15 שנים לרצח תאו ואן גוך, אירופה עדיין לא התעוררה מהאשליה

הרצח המזעזע של הבמאי ההולנדי היה נקודת מפגש בין שתי תפיסות קיצוניות: האסלאם הפונדמנטליסטי מלא השנאה והתקינות הפוליטית האירופאית שלא מאפשרת ביקורת עליו

תאו ואן גוך ופסל 'הצעקה' שהוקם לזכרו באמסטרדם | Thomas Kist, BetacommandBot

תאו ואן גוך היה במאי ומפיק קולנוע הולנדי שפרסם מספר ספרים וסרטים שהביעו ביקורת על האסלאם. לאחר תקופה ארוכה של איומים על חייו הוא נרצח ב-2 בנובמבר 2004 בידי צעיר ממוצא מרוקני. מאמר זה מאת ד"ר מייקל לדין פורסם באתר 'נשיונל רוויו' ב-10.11.04.


מוחמד ב', האדם שמואשם ברצח הקולנוען תאו ואן גוך ברחובות אמסטרדם, נולד וגדל בהולנד. הוא היה מוכר כ"אדם צעיר, רגוע, אינטליגנטי וידידותי", מתנדב בעזרה לנזקקים ותלמיד רציני לתואר בטכנולוגיות מידע. הוא הגיע ממשפחה חמה, ומות האם בשנת 2001 השפיע עליו מאוד. הוא החל להקדיש זמן רב לשיעורי דת, ובשנה האחרונה הפך לקיצוני יותר ויותר. הוא נטש את ההתנדבות מכיוון שסרב להגיש אלכוהול, ומכיוון שהארגון בו התנדב ערך אירועים בנוכחות שני המינים. כאשר רצח את ואן גוך, היה מוחמד רשום כמקבל קצבת רווחה.

ראינו את סוג הרוצח הזה בעבר. מוחמד ב' הוא הגרסה ההולנדית-מרוקנית של אחמד שייח', המחבל הבריטי-פקיסטני שרצח את העיתונאי דניאל פרל בשנת 2002. שני הרוצחים הגיעו ממשפחות טובות שנקלטו היטב במערב; שניהם זכו לחינוך טוב, כסף והזדמנויות; אף אחד מהם לא סבל מאפליה מיוחדת, ושניהם נהנו מחיים בחברה סובלנית ומכבדת. לא הייתה שום סיבה נראית לעין, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה סוציולוגית, שבבוא היום הם יהפכו לטרוריסטים ורוצחים. אך למרות כל זאת, שניהם בחרו מרצונם החופשי לעשות זאת.

הרוצח מוחמד בויֵארי | צילום מסך

מכנה משותף נוסף לשני הרוצחים הוא ביצוע הרצח כטקס. שניהם כרתו את ראשיהם של הקורבנות, סימן היכר ותיק של מחבלים מוסלמים קיצוניים, שהשתמשו בסרטוני עריפת ראשים כדי לגייס פעילים חדשים הרבה לפני שאלה שודרו ברשתות טלוויזיה ברחבי העולם. אותם מגויסים מצטרפים לתנועות הג'יהאד בדיוק משום שהם שואפים לערוף את ראשם של הכופרים השנואים, אך מוחמד ב' הוסיף לכך טוויסט מקאברי במיוחד כאשר השאיר מסרים של שנאה ליהודים ונוצרים משופדים לחזהו של ואן גוך בעזרת הפגיון המדמם ששימש לרצח.

מוחמד ב' לא היה זאב בודד. בתוך מספר ימים, משטרת הולנד עצרה שבעה חשודים נוספים בהשתייכות לתא הטרור בו היה חבר, והרשויות במדריד גילו כי הן סבורות שההזמנה לרצח הגיעה מספרד. אם אכן כך היה הדבר, הרי שהרצח של ואן גוך אינו תוצאה של נסיבות מקומיות, אלא תוצר של רשת בינלאומית של פעילים קיצוניים.

כפי שהעיתונאי האיטלקי מגדי אלאם ציין בטור שכתב מספר ימים לאחר האירוע, הרצח של ואן גוך סימן כנראה את סופו של חלום האוטופיה הרב-תרבותית של אירופה, כיוון שהוא הכריח גם את האירופאים המנומסים ביותר להתמודד מול משבר זהות שדומה באופן מפליא למשבר מולו מתמודדים המוסלמים בעשורים האחרונים. שני המשברים פרצו בעקבות ניצחונות מערביים: ההשפלה של צבאות ערב בידי ישראל ב-1967, והתבוסה וההתפרקות של האימפריה הסובייטית.

בין אויב לידיד

מלחמת ששת הימים וקריסת החלום על אימפריה פאן-ערבית שהגיעה בעקבותיה זירזו את עליית הגורמים הפונדמנטליסטים באסלאם והגבירו את חוסר הסובלנות הקיצוני שלהם כלפי חירויות חברתיות, דתיות ופוליטיות. על פי הנוסחה הפשוטה שמציג אלאם, ארגון כמו 'אל-קאעידה' מייצג את הפיכתו של הטרור האסלאמי ליוזמה פרטית וגלובלית, בצורתה האכזרית ביותר ומלאת השנאה. יוזמה זו מושכת מוסלמים רבים, כולל כמה מהם שנולדו וגדלו במערב, מכיוון שבאירופה עצמה לא קיים כל כוח רוחני שמסוגל לאתגר אותה.

במצב העניינים הנוכחי, האירופאים כל כך מרותקים לתפיסות הרלטיביזם התרבותי והתקינות הפוליטית, שהם אינם מסוגלים לאתגר שום רעיון אחר, אפילו כאשר מדובר בתוכנית הג'יהאדיסטית ליצור מדינה תיאוקרטית בלב החברה המערבית. תאי הטרור רואים את עצמם אוטונומיים, וממשיכים לטפח קהילת מאמינים המתנגדת לחברה בה היא חיה ולכופרים המרכיבים אותה.

מנגד, הרצח של תאו ואן גוך הוא דוגמה מובהקת לתהליך שמתרחש כאשר חברה סובלנית אך מבולבלת לוקחת את התקינות הפוליטית אל מעבר לקצה ההיגיון. מוחמד ב' לא בחר בטרור לבדו, והדרך הוקנתה לו כאשר גויס למטרה במסגד בו הטיפו את הדוקטרינה הווהאבית, כהמשך ישיר למעשי הרצח הרבים והמהוללים של א-זרקאווי וחסידיו בעיראק. כפי שמגדי אלאם מזכיר, לא כל המסגדים הם קיצוניים או תומכים בטרור, אך כל תומכי הטרור הקיצוניים הפכו להיות כאלה בסיוע מסגדים.

 'כניעה',סרטו האחרון של ואן גוך, נכתב על ידי אייאן חירסי עלי ודן באלימות כלפי נשים בקרב האוכלוסייה המוסלמית בהולנד:

ההולנדים, כמו כל חברה אירופאית אחרת שאני מכיר, לא הצליחו לזהות את האויב הפוטנציאלי מבפנים, ולא הצליחו להחיל עליו את כללי ההתנהגות המקובלים החלים על כל גוף אחר בחברה. חוקי התקינות הפוליטית הפכו כל ביקורת על ג'יהאדיסטים לבלתי-אפשרית, ובוודאי שביטלו לחלוטין את הצורך לחייב אותם להתנהג לפי חוקי החברה המקובלים. קחו למשל את מה שקרה ביום שלמחרת הרצח כאשר אמן ברוטרדם שרבט על קיר בעיר ציור של מלאך ולצידו הדיבר "לא תרצח": האימאם המקומי מחה, והרשויות מיהרו להסיר את הציור.

זה מה שקורה כאשר תרבות עוברת תהליך רלטיביזציה, עד לנקודה שבה היא מתאבדת. כפי שהסנאטור דניאל פטריק מויניהאן העיר פעם על פוליטיקאי אחר: "מי שלא יכול להבדיל בין אויב לידיד, סופו שיאמץ את השקפת העולם של האויב". זהו כעת גם גורלה של אירופה, שאינה מסוגלת להבחין בידידיה הטבעיים בחברות חופשיות כמו ישראל וארה"ב, ולכן מאמצת לחיקה אויבים בדמות משטרים אסלאמים קיצוניים ומעלה על נס מחבלים ורוצחים.

הבעיה האמיתית

התהליך שהוביל את האירופאים למצב האומלל הזה החל כבר בשלהי המאה ה-19, כאשר אינטלקטואלים מרדו נגד "החברה הבורגנית" וערכיה, וחיפשו משמעות עמוקה במעשי אלימות ניהיליסטית, ברעיונות הפשיזם והקומוניזם ובמלחמות הענק שסבבו את העולם.

אמנם חלק מהאירופאים אכן התמודדו באומץ עם המשבר הרוחני שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך המלחמה הקרה סתמה את הגולל על המגמה הזו. מול האויב הגדול שארב בגבול, אנשי אירופה ניסו לעקוף את הסוגייה ופנו למטריאליזם חסר נשמה (שחיזק את תפיסת המדינה כשמרטפית וריסק את שיעורי הילודה), תוך שהם מעמידים פנים שליבת ערכי התרבות המערבית כבר לא רלוונטית לחייהם.

כאשר המלחמה הקרה הסתיימה, המשבר עדיין נמשך אך אירופה החליטה להשליך אותו על אחרים. "ארה"ב תמיד חייבת אויב כדי להגדיר את מטרתה", הם טענו. אך למעשה, אירופה הייתה זו שאיבדה את האויב, ולכן נאלצה לעמוד פנים אל פנים מול הסתירות הפנימיות הנוראיות והכשלים המוסריים שלה. כעת הם בזים לנו בשל אמונתנו הארכאית כביכול, וחלקם אפילו משווים את הדת האמריקנית לפונדמנטליזם שמאיים על האוטופיה האירופית החילונית והמדושנת מבפנים.

לאחר הרצח של תאו ואן גוך, הולנד שקעה במעגל של תגובות אלימות. מסגדים ובתי ספר דתיים הוצתו, והרשויות נקטו בצעדי חירום. ההולנדים חיפשו נואשות אחר פתרון, אך הם עדיין מתחמקים מהבעיה האמיתית של משבר הרב-תרבותיות,  ולא מצליחים להתמודד איתה בביטחון ובאופן יעיל. כפי שמגדי אלאם מזכיר לנו בחוכמה: "מצב זה צריך ללמד אותנו שרק עולם מערבי בעל זהות תרבותית ודתית חזקה יכול לפתוח את עצמו ל'אחרים' בצורה מועילה ושלווה, ושהמטרה חייבת להיות מערכת של ערכים משותפים עם זהות משותפת".


ד"ר מייקל לדין הוא היסטוריון וסופר. בעבר שימש כיועץ למחלקת המדינה ולמועצה לביטחון לאומי.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. ברוך גולדשטיין. במערת המכפלה מידי ערב התכנסו קבוצת ערבים מוסלמים עם קריאות משולהבות "איטבח אל יהוד" – כך קבעה ועדת החקירה. התקינות הפוליטית והחברתית השתיקה את אפשרות טיפול בנעשה. מצפים שהמדינה תטפל בבעיה, אבל מדינה היא מיתוס היא גוף לא קונקרטי. אז הנה קם ברוך גולדשטיין ועשה מה שעשה, האם הכותב מצפה שבאירופה יקומו כמה ברוך גולדשטיינים? למה הכותב חותר?

    1. הבנתי, או רצח המוני או כלום…

      מעניין איך ניהליסט מגיע לקריאה של אתר מידה.

    2. לא הבנת. גולדשטיין הגיב אישית לאלימות מוסלמית. אנחנו שוללים את הפעולה. אז למה כותב המאמר מצפה?

    3. מי אמר שהמדינה היא מיתוס? שהיא לא קונקרטית? לא מצאתי דבר כזה במאמר.

    4. מה שקרוי "הטבח במערת המכפלה" ראוי לוועדת חקירה הגונה שמי יודע מתי תקום, כי על פי תחקיר שהתקשורת מנסה להסתיר ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה הרוצח אלא הנרצח:

      https://aveterra.livejournal.com/329698.html

      https://aveterra.livejournal.com/329731.html

      http://lj.rossia.org/users/aveterra/287590.html

      http://lj.rossia.org/users/aveterra/291471.html

      https://aveterra.livejournal.com/337062.html

      https://aveterra.livejournal.com/337359.html

    5. גולדשייטן ביצע טבח. הוא לא ירה במי שצרח 'איטבח' אלא תפר ללא הבחנה את כל הנוכחים. קוראים לזה טבח וגולדשטיין ביצע מעשה טבח. ה"גבר" היה גם "יהודי טוב" שעבר על אחת מעשרת הדיברות, כי הוא (כנראה) ידע טוב יותר מאלהים כיצד יש לנהוג. במובן זה הוא דומה דווקא לרוצחים המוסלמים שבטוחים שהם מצילים את העולם בשם אלהים, ואולם בפועל הם שליחי גיהנום. בשום מקום במאמר לא נרמז לביצוע טבח במוסלמים. המאמר מצביע על הבעיה שמציבה ההגירה בפני הארופאים, שכרגע נראית בלתי פתירה והיא צופנת בחובה אסון בעתיד.

    6. ניסיתי להבין ועשיתי זאת באופן יסודי – לא רק על סמך עלילת הדם שתפרת לו אלא גם על סמך מסמכים רבים נוספים, וזה מה שהבנתי: ד"ר ברוך גולדשטיין טבח במתפללים המוסלמים במערת המכפלה בדיוק כמו שבנימין נתניהו רכש מכספי המדינה שש צוללות יקרות מתוצרת גרמניה כדי שרעייתו תוכל לשבת בהן ולשתות שמפניה ורודה. ובקיצור – מה שמכונה "הטבח במערת המכפלה" הוא עוד אחד ממבצעי "הדגל הכוזב" של "מחנה השלום הדמוקרטי" שלנו:

      http://www.rikavon.co.il/false-flag/

    7. תקרא את דו"ח ועדת החקירה. הנוכחים התכנסו בכל פעם לקריאות קצובות ומשולהבות "איטבח אל יהוד" זו עובדה. גולדשטיין ירה בכל מי שיכול היה לירות בו, נכון שהוא לא שאל קודם את כל אחד אם גם הוא קרא את הקריאה להשמיד את היהודים. האם קריאות כאלו עלולות להביא למעשי רצח? לא יודע. אבל כותב המאמר מתייחס להסתה ולשנאה המוסלמית. האם הוא קורא לפתרון נוסח גולדשטיין?

  2. מאמר יפה וחכם אבל הסוף קצת מוגזם: לשאוף ל״מערכת של ערכים משותפים עם זהות משותפת״ זו הקצנה לצד השני שאינה שונה מעמדתם של המחבלים.
    השאיפה צריכה להיות לחופש ולסובלנות אמיתית(כלומר החובה לאפשר לצד השני לדבר גם אם דבריו מעליבים. זהו בסיס מצומצם שעליו יכול לפרוח מגוון רחב של אידיאולוגיות(כמובן, רק כאלו שעומדות בדרישת הבסיס הזו) שיכולות לחיות זו לצד זו בהרמוניה.

    1. חופש וסובלנות אמיתיים הם ערכים משותפים של החברה המערבית וחלק מהזהות שלה כך שלא מדובר בהקצנה. ההקצנה האמיתית היא לקחת את הרעיונות הללו ולהחיל אותם על קבוצות שלא מאמינות בהם אבל מנצלות אותם על מנת לכפות רעיונות אחרים. במילים פשוטות, אתה לא אמור להיות סובלני כלפי האוייב שלך ויש לך זכות לזהות אותו ולהגדיר אותו דבר שבמערב חוששים לעשות בגלל מה שהם עשו ליהודים.

  3. ברגע שאחוז המוסלמים יגדל
    באירופה.המצב יהיה קשה מאוד.
    הבעיה שאין לאן לברוח כי בכל מדינה מערבית
    יש מוסלמים.אז לאן יברח האדם הלבן?