הג'יהאד האסלאמי חשף שוב את המלכוד של חמאס בעזה

סבב הלחימה האחרון בעזה, שפרץ לאחר חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל-עטא בידי צה"ל בליל יום שני, מדגיש שוב את ההבדלים המהותיים שבין ארגון חמאס השולט ברצועה לבין הג'יהאד האסלאמי שמהווה את הכוח השני בעוצמתו בעזה. ההבדל החשוב ביותר הוא שלשני ארגוני הטרור יש מטרות אסטרטגיות שונות, לפחות מאז מבצע 'צוק איתן' ב-2014, שהיווה את סבב הלחימה העז ביותר בעזה נכון להיום.

בעוד בחמאס רואים שימוש באלימות כאמצעי להגדלת הסחר עם ישראל והבטחת המשך קבלת הכסף הקטארי (שתיהן במטרה לשפר את חיי תומכיהם בעזה), אנשי הג'יהאד האסלאמי שואפים לעימות מלא מול ישראל כחלק מהאסטרטגיה האיראנית להסיט את תשומת הלב מהתבססותה בסוריה בפרט ושאיפות ההתפשטות שלה במזרח התיכון בכלל.

השוני במטרות האסטרטגיות משקף גם את ההבדלים בין המבנה הפוליטי והארגוני של שני הפלגים. החמאס, בתור תנועת המונים סונית המזוהה בבירור עם תנועת 'האחים המוסלמים', מרגיש בבית בחברה הסונית כמעט לחלוטין של עזה, שרוב חבריה אדוקים מבחינה דתית ורעיונית. אם קיימים מוסלמים שיעים בעזה, הרי שהם שומרים את אמונותיהם וטקסיהם היטב לעצמם. כל שיקול אסטרטגי של החמאס לוקח בחשבון את הבסיס העממי שלו, המורכב מעשרות אלפי גברים ונשים שפרנסתם תלויה בהמשך שליטת הארגון ברצועה. חמאס הוא גם הכוח הדומיננטי במוסדות ההשכלה הגבוהה בעזה, ארגוני העובדים ושאר ארגונים חברתיים.

במובן הזה, ישנו הבדל גדול בין חמאס לג'יהאד האסלאמי, ארגון הידוע בקשריו החזקים עם איראן ופועל למעשה ללא בסיס עממי. למרות שאנשיו זוכים להערכה על הקרבתם, רוב תושבי עזה חושדים בחברי הג'יהאד בהיותם שיעים במסווה, ויחסי האהבה-שנאה האלה בין רוב האוכלוסייה ברצועה לבין הג'יהאד הפכו למובהקים יותר ככל שהתעצמו הסכסוכים בין שיעים וסונים בסוריה, עיראק ותימן. זו גם הסיבה בגינה בכל מערכת בחירות בוועדי העובדים ובאוניברסיטאות, וגם בכל סקר דעת קהל בעשורים האחרונים, הג'יהאד האסלאמי זוכה לאחוזים בודדים של תמיכה בהשוואה לחמאס ולפת"ח.

דוגמה נוספת לפופולריות המוגבלת של הג'יהאד הייתה בעת הלווייתו של אבו אל-עטע, בה השתתפו כמה עשרות אנשים בלבד, אם כי כמובן יש לציין כי חלק מחברי הארגון היו באותה העת במסתור או בהכנות לירי רקטות לעבר ישראל. למרות הניסיון לצייר חזית מאוחדת באמצעות גופים כמו "חדר הפיקוד המשותף", הדגלים היחידים שהונפו בהלוויה היו אלה השחורים של הג'יהאד, שהתגלה שוב לא רק כארגון חסר פופולריות אלא גם כארגון מבודד.

מטרה משותפת

למרות שכל המאפיינים האלה פוגעים בזוהרו של הארגון, הוא נחשב כאמור למקורב מאוד לטהרן, שהתלות בה גדלה עוד יותר לאור התמיכה הדלה לה זוכה הג'יהאד מהעזתים. מצד שני, מצב זה מאפשר לו לפעול באופן בלעדי כגוף לוחם וללא הצורך לדאוג לרווחת האוכלוסייה ברצועה.

מצב זה מוכר כמובן גם לראשי החמאס, שיודעים היטב מי מפעיל את אנשי הג'יהאד, מה הסיבות שמאחורי פעילותו ומדוע היא נוגדת את האג'נדה הנוכחית של חמאס. יחד עם זאת, חמאס לא היה יכול להצטייר כמי שמפסיק מיד את ירי הרקטות של הג'יהאד לעבר ישראל, מכיוון שחיסול בכירים הוא קו אדום גם מבחינת החמאס, במיוחד כשהוא נעשה בתור פעולה מונעת ומפתיעה ולא כתגמול על מתקפת טרור.

ברמה העמוקה יותר, חמאס לא יכול לעצור לחלוטין את הג'יהאד האסלאמי אלא רק לרסן אותו, מכיוון שגם הוא זקוק לאיראן. שקיעתו של דאע"ש וחיסול מנהיגו אל-בגדדי חידדו עבור אנשי חמאס את העובדה שכוחו של ארגון טרור תלוי בכמות ובאיכות של בני-בריתו. לדאע"ש לא היו בני ברית ולכן הוא נעלם, ובחמאס לא יכולים להיות בררנים בעניין. רוב המדינות הסוניות מתנגדות לפעילות של חמאס (גם בשל זיהויו עם 'האחים המוסלמים'), וגם מדינה כמו טורקיה שמגלה אליו יחס אוהד עסוקה היום בצרות משלה בסוריה.

משמעות הדבר היא שלפחות בטווח הקצר לישראל ולחמאס יש אינטרס משותף: לשמור את סבב ההסלמה קצר ולא מדמם מדי. ישראל משום שהיא מעוניינת להקדיש את מלוא תשומת הלב לאיום הגרעיני האיראני וההתבססות של טהרן בגבולה, וחמאס משום שהוא מעוניין לשמר את כוחו בעזה ולדאוג לרווחת האוכלוסייה, או לפחות לרווחת בסיס התומכים שלו. השאלה החשובה כמובן היא האם בתוך ערפל הקרב שני הצדדים יהיו מסוגלים לשלוט על האירועים ולהשיג את המטרה המשותפת.

פרופ' הלל פריש הוא מרצה למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניבריסטת בר-אילן, וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. המאמר התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!