאוניברסיטת הסורבון אשר כתב כי "סמית' אינו אנתרופולוג או גיאוגרף או היסטוריון או דמוגרף", ובמקום אחר האשים את סמית' בגזענות, שנאת זרים והפצת תיאוריות קונספירציה. האשמה נוספת חביבה על בראשה הייתה הקביעה לפיה סמית' הוא בכלל איש ימין וזאת משום שהזכיר בספרו את הסופרים הצרפתיים מוריס בארס וז'אן רספיי והסוציולוגים האמריקנים רוברט קפלן וסמואל הנטינגטון – לא הסכים עמם אלא פשוט הזכיר את שמם.

בשנים האחרונות, כל כותב שהחזיק בעמדות עצמאיות על הגירה מצא את עצמו במהרה מתואר בדרכים דומות ועדיין יש לומר שאם סמית' רואה בעצמו איש ימין או אנטי-אפריקני, הרי שיש לו דרך מוזרה מאוד להראות זאת. הוא החל את הקריירה ביומון הלוחמני 'Libération', בזמן בו העיתון היה במחצית הדרך בין ההשקפה המאואיסטית של מייסדו ז'אן-פול סארטר לבין רעיונות בסגנון "צדק חברתי" המוכרים לנו כיום מארה"ב. סמית' הוא אקדמאי באוניברסיטה אמריקנית ומדבר כמו אחד כזה. הוא מתאר גבולות לאומיים "כחללים של משא ומתן", הגדרה שכנראה לא תתיישב עם זו של סלביני.

ישנן נקודות רבות הנתונות לוויכוח בספרו של סמית', אך הניסיון של אקדמאים צרפתים להתחמק מעימות מולו בתואנה שהוא איכשהו אינו מוסמך להשתתף באחד כזה הוא פשוט ילדותי. לסמית' יש דוקטורט מאוניברסיטה יוקרתית בברלין ומשרת הוראה באוניברסיטת דיוק האמריקנית, ואף אחד מהמבקרים שמגנים אותו בצורה קשה כל כך לא יכול להציע טענה נגדית של ממש בתחום המחקר הדמוגרפי. סמית' משתמש בתחזיות הדמוגרפיות של האו"ם ושל האיחוד האירופי, אותן תחזיות בדיוק שכל חוקר אחר עובד איתן. נקודת המחלוקת עם מבקריו האקדמאים נעוצה בהשלכות ההגירה, ואלו שונות רק מפני שלסמית' זווית רחבה יותר לגבי הגורמים המניעים אותה והיכרות קרובה יותר עם ההיסטוריה והחברה ביבשת. בכל הנוגע להבנה של הגירה, בין-תחומיות הינה הכרח והתמחות יתר מובילה לקוצר ראיה. למעשה, קשה לדמיין אדם המתאים יותר לקחת על עצמו מחקר בנושא רגיש ומורכב כל כך. סטיבן סמית' מכיר כל מדינה באפריקה עד לפרטיה האינטימיים, מבין את השפעת השינוי האקלימי על הגירה ומכיר על בוריו את המחקר האקדמי על כלכלות היבשת כמו גם את הספרות העכשווית, ועבודתו שזורה בציטטות של בני שבט היורובה ממערב אפריקה מחד ובפתגמים מהשפה הערבית מאידך.

בזמן המוזר בו אנו חיים, המידות האקדמאיות של בקיאות, היגיון וכתיבה קולחת נראות לכמה קנאים כדבר שאינו מועיל ואף פוגעני. נושאים פוליטיים אירופאים, כמו גם אמריקנים, הפכו להיות עניינים של "ערכים" ו"זכויות" ובהתאם אינם ניתנים לדיון. נושא ההגירה הוא הקשה מבין כולם מכיוון שמעבר לסוגיה, מדובר כאן בוויכוח האם אחד הצדדים במחלוקת רשאי להביא תגבורת פוליטית בדמות המהגרים עצמם. אלו החפצים בגבולות פתוחים נהנים כאמור גם מיתרון אינטלקטואלי נוסף: היכולת לחסום כל דיון. מרגע שהגירה נחשבת לזכות מולדת שאין לערער עליה, איזה טעם עוד יש בשיחה על חסרונות ויתרונות או על עובדות בסיסיות?

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!