"חייבים לעצור את זה": בעיית המסתננים מתפשטת בכל הארץ

בעיית המסתננים ושאר התופעות השליליות שהיא הביאה עמה מוכרת בעיקר בשל המצב החמור בשכונות דרום תל-אביב. כפי שדיווחנו בהרחבה ב'מידה' בשנים האחרונות, תושבי שכונות דרום העיר מתמודדים במשך תקופה ארוכה מול בעיות של אלימות קשה, פשע, ובאופן כללי חיים של חשש ודאגה בשל הקרבה לאוכלוסייה הזרה. נושא דרום תל-אביב הוא אכן כאוב ודרוש לו פתרון מהיר ועמוק, אך למרבה הצער אותן תופעות בדיוק קיימות גם בערים רבות נוספות בישראל, כולל בלבה של בירת המדינה. שוחחנו עם תושבי ירושלים, פתח תקווה, אילת, נתניה ואשקלון, כדי לשמוע את סיפוריהם ולהבין שבעיית המסתננים היא לא רק בעיה של דרום תל-אביב, אלא בעיה לאומית של כולנו.

כאמור, בשנים האחרונות תופעת המסתננים הגיעה גם אל ירושלים. עינת קורמן, סמנכ"לית הפורום המשפטי למען ישראל ותושבת שכונת נחלאות, מספרת בשיחה עם 'מידה' על המצב בבירה: "עברנו בתור זוג לשכונה, אחרי שהכרנו אותה וחזרנו אליה כי ידענו שזאת שכונה נעימה, טובה וקרובה להכל, ומקום טוב לגור ולגדל ילדים". אך לפני כארבע שנים החלו להגיע לשכונה השקטה מסתננים בלתי חוקיים בכמות גוברת והולכת, תהליך ששינה את פניה של השכונה כולה. "זה התחיל בטפטוף ודי מהר הפך לתופעה", היא אומרת ומוסיפה: "הייחוד של השכונה היה בתמהיל של כל סוגי האנשים – מבוגרים, סטודנטים, צעירים חילוניים ודתיים, אבל היום יש אזורים ליד השוק למשל עם בניינים שלמים שגרים בהם רק מסתננים".

לדברי קורמן, השינוי המהיר והדרמטי בהרכב האוכלוסייה הביא גם לשינוי ניכר של האווירה בשכונה. "אני הולכת בימי שישי לשוק בשעה מוקדמת ורואה ברחוב רק מסתננים. אין ישראלים בכלל. זה לא נעים", היא מסבירה ואומרת כי המצב החדש גורם גם לחשש של הקשישים שגרים בשכונה כבר עשרות שנים לצאת מהבית: "הם לא רגילים לכל הטיפוסים האלה שמסתובבים ברחוב ולסגנון החיים שלהם".

אך גם תושבי השכונה הצעירים יותר סובלים מהמצב. קורמן ומשפחתה גרים בקומת קרקע בבניין ישן, כאשר בקומה השנייה עברו לגור שתי משפחות של מסתננים בדירה אחת בת 50 מ"ר. "יש להם ילדים קטנים שכל היום צועקים. לפעמים הם עומדים במרפסת ומשתינים לחצר למטה. הסברנו להורים שלהם שאסור לעשות את זה וביקשנו קצת שקט, אבל זה לא עזר והאמא הגיבה אלי בחוצפה. לא הייתה לנו ברירה אלא להזמין משטרה", היא מספרת.

המצב בו גרים דיירים רבים בדירות קטנות שאינן מותאמות לכך מבחינה פיזית גורם גם לעומס רב על התשתיות הישנות בשכונה. "זה בניין ישן שלא יכול לקלוט כזאת כמות של אנשים. היו לנו הרבה סתימות בצנרת וכל הדיירים נאלצו לאסוף כסף ביחד כדי לשפץ אותה", אומרת קורמן.

מעברו השני של הבניין בו היא מתגוררת נפתחו מספר חמארות – מעין פאב ללא רשיון הפועל במהלך כל היום ומציע שתייה ומפגש חברתי למסתננים. "הם מארגנים ממש פאבים בתוך הדירות שהם גרים בהן. אנשים יושבים ושותים, והרבה פעמים עושים את הצרכים שלהם ברחוב. בכל יום שישי בבוקר אני רואה אותם זורקים בחוץ ארגזים של בירה ושתיה חריפה".

כל אלה הביאו גם לעלייה חדה במקרי הפשיעה והאלימות בשכונה שהייתה עד לא מזמן שלווה ושקטה. קורמן מספרת על מספר גדול של גניבות אופניים, ואפילו על מקרה אחד לפני מספר חודשים בו שני מסתננים דקרו אחד את השני במהלך קטטה ברחוב בערב שבת. "כל המדרכה הייתה מלאה בדם. יש ילדים וקשישים שעוברים ברחוב הזה – איך הם אמורים להגן על עצמם במקרה כזה?", היא תוהה.

תופעה נוספת המטרידה את מנוחת תושבי השכונה מתרחשת מדי יום שבת, אז קבוצות גדולות של מסתננים מתאספות בגן סאקר הסמוך ויוצרות מפגעי רעש ולכלוך. "אמנם זה גן ציבורי שפתוח לכולם, אבל בחודשי הקיץ המקום הופך להיות לאולם אירועים גדול עבור המסתננים. בכל שבת נערכות שם מסיבות המוניות עם מוזיקה רועשת מאוד, דווקא כשאנחנו רוצים קצת לנוח בשקט", היא אומרת.

לדברי קורמן, התהליך שמתרחש כעת בירושלים דומה מאוד למה שקרה בשכונות דרום תל-אביב בשנים האחרונות. "עד לפני ארבע שנים כל הדברים האלה פשוט לא היו. הייתה שכונה פסטורלית במרכז העיר עם פוטנציאל גדול מאוד להצליח. ברור לי שאם לא יהיה שינוי רציני במדיניות ההגירה של המדינה, מה שקרה בתל-אביב יקרה גם פה בקרוב מאוד. חייבים לעצור את זה, זאת משימה לאומית שראש הממשלה צריך להוביל אותה", היא מסכמת.

"אתה מרגיש שאתה חי במדינה אחרת"

תושבת נוספת של הבירה המספרת על הקשיים בהתמודדות מול תופעת המסתננים היא גלית עמיהוד, המתגוררת במרכז העיר מזה שלוש שנים. עמיהוד מספרת כי באופן כללי מדובר באזור בו עיריית ירושלים אינה מעודדת מגורים, ומעדיפה לפתח בו עסקים ומוקדי תיירות. "יש פה היצע מאוד מצומצם של שירותים מוניציפליים – אין חניה, אין גנים ואין בתי ספר. בעבר היו גרות פה הרבה משפחות אבל במשך השנים השכונה הלכה והתרוקנה ומי שנשאר אלה בעיקר זקנים וסטודנטים", היא מספרת ל'מידה'.

אל תוך הוואקום שנוצר במרכז העיר החלו להיכנס בשנים האחרונות עובדים זרים ומסתננים מכל רחבי העולם, ובעיקר מאריתריאה וסודן. על פי עמיהוד, עם הגעת הזרים לשכונה החלו לפתע לצוץ גם גני ילדים עבור הילדים שלהם. "עיריית ירושלים הקימה מתחם לגני ילדים ברחוב שפרעם והכניסה לאט לאט את ילדי הזרים", היא אומרת. "בפועל נוצר מצב שיש הפרדה בגנים בין הזרים והישראלים. הם מקבלים את כל השירותים הציבוריים בזמן שאני הייתי צריכה להסיע את הילדים שלי במשך שנים לגנים בשכונות אחרות".

עמיהוד מגדירה את השינוי שחל באווירה בשכונה כ"שינוי מזדחל": "בהתחלה זה היה לא כל כך מורגש, אבל בשלוש השנים האחרונות התופעה נהייתה הרבה יותר רצינית. בכל שבת הייתה חתונה של מסתננים, ובשנה האחרונה הגיעו הרבה משפחות וילדים".

במקרה אחד שהתרחש בחג סוכות האחרון, חוו עמיהוד ומשפחתה את השינוי בשכונה על בשרם. "בכל שנה אנחנו בונים סוכה בחצר וישנים בה. באחד הבקרים בחג האחרון הגיעו מסתננים והשתינו לנו על הסוכה בזמן שישבנו בה ואכלנו ארוחת בוקר. למחרת גנבו את כל הכיסאות שהשאלנו במיוחד לכבוד החג. אני כבר לא מרגישה בטוחה יותר לישון בסוכה, ובשנה הבאה החלטנו לשכור דירה בשכונה אחרת רק למשך החג".

ממש מול ביתה של גלית ברחוב כורש נמצא מועדון, בו נערכות כל סוף שבוע מסיבות לאוכלוסייה הזרה. "המועדון הזה מארגן מסיבות סגורות רק למסתננים. בכל לילה יש מאות אנשים שמסתובבים שם שיכורים עד הבוקר. הם עושים את הצרכים ברחוב, ונכנסים לקטטות המוניות שמסכנות את כל מי שגר בסביבה. הם משתמשים במקלות, אבנים, בקבוקים, מכל הבא ליד", היא אומרת.

לפני מספר שבועות הייתה גלית עדה לקטטה בה היו מעורבים עשרות אריתריאים, בדיוק באותו המקום. "הסתכלתי מהחלון והבנתי שזה הולך להסתיים ברע", היא מספרת ומוסיפה: "התקשרתי למשטרה והגיעה ניידת עם שוטר ושוטרת. ברגע שהם הגיעו, המסתננים תפסו את השוטרת והטיחו את הראש שלה במדרכה. אחר כך הגיעו עוד שוטרים ועצרו כמה מהמתפרעים". יומיים לאחר שהגישה תלונות במשטרה על סיכון שלום הציבור, קיבלה עמיהוד הודעה שהחקירה נסגרה ללא אישום פלילי.

איכות החיים של גלית ושל משפחתה נפגעה באופן דרמטי מן המצב בשכונה. "הבת הבכורה שלי היא בת 12 ובשום פנים ואופן היא לא יוצאת מהבית לבד, גם לא בשעות היום. אם היא צריכה לחזור הביתה, היא מודיעה לי בטלפון ואנחנו הולכים להביא אותה. גם סטודנטיות שגרות פה מפחדות ללכת בחופשיות ברחוב בגלל המסתננים שתמיד מתגודדים בקבוצות ועומדים בכניסות הבתים. אחת השכנות יצאה בבוקר להאכיל את החתולים, ואחד השיכורים שיצאו מהמועדון תפס אותה וניסה לתקוף אותה מינית", היא מספרת.

לדבריה, התחושות האלה משותפות לתושבים רבים בשכונה. "אחרי הקטטה הגדולה קיימנו אסיפה של התושבים ביחד עם השוטר הקהילתי. כולם דיברו על תחושה קשה של חוסר ביטחון. המסתננים מרגישים פה כמו בעלי הבית, זאת לא התנהגות של פליטים או מבקשי מקלט. אתה מרגיש שאתה חי במציאות מקבילה ולא במדינת ישראל".

כאשר פנתה עמיהוד לחברי מועצת העיר וסיפרה להם על המצב, הם הגיבו לדבריה בהפתעה. "הם לא מאמינים שזה קורה בירושלים, הכל עובר להם מתחת לראדר. בינתיים הערך של הדירות בשכונה ירד בעשרות אחוזים, ורוב התושבים מנסים לעוף מפה כמה שיותר מהר. אין לי כבר תקווה ברמה העירונית וגם לא ממשטרת ישראל. הפתרון צריך להגיע מלמעלה ברמה המדינית, ואם הממשלה לא תתעורר אז אנחנו נצטרך לחשב מסלול מחדש".

"זאת בכייה לדורות"

עיר גדולה נוספת בישראל החווה את השפעות תופעת המסתננים היא פתח תקווה. ליאורה ליבוביץ', פעילת ציבור ומתמודדת למועצת העיר, מספרת כיצד גם בעיר החמישית בגודלה בארץ מתרחשים בדיוק אותם תהליכים כמו בדרום תל-אביב או ירושלים. "מרכז העיר בפתח תקווה הוא ישן ומוזנח מאוד. יש הרבה דירות מחולקות בגלל אוזלת היד של השלטון המקומי, ומצד שני גם עבודה בשפע. השכונה הזדקנה ואנשים עזבו, ולכן העיר הפכה בארבע השנים האחרונות לאבן שואבת למסתננים", היא אומרת בשיחה עם 'מידה'.

גם בפתח תקווה חזור על עצמו המצב בו שכונה שאינה ערוכה לקלוט כמות גדולה כל כך של תושבים, קורסת תחת העומס. "במרכז העיר המצב פשוט זוועה", אומרת ליבוביץ' ומוסיפה: "בגלל שהמרכז מבודד יחסית מהשכונות האחרות נוצרה קהילה של מסתננים עם עסקים, מכולות, חמארות והכל. יש הרבה לכלוך ופסולת, צואה ושתן ברחובות. פרצו כמה שריפות בגלל חיבורי חשמל פיראטים".

הכמות הגדולה של המסתננים גרמה גם כאן לשינוי מוחלט באופי השכונה, שתמיד הייתה שכונת עוני אבל כיום איבדה כמעט לחלוטין כל סממן ישראלי. "פעם אלה היו שיכורים והומלסים, היום קיבלנו מסתננים אלימים ומסגדים במרכז העיר. בשבת בבוקר הם יושבים בכיכר המייסדים ואי אפשר לעבור שם. כשהבת שלי הולכת לעיר או לאכול עם חברים אני מתה מפחד", מספרת ליבוביץ'.

תושב פתח תקווה אחר אשר סיפר ל'מידה' על המצב הגרוע בעיר הוא עו"ד אלון וולקוביצקי. "לפני כמה שבועות הלכתי בערב להוציא כסף ברחוב רוטשילד, שזה רחוב מרכזי בעיר. תוך כדי שאני הולך לכיוון הבנק אני רואה מסתנן שיצא מהגינה לאחר שעשה את צרכיו, ומסתנן אחר משתין על הכספומט. מרכז העיר מוזנח והכל מטונף. אנשים לא באים לקנות כי מפחיד להסתובב שם וגם בעלי החנויות נפגעים מבחינה כלכלית".

וולקוביצקי היה מעורב גם באופן אישי במאבק בתופעה, כאשר ייצג את בני הזוג הקשישים דינה ושמואל פוקס שחייהם הפכו לגיהנום בעקבות הטרדות חוזרות ונשנות מצד שכנתם המסתננת. הסיפור המרתיח שחשף לירן לוי בערוץ 20 ממחיש אולי יותר מכל כיצד התהפכו היוצרות בדחיקת התושבים הוותיקים על ידי המסתננים שהגיעו לשכונות.

"אותה מסתננת שמתגוררת מעל לבני הזוג פתחה גן ילדים בדירה שלה, ללא שום אישור כמובן. זה אומר שכל הבניין מלא כל היום בילדים שנכנסים ויוצאים, כולל אחרי הצהריים וכולל ימי שישי. בכל פעם שדינה או שמואל יצאו למדרגות דחפו אותם וירקו עליהם. ככה זה נמשך במשך שנה וחצי, כשכל הזמן הזה העירייה פשוט לא אוכפת את החוק. כשדינה פנתה לעירייה אמרו לה: גברת, את בחרת לגור שם וזאת בעיה שלך", הוא מספר.

כאשר ניסו דינה ושמואל להתלונן על הגן הבלתי חוקי שממרר את חייהם, פנתה שכנתם המסתננת לשיטה המוכרת והגישה נגדם תלונות במשטרה בשלל טענות מופרכות. כך למשל, היא טענה כי דינה – חולת סרטן בת 70 – תקפה אותה עם מוט ברזל, או שהשיעול הכרוני ממנו סובל שמואל בשל סרטן הגרון בו הוא חולה מטריד את מנוחתה. בשל התלונות של המסתננת, דינה אף נעצרה ונחקרה במשך חמש שעות בתחנת המשטרה.

בשלב מסוים המצב הפך לבלתי נסבל ובני הזוג נאלצו להימלט לדירת מסתור. רק לאחר שהסיפור נחשף בתקשורת החלה העירייה בהליכים נגד בעל הדירה בה גרה המסתננת, והוגש נגדו כתב אישום בשל שימוש חורג ללא היתר.

גם ליאורה ליבוביץ' טוענת שעיריית פתח תקווה לא עושה מספיק כדי להתמודד עם התופעה. "ראש העיר אומר שידיו כבולות וזה נמצא באחריות הממשלה, אבל הוא בהחלט יכיל לעשות יותר כדי לאכוף את התקנות העירוניות. במקום שהעירייה תצא בקו ברור מאוד נגד בעלי הדירות שמשכירים למסתננים, היא שותקת ולא עושה כלום. בשנה שעברה הם אפילו הקימו גני ילדים לזרים בשכונת קרול, שנפתחו ללא היתר והובילו לנזיפה מבית המשפט".

ליבוביץ', המגדירה את עצמה כאשת שמאל, אומרת כי כדי לטפל בתופעה כל רשויות המדינה צריכות לשתף פעולה. "זה לא קשור לימין ושמאל. אני רוצה להגן על העיר שלי, שילדים ונשים יוכלו להסתובב בבטחה  ובלי לפחד. אם הממשלה והשלטון המקומי לא ישלבו ידיים בהחלטות מאוד אמיצות זה עשוי להתפתח לבכייה לדורות".

וולקוביצקי מסכים איתה ומסכם: "בעירייה טוענים שיש להם עומס, אבל אני חושב שצריך לתעדף את האכיפה נגד המסתננים. עניי עירך קודמים. האכיפה צריכה לפעול לפי האינטרס הציבורי, וכרגע העבירות שמבצעים המסתננים גורמות את הנזק הכי חמור".

"הכל זה בלוף"

כאשר בצלאל יעקב, תושב נתניה ופעיל בעדה האתיופית, שומע את הסיפורים מירושלים ומפתח תקווה הוא מהנהן בעצב ונזכר כיצד התופעה החלה גם בעירו. "כשהגיעו האוטובוסים הראשונים של המסתננים הזהרנו שהבעיה הולכת להתעצם ואנשים צחקו עלינו. היום אתה לא יכול להזיז אותם", הוא מספר בשיחה עם 'מידה'.

יעקב מתייחס בדבריו בעיקר לאזור השוק בעיר, שבעבר הכיל מפעלי תעשייה משגשגים וכיום משמש בעיקר למגורי המסתננים. "הם התחילו לעבור לשם לפני כשנתיים, אחרי שבעלי העסקים חילקו את המתחם לדירות. הגיעו אוטובוסים שהורידו אותם בשוק והם פשוט נכנסו לדירות", הוא אומר.

לדברי יעקב, המסתננים מתגוררים למעשה במבנים בלתי חוקיים, אך שום רשות לא נוקטת צעדים בעניין למרות שהנושא ידוע ומוכר. "פנינו לעירייה ולמשרדי ממשלה. זה לא מעניין אף אחד. בינתיים המסתננים מקימים כנסיות, עסקים וגני ילדים בתוך המחסנים ומחרבים את העיר".

כמו בערים אחרות בהן עסקנו בכתבה זו, גם בנתניה אזור השוק הפך בהדרגה להיות מחוץ לתחום עבור ישראלים. "המסתננים מציקים לכל מי שעובר שם, יש ניסיונות אונס ותקריות אלימות. כל מה שקורה בערים אחרות ובדרום תל-אביב קורה גם בנתניה", אומר יעקב.

מה תגיד לאנשים שמאשימים את תושבי השכונות בגזענות?

(צוחק) "אני בעצמי אתיופי. אין פה עניין של צבע, יש פה עניין של אנשים שבאים להשתלט וזורעים פחד. לא אוהבים את המסתננים ובצדק. הם מביאים את זה על עצמם".

יעקב מספר כי כאשר הגיעו המסתננים האריתראים הראשונים לעיר הוא ערך איתם מספר מפגשים כדי לנסות ולהכיר את הקהילה, ושמע מהם את הסיפור האמיתי על בלוף הפליטים. "הם אמרו לי בפנים – אנחנו לא פליטים, באנו לישראל כדי לעבוד. שאלתי אותם 'אם ישראל כל כך גרועה וגזענית למה אתם מתעקשים להישאר פה?' והם ענו לי: כי השקל חזק. הם אמרו שכל הסיפורים על העינויים במצרים זה שקר שהישראלים קנו. הבנתי שהכל זה בלוף גדול".

לדבריו של יעקב, הפתרון היחידי במצב שנוצר כיום הוא להחזיר את המסתננים האריתראים לארצם. "יש עכשיו הסכם שלום עם אתיופיה ואין להם שום סכנה. אני גם מכיר אנשים שהיו באריתריאה וכל הדיבורים שזאת מדינה מסוכנת הם שקרים. הכל נשען על שקרים. הגיע הזמן להוציא מפה את כולם בלי יוצא מן הכלל".

גם בנושא הזה הוא מפנה אצבע מאשימה לרשויות המדינה. "אנחנו מתחננים במשך שנים שיבנו לנו גנים ובתי ספר ואומרים לנו שאין כסף. פתאום בשביל הזרים יש תקציבים לבנות. לצערי הרב המדינה מפקירה אותנו, וזה כואב. אני מרגיש כמו אורח בתוך הבית שלי וזה לא מעניין אף אחד בממשלה".

לדבריו, "הפחד הגדול שלי הוא שמעבר להצהרות של הממשלה, היא תמיד מפחדת כשמגיעים לשלב הגירוש. הדבר הכי מתסכל זה שהאריתראים עצמם יודעים את זה. הם אומרים לי: הממשלה שלכם פחדנית ולא יכולה לעשות כלום".

דגלי אריתריאה באילת

תופעת המסתננים לא פסחה גם על העיר הדרומית ביותר בישראל, הסובלת מזה מספר שנים מריכוז גבוה של זרים בשכונות הוותיקות בעיר. אוהד כהן, חבר סניף הליכוד באילת וממובילי המאבק במסתננים בעיר, מספר כי הקבוצות של הראשונות החלו להגיע כבר בשנת 2011, פשוט על ידי חצייה של הגבול המצרי.

"הם היו מגיעים באמצע הלילה בקבוצות של כמה עשרות שחצו את הגבול בהליכה. לפעמים החיילים היו עוצרים אותם ומורידים אותם באוטובוסים לאילת. כך לאט לאט העיר הלכה והתמלאה עד שבשיא היו בה כ-8000 מסתננים מאריתריאה וסודן, וזה בעיר של 60 אלף תושבים".

כהן מתאר את אותן שנים כקשות מאוד עבור תושבי השכונות שנאלצו לפתע להתמודד עם כמות כזו של זרים. "הם התמקמו בשכונות הכי קשות, שכונה א' ושכונת הדקל, והפכו למעמסה על התושבים ועל התשתיות. כמובן שיחד עם זה באו גם התופעות של גניבת אופניים, שכרות, הטרדות מיניות וקטטות ברחוב. כל מה שקורה בדרום תל-אביב קרה אצלנו כבר לפני שבע שנים".

המצב הבלתי נסבל הוביל להפגנות התושבים ולהתערבות אישית של ראש הממשלה. "נתניהו עשה סיור בעיר ונפגש עם התושבים. הוא החליט להעביר חלק מהמסתננים לתל-אביב. במקביל הקימו את הגדר בגבול ואת מתקן 'חולות'. מדיניות היד הקשה עשתה את שלה וכמות המסתננים בעיר ירדה בצורה משמעותית", הוא מספר.

אך למרות השיפור הזמני במצב, גם כיום ישנם אזורים בעיר אשר לדברי כהן "נכבשו" על ידי המסתננים. "מאז שסגרו את 'חולות' יש מגמה של חזרה של מסתננים לאילת. הם פותחים חמארות חדשות בשכונות והמצב שוב נהיה גרוע. יש תעשייה של ממש של הולדת ילדים וככה הם פשוט מקבעים את המעמד שלהם כתושבי העיר. בעוד כמה שנים כשנרצה לגרש אותם הם יטענו שהילדים נולדו פה ולכן הם ישראלים".

גם כהן מספר על המנטליות שפיתחו חלק מהמסתננים, ולפיה הם חשים את עצמם כבעלי הבית בשכונות העיר. "באזורים שבהם הם גרים יש להם שליטה מוחלטת. תושבים בשכונה א' מפחדים מהם פחד מוות ולא מתקרבים אליהם. תושבות מפחדות לצאת בערב מהבית, כי מסתננים יושבים בקבוצות מתחת לבניין ושותים אלכוהול. על חלק מהבתים מונפים בגאון דגלי אריתריאה", הוא מספר.

כהן עצמו חווה על בשרו מקרה של אלימות פיזית קשה מצד מסתננים, שרק בדרך נס הסתיים ללא פגע. "ראיתי באחד הערבים קבוצה של עשרה מסתננים שוכבים על הדשא בגן שעשועים שאף ילד מעז להתקרב אליו. ניסיתי לצלם אותם וחטפתי מטר של בקבוקים ואבנים. רצתי לכיוון הרכב שלי והם בעטו בו וזרקו אבנים. הרגשתי שניצלתי מניסיון לינץ'. שוטרים שהגיעו למקום תחקרו אותי אבל יצא מזה כלום", הוא משחזר.

לדברי כהן, חוסר העשייה של הממשלה בנושא מוביל לכך שתושבי השכונות למעשה תקועים עם בעיית המסתתנים ללא כל פתרון באופק. "בגלל שכרגע אין מתקן כליאה למסתננים, אז את אלה שעושים צרות באילת הם מרחיקים לתל אביב, ואת אלה מתל אביב מרחיקים לאילת. כלומר- נגזר על תושבי אילת ותל-אביב לחיות עם המסתננים לנצח, כל אחד בשכונות שלו".

מה לדעתך הפתרון?

"אני מצפה מראש ממשלת ישראל לקיים את הבטחתו ולגרש את כל המסתננים, לא רק מאילת אלא ממדינת ישראל. שום פתרון אחר לא יהיה טוב. אסור להשאיר אותם כאן בשום טענה כזו או אחרת, רק גירוש מוחלט".

"תצאו לרחובות"

עיר דרומית אחרת שנפגעה מתופעת המסתננים היא אשקלון, אם כי דווקא שם הסיפור הרגיל שחוזר על עצמו בערים רבות כל כך היה שונה מעט. ההתחלה כמובן הייתה דומה, עם הגעה של כמויות של זרים לשכונות החלשות ביותר בעיר לפני מספר שנים. כאשר החלו להגיע ביחד איתם גם הבעיות הרגילות, כמה מתושבי העיר החליטו להתארגן ולנקוט יוזמה.

"ראינו את מה שקרה בדרום תל-אביב ולא היינו מוכנים שזה יחזור גם אצלנו. אנחנו חוטפים טילים וקסאמים, יש לנו את הצרות שלנו ולא צריכים עוד בעיות", מספר ל'מידה' תושב העיר מרק קפוטקין.

"בהתחלה באמת היו מקרים של אלימות והטרדות מיניות. הם היו יושבים בחבורות בערב ברחובות ויוצרים מהומות. אחרי פיגוע הדקירה שבו מסתנן סודני ניסה לרצוח חייל בהשראת דאעש, חבורות של מסתננים התפרעו בעיר וגרמנו נזק לרכבים. אף אחד בתקשורת לא דיווח על זה חוץ מהאתר המקומי ברוסית".

לדברי קפוטקין, חלק מתושבי אשקלון הבינו במהרה כי אסור להסתמך על רשויות החוק והעיר, ועליהם לנקוט ביוזמה אזרחית. "המשטרה מפחדת ולא רוצה שידעו את האמת על נתוני הפשיעה של המסתננים, אז אנחנו צריכים להיאנס ולהירצח כדי שהרגשות של המסתננים לא יפגעו? אנחנו צריכים להיות חזקים ולהגן על עצמנו, אז מהר מאוד הבהרנו למסתננים שבאשקלון לא כדאי להם לעשות בעיות. כשסגרו את מתקן 'חולות' שלחו את המסתננים באוטובוסים לכל מיני ערים. אנחנו עצרנו את האוטובוס בכניסה לאשקלון ולא נתנו לו לעבור", הוא מספר.

באחד המקרים אותם מתאר קפוטקין, מכרה שלו שהיא תושבת שכונת עתיקות ספגה הצעות מגונות מאריתראי שגר בסמוך אליה. "הגענו לבניין שלו עם כמה חברים והסברנו לו שלא יתקרב אליה שוב. מאז ההטרדות פסקו. במקרה אחר מסתננים שדדו טלפון מנער דתי והצלחנו להחזיר אותו. הקמנו סיורים בשכונות, ובשנים האחרונות היו הרבה פחות מקרים כאלה. המצב שלנו פה מצוין יחסית לערים אחרות".

לדבריו, כל היוזמות האלה הגיעו מהתושבים עצמם, וזאת בשל חוסר היכולת של המשטרה וגורמי האכיפה בעירייה לטפל בתופעה. "השוטרים באשקלון עצלנים ובעירייה לא דואגים לעיר. אף פוליטיקאי מקומי לא מתעסק בכלל בעניין המסתננים", הוא אומר וממליץ לתושבי ערים אחרות בישראל לנהוג באופן דומה: "הפתרון יגיע רק מהאזרחים. המשטרה מחפשת לעשות את העבודה הקלה והיא חושבת שאם יעלימו את הקורבן אז הפשעים ייעלמו. אם אנשים היו יודעים את האמת על הפשיעה היה נוצר הרבה יותר לחץ על הממשלה להוציא את המסתננים. אף אחד לא יעזור לנו אם לא נצא לרחובות בעצמנו, רק ככה המסתננים לומדים".

תגובות

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "ככלל, עיריית ירושלים איננה עורכת הפרדה והבחנה בין תושבים ודיירים שונים. כל צורך מקבל מענה וכל עבירה או תלונה נבדקת במקצועיות לגופה. שרותי הרווחה במערב העיר זיהו את הצורך בפיתוח מענים ייחודים בתחום הרווחה, הבריאות והגיל הרך לאוכלוסיית העובדים הזרים. בהתאם לכך פותחו ופועלות כיום תכניות מגוונות בתחומים אלה בגנים ובבתי הספר הכוללים בין השאר הדרכה הורית, העשרה שפתית ואורח חיים בריא. בנוסף פותחו תכניות רווחה ייחודיות בהם נוטלים חלק כ- 200 משפחות: סדנאות מנהיגות, סיוע פרטני במיצוי זכויות ושירותים משותפים לאוכלוסייה ולכלל תושבי העיר כגון: משחקייה, מועדונית ומרכזי למידה. המסגרות הקיימות מספקות את המענה הנדרש ולא צפויות להיפתח מסגרות חינוך חדשות עבור ילדי עובדים זרים בשנה הקרובה.

גם לעניין האכיפה, אין מדיניות מיוחדת עבור עובדים זרים. עבירות בניה מטופלות באופן שוויוני ובהתאם לנסיבות ולממצאים בשטח. בעקבות פניה שנתקבלה, הגיעו מפקחי רישוי עסקים (תברואנים) אל בית העסק ברחוב כורש בשעות הלילה אולם במקום לא נצפתה פעילות שיכולה להתפרש כמטרד רעש או מטרד סביבתי אחר. במקביל ניתנה התראה על ניהול עסק ללא רישיון. לפני כחודש נפתח תיק בקשה לרישוי אשר נמצא כיום בטיפול מול הגורמים השונים (משטרה, כב"א וכו')".

מעיריית פתח תקווה נמסר בתגובה: "סוגיית המסתננים הבלתי חוקיים היא בעיה לאומית. עיריית פתח תקווה משתמשת בכל הכלים החוקיים שעומדים לרשותה כדי לצמצם את התופעה ופועלת בנסיבות העניין ברגישות ובנחישות. בעקבות הלחץ שהפעיל ראש העיר מר איציק ברוורמן קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה לא יורשו מסתננים שישוחררו ממתקן חולות להיכנס למספר ערים וביניהן העיר פתח תקווה. מדובר בהישג דרמטי שלאורך זמן יטיב עם תושבי העיר.

בנוסף, עיריית פתח תקווה פועלת יחד עם רשויות אכיפה נוספות כנגד תופעת החמארות ופיצול הדירות. בתוך כך, ראש העיר איציק ברוורמן הורה לאגף הפיקוח בעירייה לצאת למבצע אכיפה רחב היקף במרכז העיר ולהגביר שם את הפעילות של הפקחים באופן משמעותי".