מדיניות הגירה ועליית הליברליזם האנטי־דמוקרטי – ישראל כמקרה מבחן

בוויכוח על זכויות אדם והגירה, המתקראים ליברלים נטשו את הדמוקרטיה ומבקשים להעביר כוח לאליטות לא-נבחרות על חשבון מדינת הלאום, בדרך לחזון הכפר הגלובלי

מכשיר לתקיפת זכויות האזרח. כינוס פעילים למען מסתננים | מתוך דף הפייסבוק "דרום ת"א נגד הגירוש"

מאמר זה מאת ד"ר גדי טאוב התפרסם לראשונה באתר 'Quillette'. אנו מודים למחבר ולמערכת על הרשות לתרגמו ולהגישו לקורא בעברית.
לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה.

***

"בבת אחת המרחב הציבורי שלנו השתנה. תחושת הביטחון נעלמה, הסתגרנו בבתים, הגינות הציבוריות נכבשו ביום ובלילה ואסרנו על הילדים להגיע לשם", כך הסבירה בראיון ל'מעריב" שפי פז, מנהיגת התנועה שצמחה בדרום תל אביב נגד הגירה בלתי-חוקית לישראל. "נשים ספגו הערות והתנכלויות ברחוב", אמרה. "זה היה כמו כיבוש על ידי עם זר. אין חוק, אין רשויות, אין הגנה על האזרח."

כנראה שפז היא לא האדם שהיית מצפה למצוא בחזית של תנועת מחאה כזו. פז היא לסבית בת 66, לשעבר פעילת שמאל וזכויות להט"ב שכעת רואה את עצמה כימנית מובהקת. עבורה, כמו עבור רבים באירופה ובארה"ב, נושא ההגירה שינה את הפרמטרים הבסיסיים של הדיון הפוליטי ושפך אור חדש על סוגיות כמו צדק ומעמד. אך מעל הכל, נראה כי הדיון על מדיניות ההגירה הוא זירה אחת, חשובה אבל לא יחידה, שבה החלו להתבהר קווי המתאר של מאבק הרבה יותר מקיף: מאבק על עתידה של מדינת הלאום הדמוקרטית.

***

כמו מדינות רבות באיחוד האירופי, גם בישראל קיימת כיום קהילה משמעותית של מהגרים לא-חוקיים מאפריקה. מספרם עומד על 34,000, לא כולל כ-8,000 ילדים שנולדו בישראל להורים מהגרים. רובם הגיעו דרך הגבול הדרומי עם מצרים, ועוד כמה אלפים הם תיירים שנשארו לאחר תום האשרה שלהם (אם כי רשות האוכלוסין וההגירה מסרבת לחשוף את המספר המדויק). בדומה לאירופה, התקשורת הישראלית מתייחסת למסתננים אלה פעמים רבות כ"פליטים" או "מבקשי מקלט", אך המושגים האלה מטעים, כמובן. ישנם סימנים ברורים לכך שרובם המכריע הגיעו לישראל בחיפוש אחר רווחה כלכלית, וכי לא נשקפה סכנה לחייהם: כ-80 אחוזים מהמהגרים הם גברים בגיל העבודה, שעברו בדרך כלל במדינות בטוחות אחרות בדרכם לישראל, ומתוך המספר הקטן של בקשות מקלט שהרשויות הישראליות בחנו, פחות מאחוז אחד נמצא כעומד בדרישות לקבלת מעמד של פליט (עריקים מגיוס אינם נחשבים, לפי האמנה הבינלאומית, לפליטים אלא אם כן נסיבות נוספות מצדיקות זאת).

מרבית מאותם מהגרים התיישבו בשכונות הדרומיות של תל-אביב, עיר בה קיימת דרישה גדולה לעובדי כפיים, גישה נוחה למערכת תחבורה ציבורית ורשת ענפה של שירותים סוציאליים. בהתחשב בכך שמדובר באוכלוסייה המורכבת ברובה מגברים צעירים, אין זה מפתיע ששיעורי הפשיעה לנפש בקבוצה זו גדולים פי שלושה או ארבעה מהממוצע בישראל. וגם זה דומה למצב באירופה: משטרת ישראל הואילה לחשוף את הנתונים רק לאחרונה, לאחר שנים של התחמקות מבקשות, מתוך פחד שפרסומם יגרור האשמות שהמשטרה תורמת לעידוד דעות קדומות. הטאבו על אמיתות לא נעימות, מתברר, הגיע גם הוא לישראל יחד עם שאר כללי התקינות הפוליטית מבית המדרש הפרוגרסיבי.

תגרות רחוב בין כנופיות מהגרים יריבות חמושות בסכינים ואבנים הפכו למחזה נפוץ בשכונות דרום תל-אביב. כלי התקשורת המרכזיים לרוב אינם מתלהבים לדווח על תקריות כאלה, ובמקום זאת הנושא קיבל חיים משלו ברשתות החברתיות שם מסתובבים סרטונים מסמרי שיער.

מערכת אכיפת החוק הישראלית, כמו מקבילותיה באירופה, לא בנויה להתמודד עם פעילות פלילית בקנה מידה רחב מצד אנשים שמעמדם אינו מוסדר, ולעתים לא ידועים מיקומם או זהותם, ושיש להם קשרים קלושים (אם בכלל) לקהילה שסביבם. כמחצית מכתבי האישום נגד מהגרי עבודה לא חוקיים ב-2018 מעולם לא הגיעו לבית המשפט, מכיוון שהחשודים לא אותרו על ידי המשטרה או לא הופיע לחקירה. חוקי המעצר והכליאה הישראליים אינם בנויים להתמודד עם עבריינים חוזרים בקהילות כאלה, מה שמוביל לעתים לתוצאות טרגיות. במקרה מזעזע במיוחד, מהגר לא-חוקי שנידון לשנת מאסר לאחר מספר עברות של נהיגה בשכרות יצא לחופשי בעקבות ערעור לבית המשפט העליון. זמן קצר לאחר מכן, הוא רצח את סילבנה צגאי בת ה-12 באירוע שהדיו חדרו פה ושם את חומת השתיקה סביב פשיעת מהגרים והגיעו בחלקם לציבור הרחב.

***

אך לא מדובר רק בבעיה מקומית של דרום תל-אביב, והשאלות שמעוררת הגירה לא חוקית מעין זו מרחיקות לכת מעבר להשפעתה על מספר מוגבל של שכונות. ראשית, ישנה הקירבה לאפריקה; ישראל היא מדינה קטנה, בערך בגודל של ניו-ג'רזי, שאוכלוסייתה מונה כתשעה מיליון בני אדם. אלה מרכיבים פסיפס דמוגרפי עדין: זו מדינת לאום יהודית שבה חי גם מיעוט ערבי-מוסלמי גדול המהווה כחמישית מהאוכלוסייה. יש לישראל משאבים טבעיים מוגבלים אך שיעור תמ"ג לנפש המתקרב לזה של מערב אירופה, עובדה שהופכת אותה ליעד מבוקש עבור מהגרי עבודה. באופן טבעי, ישראלים רבים חוששים שהענקת מעמד למסתננים תהפוך את מדינתם למעין שסתום ביטחון עבור המשברים ההומניטריים העצומים של יבשת ענקית וענייה. עבור מדינה קטנה כישראל, זהו חשש קיומי.

אך יש עוד דברים כבדי משקל המונחים כאן על הכף. אחרי שנים של ניסיונות לא מוצלחים לטפל בבעיה, זו כבר לא רק שאלה של איזו החלטה לקבל, אלא גם מאבק על מי רשאי להחליט. גם בכך ישראל לא לבדה. במדינות רבות, מדיניות ההגירה הפכה לנייר לקמוס עבור הריבונות הדמוקרטית. זו זירה בה זכויות האזרח המעוגנות במסגרת המדינה פוגשות את זכויות האדם האוניברסליות שאותן מקדמות האליטות החדשות בעזרת מוסדות בינלאומיים ומבנים פוליטיים על־לאומיים המתחרים עם המדינות על הריבונות.

מאבק זה על הריבונות חשף תזוזה טקטונית של הלוחות האידיאולוגיים, תזוזה שיש לה השלכות מרחיקות לכת: ליברליזם הנשען על מסגרות על־לאומיות מנתק את הזכויות שבשמן הוא מדבר מבסיסן הדמוקרטי, האחוז במדינות הלאום. כך הוא הופך עצמו לא רק ליריב של מדינת הלאום, אלא גם ליריב של מנגנוני הריבונות הדמוקרטיים שלה. כפי שנראה, הזן הזה של הליברליזם שנעשה הגמוני במערב הפך באופן בלתי נמנע מבלתי-דמוקרטי לאנטי דמוקרטי ממש.

כל זה לא תמיד ניכר במבט ראשון, ולכן גם בישראל, כמו במקומות אחרים, צריך להתחיל מהפרטים.

***

ראשיתה של ההגירה הבלתי-חוקית מאפריקה הייתה צנועה. בשנת 2005 היא התגברה ‏מטפטוף של בודדים לעשרות ואחר כך למאות, שהגיעו מסודן וחצו את הגבול. פוליטיקאים ‏מן השמאל טענו שאין מה לעשות עניין ממאות בודדות, ואין לישראל בעיה לקלוט את חלקם ‏ולמצוא לשאר סידור הולם – טענה שתחזור אחר כך לגבי אלפים בודדים, ולגבי עשרות ‏אלפים בודדים – אבל ממשלת אולמרט היתה שאננה פחות כבר אז. אולמרט ביקש לקטוע ‏את ההסתננות באיבה. הוא הגיע להבנה עם מצרים על מדיניות של "החזרה החמה", כלומר ‏השבה מיידית לצד המצרי של כל מי שנתפס חוצה את הגבול. בנוסף, הקים אולמרט מתקן ‏כליאה עבור אלו שנתפסו בתוך ישראל. מטרת המדיניות הזו הייתה לשלוח מסר ברור ‏שישראל לא תהפוך לפתרון לבעיותיה של אפריקה. כ-600 בני אדם קיבלו אישור תושבות ‏זמנית, לאחר שהאו"ם העניק להם מעמד של פליטים. ‏

כבר בשלב מוקדם זה, שלל ארגונים המגדירים את עצמם כארגוני זכויות אדם נכנסו לפעולה. הם עתרו לבתי המשפט נגד מדיניות ההחזרה החמה, כפי שעשו כמעט נגד כל מדיניות -שמטרתה ריסון ההגירה הבלתי-חוקית. בית המשפט נתן צו על-תנאי עד שיתברר העניין במלואו, ואף על פי שלצו לא הייתה משמעות אופרטיבית מיידית היה לו אפקט מצנן. כלי התקשורת המרכזיים הנוטים ברובם לשמאל התגייסו אף הם במהירות למערכה. העיתונים ומהדורות החדשות התמלאו בכתבות ומאמרים המשווים בין המהגרים האפריקנים של היום ליהודים שנמלטו מגרמניה של היטלר בשנות השלושים. האשמות צעקניות על אכזריות וגזענות מילאו את חלל האוויר. הממשלה נכנעה לבסוף ונטשה את מדיניות ההחזרה.

גם מתקני המעצר הפכו מטרה של אירגוני הסיוע למסתננים. העתירות עשו את שלהן. בית המשפט העליון ביטל שוב ושוב חקיקה שנועדה לאפשר עיכוב של מסתננים במרכזי שהייה, ולבסוף הפחית את תקופת הזמן המותרת להחזקה במעצר מלא לשלושה חודשים. המתקנים הפכו לעיכוב בדרך, ולא הרבה יותר.

אם יש דבר שכן מייחד את ישראל בהקשר של מדיניות ההגירה הרי זו עוצמת הבחישה של NGOs – אירגוני חברה אזרחית. לארגונים אלה יש נוכחות יוצאת דופן והשפעה יוצאת דופן, מפני שכל כך הרבה ממשלות, קרנות, ובעלי עניין אחרים, בוחשים בצורה כזאת או אחרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן כאשר נושא ההגירה הבלתי-חוקית עלה על סדר היום הפוליטי, כבר הייתה קיימת תשתית עצומה של ארגוני זכויות אדם שאפשרה מאבק אפקטיבי במיוחד. מערך הארגונים הענק הזה הוא חלק מאווירה בינלאומית כללית המתייחסת למדינת הלאום היהודית על פי סטנדרטים מוסריים מחמירים שלא חלים על שום מדינה אחרת. כדי לאכוף אותם, או לפחות לגנות את ישראל באמצעותם, זורמים סכומי עתק למימון בחישה בפוליטיקה המקומית. רבים מן הארגונים פיתחו התמחות במסתננים: 'האגודה לזכויות האזרח', 'רופאים לזכויות אדם', 'קו לעובד', 'אס"ף' (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל) ואחרים – הפכו בית לקאדר של עורכי דין צעירים ונמרצים המוכנים לתמוך במהגרים לא-חוקיים בשלל דרכים: מאבקים משפטיים נגד מדיניות, ניהול תיקים פליליים, בקשות מקלט, סיוע בארגון אירועים והפגנות, והרעשה מתמדת בתקשורת ובמדיה החברתית.

הארגונים אכן נחלו הצלחה בעצירה או סירוס של רוב מהלכי המדיניות, אך יש תכנית אחת שבה המדינה בכל זאת התעקשה. למרות סחבת בירוקרטית אינסופית, בעיות תקציב ומאבק משפטי, ישראל בנתה גדר בגבול עם מצרים. השלמת הפרויקט ארכה כמעט עשור, אך לבסוף בשנת 2013 הושלמו 241 קילומטרים של גדר לאורך הגבול המצרי. באותה העת, מספר המהגרים אפריקנים בישראל כבר היה מעל ל-60 אלף.

רה"מ נתניהו בגדר הגבול עם מצרים | אבי אחיון, לע"מ

יש לזכור שלא הגדר לבדה עצרה את הגאות. יחד עם מה שנותר ממדיניות מרכזי השהייה, ויחד עם הסירוב להעניק מעמד חוקי למספרים גדולים של מסתננים, בנייתה של הגדר גם יצרה מכשול גבול וגם סימלה נחישות להתמודד עם תופעת ההסתננות, שכנראה חשובה יותר מן המכשול הפיזי. חומות לבדן אינן מספיקות כדי לעצור גלי הגירה נחושים. לישראל חוף מערבי ארוך, והיא קרובה בהרבה לצפון אפריקה מאשר האיים הדרומיים של איטליה או יוון. אם אנשים מוכנים להסתכן בחציית הים התיכון על גבי כלי שיט רעועים, הם יהיו מוכנים אף ביתר קלות להסיג את הגבול הימי הארוך של ישראל. הדרך מאלכסנדריה לנתניה די קצרה, אחרי הכל.

יוזמות מדיניות נוספות נועדו להדגיש את אותו המסר. אחת מהן הייתה "חוק הפיקדון", שנהגתה בידי הארגון היחיד המצדד בעמדת המדינה – המרכז למדיניות הגירה ישראלית שנוסד ומנוהל בידי יונתן יעקובוביץ'. הרעיון הוא להחזיק חלק ממשכורות המהגרים בפיקדון מיוחד, שיוחזר להם עם עזיבתם את ישראל, אך גם מדיניות זו סורסה בחלקה על ידי בתי המשפט, ואז דוללה עוד יותר בידי המדינה שקיוותה שגרסה מרוככת בכל זאת תעבור אצל השופטים, שם הנושא עדיין תלוי ועומד.

והייתה גם, כמובן, התוכנית להרחקה  למדינה שלישית בטוחה, שבמשך זמן מה נראה היה שתצליח. המורחקים היו אמורים לקבל סכום של 3,500 דולר כל אחד, פי ארבעה או חמישה מהתמ"ג השנתי לנפש במדינות היעד, בנוסף לפיצוי שתעביר ישראל לממשלות של מדינות אלה – רואנדה ואוגנדה.

אך אז פרצה שוב מהומה בתקשורת, שטענה שהמסתננים "מגורשים אל מותם", ועומדים בפני אונס ועינויים, או לפחות מעצר והחרמה של מסמכיהם במדינות האמורות. גם אנשי רוח וידוענים הצטרפו למחאה, ומדבקות שקראו "לעצור את הגירוש" הופיעו בבתי הקפה בתל-אביב. הבירוקרטיה המדינתית הייתה חסרת אונים נגד כל זה, למרות העובדה שהפעם השקרים היו כה בוטים שאפילו בתי המשפט נזפו בארגוני הסיוע שהפיצו אותם. לא היה אפילו בדל של ראייה לגורל האכזרי לכאורה הממתין למגורשים ברואנדה או אוגנדה,  אך שום דבר לא היה יכול לעצור את המומנטום הרגשי בדיון הציבורי, וגם בית המשפט נסוג חלקית והעביר את חובת ההוכחה למדינה. עד אז, הקמפיין שנועד להציג את ישראל כגזענית וחסרת לב כבר הגיע הרבה מעבר לגבולות המדינה דרך התקשורת דוברת האנגלית, ולבסוף גם רואנדה ואוגנדה נסוגו מן ההסכמים כדי לא להצטייר כמשתפות פעולה עם מדיניות שרבים החלו לכנות "גזענית".

אבל לא היה מדובר בגזענות, כמובן. במציאות, אם לגזע היה תפקיד כלשהו בסיפור הזה, הרי שהוא שיחק לטובת האפריקנים. מסתננים ממוצא אירופאי או אסייתי מגורשים מישראל כל העת בהליך מזורז, לרוב ללא תשומת לב ציבורית. כך למשל, בשנת 2018 נרשם מספר שיא של 7,000 גירושים של נתינים מזרח-אירופיים. אין אפריקאים המגורשים בקלות כזאת, גם לא כאשר ברור שלא יאונה להם רע במולדתם או ביעד אחר.

נכון לעכשיו, הדברים שוב עומדים בפני מבוי סתום. המדינה גוררת רגליים בכל הקשור לבחינת בקשות המקלט, אך ככל שעובר הזמן קהילת המהגרים הנהנית ממגוון רחב של שירותים סוציאליים מכה שורשים בדרום תל-אביב. כולם יודעים מה יהיה השלב הבא אם הם יזכו במעמד חוקי: קמפיין למען איחוד משפחות אשר עשוי להגדיל את אוכלוסיית המהגרים פי כמה. הכתובת כבר על הקיר.

כמו בכל מקום אחר במערב, אלו המקדמים מדיניות הגירה מתירנית ומתנגדים לאכיפת חוקי ההגירה באים בעיקר מן האליטה המבוססת. הם עושים זאת בשם ערכים נשגבים, אבל לא הם משלמים את מחיר האידיאליזם הזה (שיש לו כמובן גם יתרונות כלכליים עבורם). מי שמשלם את המחיר הן השכבות החלשות. התחרות על משרות של עבודת כפיים מתגברת, שירותי הרווחה וחדרי המיון סובלים מעומס, ושכונות עניות הופכות לזרות, אלימות ורוויות פשיעה. מי שידו אינה משגת לעבור דירה לשכונות אמידות יותר, מוצא עצמו לפתע בארץ זרה, נטולת חוק, עם תרבות זרה ושפה זרה.

***

שפי פז | צילום מסך

בכל הקשר אחר, פעילת להט"ב כמו שפי פז שכעת מובילה את המאבק העממי נגד ההגירה הבלתי-חוקית, הייתה זוכה לחסינות מביקורת מצד החוגים הפרוגרסיביים. אך במקרה של המאבק בהגירה לא חוקית, הכללים האלה לא חלים. בקרב הפרוגרסיביים של ימינו, כל מי שמאמין בהגבלה ולו הקלה ביותר של הגירה, חוקית או לא חוקית, נידון לספוג האשמות בגזענות, לאמנות ושנאת זרים – אפילו אם כל חייו נאבק למען זכויות מיעוטים.

עובדה זו מקשה על אנשים כמו פז להשמיע את קולם, לא רק בתקשורת הממוסדת העושה כל מאמץ לבזות אותה, אלא גם ברשתות החברתיות. לאחרונה מחקה פייסבוק חומרים ביקורתיים שפרסמה פז על גישתו של בית המשפט העליון להגירה בלתי-חוקית. אפילו ביקורת כזאת יכולה להיות מסווגת כעת ברשתות החברתיות כ"שיח שנאה".

מסגור כזה של הסוגייה הוא כמובן מאפיין מרכזי של השיח בישראל, כמו גם באירופה ובארה"ב, ולכן הוא מפתח חשוב כל כך להבנת מה שקורה מתחת לפני השטח. המסגור הזה יוצר את הרושם המוטעה לפיו המאבק על מדיניות הגירה מתנהל בין מגיני זכויות האדם מצד אחד, לבין לאומנים שטופי שנאה מצד שני.

למרבה הנוחות, תיאור כזה דוחק לשוליים את הנושא החשוב ביותר: עתידה של הדמוקרטיה. הוא מסית את תשומת הלב מן העובדה שזירת ההכרעה עוברת במידה גוברת ממנגנוני הבחירות והייצוג אל מעוזי הכוח של האליטה בעלת האוריינטציה הבינלאומית: עיתונות מגויסת, שמאלית ברובה, המחזיקה בכוח לדכא את האמת ואף להפיץ שקרים ממש; ארגונים ממומנים בידי ממשלות זרות וקרנות באירופה ובאמריקה המשפיעים על השיח הציבורי ומנהלים מאבקים משפטיים אינסופיים נגד המדינה; אקדמאים המגיעים ממוסדות אולטרה-ליברליים הנשלטים בידי פוליטיקה של זהויות ומקושרים לקהילה האקדמית הבינלאומית, יכולים להציע תמיכה מוסרית וסמכות מחקרית לנרטיב התקין פוליטית על ה"פליטים". ומעל הכל, ישנה מערכת משפט שגם היא נוטה בבירור לשמאל, ובישראל מחזיקה בכוח בלתי מוגבל למעשה על שאר זרועות הממשלה, ללא בלמים בכיוון ההפוך שיאזנו אותה. למעשה בתי המשפט, יחד עם מוצביהם הקדמיים בדמות היועמ"שים, יכולים לבטל במשיכת קולמוס כל החלטה או פעולה של הממשלה ושל הכנסת, מחקיקה ועד החלטה אדמיניסטרטיבית. והם אכן מנעו הוצאה לפועל כמעט של כל מדיניות שביקשה הממשלה ליישם ביחס למסתננים. כך המחישה סוגיית המסתננים, יותר מכל סוגיה אחרת, עד כמה הרחיקה לכת המגמה האנטי-דמוקרטית של העברת סמכות ההכרעה האחרונה – הריבונות – מידי הרשויות הנבחרות, לידי הרשות השופטת.

***

כמו במקומות אחרים, גם בישראל ישנו מימד סוציולוגי למחלוקת האידיאולוגית על הגירה. זהו מאבק בין אליטות ליברליות, המנסות לכפות את רצונן מלמעלה, לבין שאר האזרחים הנסמכים על נציגיהם הנבחרים. אפשר לומר אם כן, שזוהי מעין מלחמת מעמדות מסוג חדש: מיעוט משכיל ואמיד שיצר לעצמו עמדות כוח מחוץ להישג ידו של הבוחר מזה, ורוב שנסמך על המנגנונים הדמוקרטיים מזה. מרגע שהרוב הבין שמעמדו הפוליטי ולא רק מצבו הכלכלי נמצא תחת איום, הוא החל להתארגן פוליטית, ולהצביע לפוליטיקאים המתנגדים לא רק להגירה בלתי מוגבלת אלא גם, או אפילו קודם כל, לשחיקה של המנגנונים הדמוקרטיים.

כך הביא הניסיון לכפות מדיניות בנושא הגירה מגבוה, בניגוד לרצונו של רוב הציבור, לעליית תנועת נגד שהתנקזה למפלגות הפופוליסטיות במקומות רבים במערב (שרובן, אבל לא כולן ימניות. יש גם שמאל פופוליסטי, כפי שנוכחנו באיטליה ובארה"ב). כצפוי, האליטות מבקשות לתאר את הפופוליזם כפרוטו-פשיזם שכולו שנאת זרים, תוך התעלמות מן העובדה שלפחות בחלקו הגל הפופוליסטי הוא ניסיון של אזרחי מדינות הלאום להחזיר לידיהם את השליטה הדמוקרטית בגורלם.

מי  שתפס בהצלחה את המרכיב הסוציולוגי של פער המעמדות החדש הזה היה דיוויד גודהארט, שכינה את שני המעמדות המתהווים "Anywheres" ו-"Somewheres". אפשר גם לקרוא להם, ברוחו של זיגמונט באומן וכפי שכבר הצעתי במקומות אחרים, "ניידים" ו"נייחים". הניידים, או ה-Anywheres, הם בעלי אוריינטציה בינלאומית. כפי שגודהארט מדגיש, הם חשים בנוח בפינות שונות של העולם הגלובליסטי בן זמננו והם עובדים במשרות המקשרות אותם עם עמיתים בני מעמד דומה ממדינות אחרות. הם יכולים לקחת את המחשב הנייד, ולרוב גם את משפחתם, ולעבור ממקום אחד למקום אחר בצד השני של העולם, לפעמים מבלי להחליף משרה. המיליה החברתי שלהם גם הוא בינלאומי והשפה המקצועית שלהם היא בדרך כלל, או לפחות יכולה להיות, אנגלית.

לעומת זאת, הנייחים או ה-Somewheres קשורים לשוק מקומי, חוג חברתי מקומי ושפה מקומית. בדרך כלל אין להם מקור פרנסה שאפשר להעתיק אותו גיאוגרפית כלל, ועוד פחות מזה להעבירו למדינה אחרת. חשוב מכל, הכוח הפוליטי שלהם תלוי במדינת לאום מסוימת ובמנגנון הדמוקרטי שלה.

הגירה המונית יכולה לאיים על פרנסתם, על אורח חייהם, כמו גם על תחושת הבית שלהם. הם חווים את ההגירה כמו גם את המאבקים הפוליטיים סביבה, כאיום על זהותם אבל גם על אזרחותם, והם לא טועים בזה, כמובן: לא רק שהגירה, ובעיקר הגירה לא-חוקית, מציבה אתגרים לאלמנטים חיוניים של ריבונות כמו גבולות הקולקטיב הלאומי וגבולותיה הגיאוגרפיים של מדינתו, היא מאתגרת גם את מושג האזרחות בשורשו: שהרי תחת שרביטה של האליטה הניידת נוכחים אזרחי מדינת הלאום כי זכויות האדם האוניברסאליות הפכו למכשיר לתקוף בעזרתו את זכויות האזרח הפרטיקולריות. באור אוניברסלי זה אפשר הרי לצייר את הזכויות הפוליטיות המוקנות לאזרחים בלבד כסוג של אפליה, הדרה, או אפילו הבדלה בין דם לדם. וכך, בעזרת המחסה הרטורי הזה ניתן לתאר את החתירה תחת הדמוקרטיה ואת העברת הכוח הפוליטי מידי האזרחים לידיהן של האליטות הליברליות, כסוג של אלטרואיזם. הפניית העורף של האליטות לציבור הלאומי שמתוכן יצאו מתעטפת באופן זה בגלימות מוסריות של דאגה לחלשים (אחרים).

כרזה בתל-אביב | אבישי טייכר

מדיניות הגירה היא רק זירה אחת בה מתנהל המאבק הזה בין ליברליזם אנטי-דמוקרטי לבין מדינות הלאום הדמוקרטיות, כלומר בין הניידים לנייחים. מרגע שמזהים את הליבה האנטי-דמוקרטית הזו מתבררים, נדמה לי, הקשרים בין מופעים שונים של אידיאולוגיה זו ובין סוגים שונים של קריאות התיגר שלה על הסדר הלאומי: מדיניות הגירה רופפת ומתירנית; דה-לגיטימציה של הזהות הלאומית; רב-תרבותיות ובלקניזציה של הסולידריות; הסכמי סחר בינלאומיים המעודדים הון נייד ועבודה ניידת ומקטינים את שליטת המדינות על מדיניותן הכלכלית; שחיקה של גבולות גיאוגרפיים תחת מסגרות על־לאומיות; הגדלת הכוח של בירוקרטים על חשבון נבחרי ציבור; השפעה גוברת של לוביסטים וארגוני חברה אזרחית; חיזוק הרשות השופטת על חשבון הרשות המבצעת והרשות המחוקקת; המשפטיזציה של הפוליטיקה; הכפפת חוקי המדינה לחוק הבינלאומי; דגש על זכויות אדם אוניברסליות על חשבון זכויות אזרח המעוגנות במדינה, ותמיכה במוסדות בינלאומיים על פני ממשלות ומדינות.

רבים מאותם מוסדות בינלאומיים המגלמים את השקפת הניידים – בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, קרן המטבע, הבנק העולמי וכד' – מבליטים את צידם הליברלי, אבל מצניעים את העובדה שהם מפעילים עוד ועוד סמכויות על אנשים שאין להם יד במינויים. זוהי כמובן הפרה בולטת לעין של עיקרון היסוד של הדמוקרטיה: ממשל בהסכמת הנמשלים.

נטישה זו של החיבור הבסיסי בין דמוקרטיה וליברליזם, חיבור ששירת היטב את העולם החופשי מאז מלחמת העולם השנייה, עלולה להיות הרת אסון. מפני שאם יש לקח שהכרחי ללמוד מזוועות המאה ה-20, הרי הוא שדיכוי הזכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבוניות יכול להוליד תגובת נגד נוראה בדמות לאומנות אלימה כאשר איטליה וגרמניה הן כמובן הדוגמאות הבולטות לכך. לכן כאשר הליברליזם האנטי-דמוקרטי מכרסם בריבונותן של מדינות הלאום הוא משחק באש: בדרך זו הוא עשוי לדחוק את האלמנטים הדמוקרטיים של הפופוליזם לזרועות הלאומנות הקיצונית בשוליו, כפי שקורה במקומות אחדים באירופה כבר עכשיו (בארה"ב זה בפירוש לא קורה, למרות מאמציהם של מתנגדי טראמפ לטעון זאת נגדו).

בינתיים, השקפה ליברלית כזו שהפנתה עורף לדמוקרטיה גם תרוקן את עצמה מתוכן, מפני שפגיעה ביכולת של האזרחים להחליף את ממשלותיהם לא רק גוזלת מהם את האמצעי היחיד שיכול להגן לאורך זמן על חרויותיהם – היא גם מרוקנת את חירותם ממהותה. כעמדה פילוסופית, הליברליזם האנטי-דמוקרטי, שהוא מין חזרה לחלום על עריץ נאור או מלך-פילוסוף, מציע חירות רק במובן רדוד מאד, ולכן מדרדר גם את זכויות האדם שבשמן הוא מדבר. למעשה, הוא מגלגל לאחור את התהליך שהפך נתינים לאזרחים. חירות בלי שותפות בריבונות היא חירות סבילה. היא מונעת מהאדם את החשובה בזכויות הפרט שלו: חלקו בעיצוב הגורל המשותף. ללא זכות יסודית זו, אין אנו יכולים לומר על עצמנו, בלשונה היפה של מגילת העצמאות של ישראל, שאנו באמת עומדים ברשות עצמנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

36 תגובות למאמר

    1. חבל שהשמתטת את נסיון ההסדר האחרון לנושא הפליטים בישראל שהציע נתניהו ודרעי ומפלגת הימין הבית היהודי מנעה את ישומו ולמעשה ביטלה אותו. הסדר שהיה מעביר את האחריות על מרבית המהגרים האפריקאים למדינות אחרות (מערביות) ומאפשר הסדרה של מעמד של שליש בלבד בישראל.
      בעינני זה נקודה חשובה כי הוא סימפטום של תופעה חשובה שבו הקיצוניים משני הצדדים הפכו להיות קובעיי המדיניות האמיתיים והפער בין שתי עמדות קיצון אלה כל כך גדול שאין מלמעשה דרך להגיע להסכמה רחבה שהיא לב ליבו של המעשה הדמוקרטי.

    2. ל"חם או יפת" (אחד שמסרב להזדהות עם בני שם?)
      כוונתך להצעה שהגיעה מנציגי האו"ם. דרעי בא עם זה ונתניהו חשב לאמץ את ההצעה. מן הסתם דרעי לחוץ מסיבותיו הוא לרצות את נציגי האליטה הפרוגרסיביים החותרים תחת הדמוקרטיה.
      דחיית ההצעה הייתה מוצדקת לחלוטין:
      מדובר היה בשינוי סטטוס מהגרי עבודה מסטטוס השב"חים למעמד של "פליטים" החוסים תחת הגנת האו"ם. מדובר בשינוי שכולו מבוסס על שקר כי הם לא "פליטים". כ-80% מהם הם אריתראים הגאים במולדתם וחוגגים את טקס עצמאות מדינתם בנוכחות השגריר שלהם. אריתראה סיימה את המלחמות שלה כבר לפני 20 ש' וחתמה על הסכמי שלום עם שכנותיה ואף הוצאה מהרשימה השחורה של מדינות שבידי האו"ם.
      וגם זאת, היה מדובר בתהליך שיתפרס למשך 5 שנים תוך שכשליש מהם נותרים בישראל וזוכים לאזרחות מלאה. שברור לכול שאח"כ ידרשו איחוד משפחות. מכיוון שכך השליש הוא לא שליש. הכל אשליה עבור ה"המון הנבער מדעת".

      מה שהיה כאן הוא המשך למה שמתאר גדי טאוב: העברת הסמכויות הריבוניות שלנו כמדינת הלאום לידי מוסדות על-לאומיים שמחליטים עבורנו מה ייעשה במסגרת מדיניות ההגירה.
      כך הייתה צריכה לצאת לפועל תכנית ערמומית של שינוי זוחל בתחום פגיעה בסמכות מוסדות המדינה הריבונית: החלטה מי יכנס למדינה ומי לא. מי זכאי להתאזרח בה ומי לא.
      קוראים לזה גנבת הריבונות שנלחמנו עליה וייחלנו לה אלפיים שנה וגנבת החירויות האזרחיות שלנו. וכמו שגדי טאוב מראה מי שמשתתף בכך באופן פעיל הם שופטי בג"ץ

    3. לגבי הצבעתך על:
      "סימפטום של תופעה חשובה שבו הקיצוניים משני הצדדים הפכו להיות קובעי המדיניות האמיתיים והפער בין שתי עמדות קיצון אלה כל כך גדול שאין למעשה דרך להגיע להסכמה רחבה שהיא לב ליבו של המעשה הדמוקרטי"
      אתה טועה .
      לא הקיצונים משני הצדדים הפכו לקובעי המדיניות, אלא הקיצוניים מהצד האחד בלבד, הצד של השמאל על שלל ארגוני NGO נתמכי ה-NIF והתקשורת ונתמכי הבג"ץ, הדורש שלא לגרש את המסתננים (השוהים כאן בניגוד לחוק – שכן לא מדובר באמת בפליטים אלא במהגרי עבודה), ובנוסף אף דורשים להעניק להם תושבות ו'או אזרחות.

      מן הצד השני מתייצבים לא הקיצוניים אלא רוב אוכלוסיית אזרחי ישראל השוללים את דרישות הקיצוניים. וזו דרכה של הדמוקרטיה והליבה שלה: מצביעי הרוב מול מצביעי המיעוט.
      המיעוט השמאלי חרת על דגלו את הזלזול בחוקי ישראל הריבונית המוגדרת כמדינת הלאום היהודי שבסמכותה לקבוע מי ייכנס ויזכה בתושבות ו/או אזרחות ומי לא.
      מטרת השמאל דילול האוכלוסייה היהודית ע"י הכנסת אוכלוסיות זרות בניגוד לרצון הרוב ובניגוד לחוק השבות מה שכמובן יגדיל את כמות מצביעי השמאל, תוך הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה ברוח חזונו של עזמי בשארה וחסידיו. דגל "זכויות האדם" הוא עלה תאנה בדרך להשגת מטרתם שכן מנגד בבואם לקדם את נסיגת ישראל משטחי יו"ש ועקירת האוכלוסייה היהודית שם בהתעלמות מזכויות האדם שלהם ומהעיקרון הדמוקרטי של ההגנה על המיעוטים (המיעוט היהודי דווקא) נשלפת המנטרה המניפולטיבית בדבר "הצורך לשמור על רוב יהודי במדינה" בפי אותם גורמי השמאל עצמם.

  1. המאבק בזירת מדיניות ההגירה של ישראל… הינו שלב במטרת העל של גורמים מסויימים… בעלי כוח והשפעה – בניסיון להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי משוסעת שנטמעת במרחב!
    לא עוד ' מדינת הלאום של העם היהודי'…
    לא עוד 'וילה בג'ונגל'…כפי שכינה אותה אהוד ברק…
    אלא, חושה מפוררת במזרח התיכון!

  2. כדאי אולי להוסיף עוד נקודה והיא השינוי המתמיד שהשמאל עושה למושג "דמוקרטיה". לא עוד שלטון הרוב אלא שלל הגדרות עמומות שקשורות בזכויות אדם. בחברה שבטית שמורכבת ממיעוטים אין יותר משמעות לדמוקרטיה. כשכל שבט מצביע בדרך כלל למועמדים מטעמו, הדמוקרטיה הקלאסית הופכת למעשה למאבק בין זהויות ומאבק בין השבטים על המשאבים. בסופו של דבר זה כנראה מה שיקרה מכיוון שהאליטות לא יחזיקו מעמד ללא בסיס רחב וללא הלכידות כמו שיש לאיסלאם או למעצמות כמו סין ורוסיה, ואלו פשוט יפילו את המערב ויחסלו אותו מבפנים.

    1. השמאל ובתוכו בית המשפט אינם מבינים בדמוקרטיה
      בית המשפט העליון לקח לעצמו גם את התפקיד לפרש עקרונות חוקתיים. שופטי ישראל הינם צרי השכלה במיוחד היות ושלא כבשאר הארצות לימודי משפטים נלמדים רק החל מתואר שני בארץ לימודי משפטים הם לתואר ראשון ולרוב השופטים בישראל כולל שופטי בית המשפט העליון תואר ראשון במשפטים בלבד. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק קבע ששילוב בין היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית תעשה על פי מבחן "הציבור הנאור" לשיטתו כמובן! לא על פי ערכיו ושאיפותיו של רוב רובו של הציבור כפי שהוא מתבטא בתוצאות הבחירות אלא לפי שאיפותיו של מה שהוא מכנה "הציבור הנאור" המועדף ולזה הוא קורא דמוקרטיה. אין רוצים להבין שם שעל התערבותו התחיקתית להשען על הבנת רצון הכלל.זולת ידיעת החוק הישראלי אין לשופטים כל ידע אודות הגות דמוקרטית תאוריה הפוליטית הדמוקרטית או ערכים יהודים. כפי שאין לכלל המשפטנים ידע לא במדעי המדינה או בתאוריה דמוקרטית ולא ביהדות.

      החוק אינו מתיר לבית המשפט לפסול חוקים. בדמוקרטיה לאזרחים מבחינה חוקית מותר לעשות ככל העולה על רוחם כל זמן שאינם עוברים על שום חוק. לעומת זאת לאנשי שלטון בתור שכאלה כלומר לא כאשר הם פועלים לעצמם באופן פרטי אסור לעשות כל מה שהחוק לא הסמיכם מפורשות לעשות כך. את זה בדיוק עושה בית המשפט כאשר הוא פוסל חוקים! את חוסר בסוס החלטותיו של בית המשפט על שאיפות וערכי האומה מצדיקים בטענה שתפקידו ללכת נגד הציבור "למנוע עריצות הרוב" – זה יכול להיות נכון במקרים יוצאים מהכלל כאשר ישנן קבוצות נרדפות ולא הן הרודפות המצב איננו כזה בישראל ברוב המקרים וכאשר ישנם קורבנות אמיתיים בית המשפט איננו מקור הישועה.

      עקרון הבלמים והאיזונים שבשמם פועל בית המשפט מיושם אצלו רק בכיון אחד. בית המשפט מתנגד לכל ביקורת פרלמנטרית עליו וטוען שהוא מפקח על עצמו. בית המשפט הינו הגוף המושחת ביותר במדינה העושה עולות נוראיות. בתפקידו כבית משפט הוא פועל כגוף טוטליטרי ברמה פאשיסטית. בדמוקרטיה על הגופים הנבחרים לפקח על בית המשפט ולא להפך!

      כפי שפרופסור רות גביזון טוענת: "אין תקדים בעולם למצב שבו בית המשפט מכריז על מעמד-על לחוקי יסוד, ונוטל לעצמו סמכות של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, ללא קיומו של מסמך חוקתי שלם וללא הוראה מפורשת"הנשיאה חיות מתעלמת מהעובדה שאיש לא הסמיך את בית המשפט העליון לקיים "ביקורת שיפוטית", כלומר לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, ומתעלמת גם מכך שלישראל בכלל אין חוקה, ולכן איש לא יודע על מה בדיוק היא מדברת שהיא מזכירה את "עקרונות היסוד החוקתיים של השיטה. —————————

      בית המשפט החליט שחוקי יסוד הינם חוקה ובמיוחד בחוק יסוד כבוד האדם וחוק חופש העיסוק.————
      חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וגם חוק חופש העיסוק אינם מהווה חוקה, חזור א י- נ- ם מהווה חוקה. אלו שני חוקים בודדים שאינם מפורטים דים והם חסרים.———-
      כלל בסיסי בדמוקרטיה הוא, כי עקרונות חוקתיים מתקבלים לאחר דיון ציבורי וברוב מוחלט בפרלמנט. חוקה מאושררת במשאל עם. ——
      קיומה של חוקה איננו מחייב חזור א י נ נ ו מחייב התערבות בית המשפט העליון בפסילת חוקים.———
      קיומה של חוקה הינו תנאי הכרחי במידה וניתנת לבית המשפט העליון הזכות לבטל חוקים.———
      בישראל אין חוקה לא מתקיים התנאי ההכרחי. ——–
      לא קיים חוק המסמיך את בית המשפט להתערב בחקיקת חוקים.———-
      בית המשפט לקח לעצמו בלא כל הסכמה זכות לבטל.————
      בדמוקרטיה על השלטון להיות למען העם ואילו בית המשפט הינו תמיד לרעת עם ישראל ולמען מי שאינם עם ישראל גם אם הינם אויבים מרים כמו ערביי יהודה ושומרון וכן אם נעשות עולות נוראיות ליהודים תושבי השטחים.

      יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה! הקושי – הטרור המשפטי המשמש את בית המשפט. באמצעות תפירת התיקים בפרקליטות על פי צו בית המשפט (הפושע). תובעים ממלאים תפקיד מכונן בכוחם של שופטים. אישי ציבור ופוליטקאים הפועלים שלא כפי שדעתם של שופטים נוחה, "זוכים" לתפירת תיק במיוחד מטעם הפרקליטות. טרור משפטי זה הינו מקור כוחו של בית המשפט ומקור הענות הפוליטיקאים, ביניהם חברי כנסת האמורים ליצג את הציבור – לכל חפצו של בית המשפט. בשל כך ובשל עריצותו הכללית של בית המשפט שאיננו עושה צדק אלא עולות ואי צדק יש למצא שעת כושר ולפזר את בית המשפט! חייבים גם לדאוג להפרדה מוחלטת בין התביעה לבית המשפט. מי שבוחר בקריירה של תובע לעולם לעולם לא יוכל להיות שופט. הפרדה זו גם מצוינת למען ההתמצאות הכללית של השופטים לא כמרשיעים בלבד. (חוץ מהעובדה שיש לעבור לשיטת חבר המושבעים)

  3. "נשיאת" בית המשפט העליון מזהירה מפני אנרכיה. אנרכיה היא מה שמתחולל עכשיו בחסות המשפטנים מהתביעה ומהשפיטה המתואמים בינהם. המשפטים הם ההופכים את מדינת ישראל למקום מקלט לעבריינים. כך יחסם למסתננים או לנכרים הנשארים בארץ ללא רשות, בטוענות שונות ומשונות כמו "סבירות" ו"מידתיות". מסתננים רבים הנם עבריינים ההורסים חייהם של תושבי דרום תל אביב, אלא שכאשר המשטרה כבר מועילה לפעול נגדם, בית המשפט אינו עושה דבר. כך לגבי פיגועי דריסה, לגבי הבדואים הנוהגים בבריונות פראית ודורסים והורגים בית המשפט קבע תכופות שיש לתת להם "זמן ללמוד והתאקלם". כך יצאה ישראל את פיגועי הדריסה גם לארצות אחרות. בניה בלתי חוקית בעליל זוכה לתמיכה בתנאי שהיא עבור ערבים. גם כאשר בית המשפט מסכים מטעמי בטחון להריסת בתים המהוים סיכון, הוא עושה זאת במשורה למשל השופט מזוז מדבר הרבה נגד אי חוקיותם של מבנים אלו ובעד הריסה אך פוסק כך רק לגי חלק קטן. זוהי גם שיטה לדבר בעד משהו אחד אך לא לפסוק לפי מה שמתבקש.. כל הבתים הבלתי חוקיים הנבנים על ידי הרשות"הפלסטינית" בשטח "סי" מהם אם לא אנרכיה?
    השר הנכנס אינו אומר דברי נאצה אלא מתאר מציאות. אם אלו דברי נאצה הרי שבית המשפט עושה זאת תדיר ובחומרה יתרה כלפי הרשויות האחרות.

    1. שפרירית , לקצר. אין סבלנות לקרוא. לא יותר מ5 משפטים.

  4. הפתרון הןא שיתוף פעולה בינלאומי של גורמים שמרניים כגון מפלגות ימין אירופאיות, הרפובלקנים בארה"ב, ממשלות פרו מערביות בעולם השלישי כמו קניה, רואנדה וכו'

    אני מאמין שהקמת גופים בינלאומיים שמרנים לעומתיים יכול להקהות את העוקץ של ה"הממשלות" הקוסמופולטיות שמנסות לכונן new world order

    1. הסדר העולמי החדש הוא בדיוק סיפור מגדל בבל בתורה. והמגדל הזה כידוע קרס וכך גם יקרוס כל מה שהשמאל הנתעב מתכנן הגיב:

      אי אפשר לבנות מגדל בבל כי תמיד יהיו כוחות מנוגדים שנלחמים ומחריבים. כל הפרוגרסיביות הפושה והרקובה רק מקדמת את תגובת הנגד שמר טאוב מדבר עליה וכשהיא תכה זה יהיה כואב עד מאד מאד.

      אין פעולה ללא תגובה וכל תגובה שווה בעוצמתה למה שייצר אותה.

      הימין באירופה זו רק ההתחלה הקטנטנה. הצונאמי יבוא בהמשך וגם בישראל.

  5. רק סוגיה אחת הימין שכח..
    מה הרקע להגעת עובדים זרים לישראל?

    1. כן, הרקע הוא הפיגועים הנוראיים שיזמו מחבלים ש"נכנסו לכאן לעבוד".

  6. הרעיון של מדינת ישראל כמדינה אטרקטיבית למהגרי עבודה המבקשים לשפר חייהם הוא נלעג כשלעצמו [-לכותב ששכח, מדובר במדינה הנלחמת על קיומה וחיי כל תושביה מיום היווסדה והנתונה לשגרת פרצי מעשי איבה מדי כמה שנים ומעשי טרור יומיומיים. שום מהגר עבודה לא היה מוצא בכך את תיאור עתידו]. יתרה מכך, המסתננים הגיעו ממדינות אוייב מוצהרות לישראל ושבדרכם לכאן נדרשו לעבור כמה וכמה מדינות המתאימות לדתם ולתרבותם טבנוסף ביכרו לוותר על מדינות כערב הסעודית אשר בנןסף לעושרה היא גם קרובה פיזית ומטלית לארצותיהם. אם כן מדוע באו לכאן, ומדוע אינם ממשיכים לארצות הערב הנחשקות על כל מהגר עבודה? האם הכותב סבור שהם נעשו ציונים? ואם כל זה אינו מעורר את הכותב לחקור בתופעה הרי שהעובדה שצ"הל הוא שסייע למסתננים לעבור את הגבול ואף סייע להם בהסעה דרך תחבורה ציבורית לתל אביב היתה אמורה לרמז לכותב שיש כאן פקודה שמצייתים לה. משמעות הדבר שבמקרה של מדינת ישראל אין מדובר בהגירה גרידא של מחפשי שיפור כלכלי אלא ישנה יד מכוונת הנותנת פקודה

    1. אתה הזוי וצר אופקים שמטרטר מנטרות חסרות משמעות ושחר הגיב:

      כל מי שעיניו בראשו רואה ברחוב ובמרחב הקטן שלנו את כל הפולשים מכל העולם הנאחזים בנו כבקרני מזבח. פה אצל היהודים החיים הם דבש. קייטנה מוכנה, טיפול רפואי מעולה, אוכל בלי סוף וחופש ואנרכיה מוסדית שמאפרת באמצעות מטריית גנבי השלטון השמאלנים בבג״צ ותקוע יתד ולנסות לגנוב את ארצנו.

      ואיזה שטויות אתה שואל. מי שפולש לפה לדעתך ציוני?

      אמר איינשטיין שלטיפשות אין גבול וצדק עד מאד.

  7. הכי גרועים הם המעסיקים שלהם ומשכירי הדירות שלהם

  8. אני מאוד מודה לך. ממעוף הציפור, בגובה רב מאוד, הראייה הבהירה והמקפת שלך מאירה את הסוגיות הבעייתיות ביותר פה, ומסייעת להעלות הטיעונים הטובים ביותר בוויכוחים יומיומיים.

  9. מאמר חשוב. מקווה שיגיע למקבלי ההחלטות. השאלה איך אפשר לשנות את המצב, אבל אני מניחה שהגברת מודעות היא כבר חצי פתרון.

    1. רק חיסול בג״צ במתכונתו הנוכחית יאפשר להציל את המדינה מציפורני שופטיו ופסיקותיהם המופרעות והמסוכנות. כי כפי שאומר פרופ׳ דיסקין הגיב:

      את בג״צ לא מעניין החוק בישראל וישראל אינה דמוקרטיה אלא מדינה חטופה בידי כמה זקנים שמאלנים שמינו את עצמם בעצמם באמצעות ועדת דילים מסריחים בראשות שלושה מהם וועדת שתיים מפחידה ואפלה כמו קגב.

      בג״צ זה שלטון השמאל שאיבד את כוחו בכנסת והעתיק את פעילותו הפוליטית לשם.

      ומה זה בכלל שופטים? מה? מלאכים עם כנפיים? או סתם אנשים שלמדו כמה שנים באוניברסיטה את הררי השטויות של שודד הים המשפטי והדיקטטור אהרון ברק שלדברי פרופ פוזנר אולי מי שעבר על החוק יותר מכל אחד אחר.

      כותבים לנו פסקי דין אווילים על מאות עמודים כי אין להם למעט מניפולציות כלום.

      צריך שאת השופטים בישראל תבחרנה ממשלות ישראל המתחלפות כמו בכל העולם ורק לאחר שימוע עומק בכנסת שיוודא שהם ציוניים אוהבי ישראל ויודעי היסטוריה ולא כפי שמגדירם פרופ׳ דיסקין – בורים ועמי ארצות.

      כל המוסד הזה ומערכת המשפט נמאסו על הציבור הרחב וכולם מחכים לשינוי עומק שיפסיק את שלטון האנשים האלה.

      כשזה יבוצע נסלק את המסתננים והפולשים והמזיקים למיניהם ונפסיק את זרימת המימון הזר והפושע ואת בחישת הנוכלים ושונאי ישראל בכל העולם בתוך קרביה.

      מי ששואף לשינוי המיוחל שיואיל להצביע לימין בבחירות.

  10. מגוחך שמדברים על ההרס שמהווים המסתננים כהרס שכונה זו או אחרת הגיב:

    האפריקנים הינם סכנה למדינת ישראל ולעם היהודי בה ואם חלילה יעלה השמאל המנוול ויתן להם להישאר כאן – המדינה שלנו היגיעה לקיצה.

    מקומם לא פה. הם פושעים אפריקנים כי רק לפושע אפריקני יכולים להיות 5000 דולר לצורך פלישה לא לוקית למדינה לא לו.

    ההסתננות היא חיסול ישראל וזה מה שרוצים כל הפועליפ לאי גירושם.

    יש להם מדינות ענקיות. שישנו שם מה שהם רוצים ולא יחסלו מדינות לא להם.

    והטינה שישראל זה בטוח יותר מארצותיהם היא שקר מלוכלך. ישראל המדינה המאויימת בתבל.

    לשלוח את כולם הביתה למשפחותיהם ולעמם שפתם ודתם.

    החוצה. המצב לא נסבל והוא בגדר התאבדות יהודית בגלל הבג״צ הזה.

  11. אכן זה האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. באיזה מתמטיקה אזרוח המסתננים הוא איום גדול יותר מסיפוח מליוני פלשתינאים? הפתרון היחיד שהימין מציע לאיום הגדול ביותר על צורת המשטר פה. מאמר מעורר מחשבה ומנומק אבל לשים את הפנס על זבוב כפיל הסיפוח והשחיטות שועטים זו הסחת דעת של מי שרוצה לרחוץ עוד בניקון כפיו במקום באמת לדאוג לעתיד

    1. לשיטתך הכחמה. להחזיר בכל שטח מארץ ישראל שלא היה בידנו בין 1948 – 1967 זה פסול גם אם חיים שם מעט ערבים או שבכלל לא (כמו בגוש קטיף). אבל לכושים מאפריקה צריך לאפשר לחיות ולהתרבות ולהמשיך להסתנן לכאן. כמובן ללמסור שטח ולמסור ריבונות גם בתוככני הקו הירוק – זו מהות הסמול הנאלך.

  12. מספיק עם האפריקאים הם בקושי 30000 הבעיה ובתור קצין הגירה זה עם ההגירת העבודה של רוסים ואוקראינים וגיאורגים ואני מציין לא זכאי שבות או בני זוג אלא מהגרי עבודה סתם והודים שכרגע יש מדיניות של הכנסתם גם שברור שהם באו לעבוד כאן באופן לא חוקי
    שלא לדבר על מדינות המחבקת של הrsd שמעניק אשרת שהייה

  13. הדמוקרטיה המהותית האמיתית
    בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
    #מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
    #עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
    #מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
    קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———

    את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.

    מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
    דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
    בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
    ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
    בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
    בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.

  14. בכתבה נאמר:" רובם הגיעו דרך הגבול הדרומי עם מצרים, ועוד כמה אלפים הם תיירים שנשארו לאחר תום האשרה שלהם (אם כי רשות האוכלוסין וההגירה מסרבת לחשוף את המספר המדויק)". אך אתמול (23.7) עיתון "מעריב" פירסמו מספר מדויק של האוכלוסיה הבלתי חוקית הזרה. אני מבקש הבהרה בעניין זה אם למישהו יש מושג?

  15. מגוחך שהמדינה פועלת נגד החוקים של עצמה.
    חוק הפוליטית של האו"ם שישראל חתומה עליו אומר מפורשות. שליט הוא פליט רק במדינה הראשונה אליה נכנס. במיקרה שלנו המדינה הראשונה היא מצריים. כך שכל אלה שנכנסו דרך סיני אינם יכולים להקרא פליטים.
    הגדרת פליט איננה עומדת במבחן המציאות של אותם סודנים ואריתראים. גם לו לא היו עוברים דרך מצרים . פשוט הם מהגרי עבודה. אין שום סכנת חיים או מתנגדי משטר נרדפים ביניהם.
    מתאר לעצמנו מצב שבו אריתראי היה מגיע לנמל התעופה בן גוריון ללא ויזה מתאימה. האם היה יכול להתגונן בטענה של פליטות? הוא היה מועלה על המטוס הראשון חזרה לארצו.
    ואם נתיר להם להשאר כאן כדרישת יפי הנפש שלנו. מדוע לא נאפשר למחצית אפריקה להגיע לכאן. במדינות רבות באפריקה יש עוני משווע ודיקטאטורות רצחניות
    תחשבו על זה

  16. רוב ההגירה הבלתי חוקית, היא הגירה "אשכנזית", לא מטופלת מאוקראינה וגיאורגיה, בעיקר. מדובר בתיירים שמועד חזרתם לארצם חלף ואין בכוונתם לשוב למולדתם והם נטמעים בקלות באוכלוסיה בשל מאפייני צבע עור, שפה וכו'. נראה שהמדינה נוקטת איפה ואיפה ומטפלת איפה שקל – בפיליפינים שנבדלים מאד במאפייניהם החיצוניים וקלים לזיהוי. יש בכך צביעות רבה, שכן הפיליפינים, בניגוד לאותם "תיירים" הובאו לישראל לענף הסיעוד, בעיקר. נדמה שבניגוד לחקלאות ולבניין, המעסיקים, גם הם, עובדים זרים, ענף הסיעוד חסר גורמי פיקוח ואכיפה המאפשרים פריצות והפקרות בכל דיני העבודה. לכן הטיפול הנכון הוא טיפול כולל של משרד הפנים בנושאי ההסתננות לישראל וטיפול של משרד העבודה והרווחה בהסדרת העבודה בענף הסיעוד.

    1. מאמר משובח ורהוט. תענוג לקרוא את גדי טאוב. אחד הבודדים שעיניו בראשו וליבו במקום הנכון.

  17. אתר מידה הוא אחד ה״מקומות״ היחידים שהאמת זוכה לביטוי ענייני ונטול צדקנות מאוסה. גדי הוא מתנה גדולה לאתר ובכלל.
    המאמרים שלו רציניים, עמוקים, מעוררי מחשבה ומדאיגים מאוד. בסוף כל מאמר אני בסערה גדולה ובתיסכול כואב וחוסר אונים משווע. הייתי מאוד רוצה גם רעיונות ותוכנית לעשייה לשינוי דחוף ומיידי. תודה מידה, תודה גדי. אהבת ישראל שלכם היא מגדלור מבורך לעם ישראל.