ישראל מול איראן: המערכה בין המלחמות היא המערכה החשובה ביותר

תקיפת חיל האוויר לסיכול פיגוע רחפנים שתוכנן על ידי משמרות המהפכה על יד דמשק והתחדשות המתיחות מול חיזבאללה מוכיחות שוב את היומרה האיראנית, למרות העימות החזיתי עם ארה"ב, לשלוט בארבע מדינות באזור. לאור העובדה שהשלטונות העיראקיים, ושטחי השליטה של אסד בסוריה, נתונים אומנם להשפעה איראנית אך אינם בגדר "נחלה" בלעדית של טהרן, יש חשיבות ללחץ צבאי מתמיד נגד הנוכחות של משמרות המהפכה, והמיליציות הנלוות להם, בשתי המדינות. המסר הישראלי משקף נחישות לגבות מחיר על ההתבססות האיראנית. ככל הנראה הוא נקלט בקרב הגורמים שיש להם יכולת לשמש משקל נגד ללחצים מטהרן. בסוריה, אלו הם בעיקר הרוסים; בעיראק, מדובר בחוגים רחבים, גם בקרב השיעה, שדעתם אינה נוחה מן השימוש בארצם למטרות איראניות.

***

בליל 25-24 באוגוסט 2019 התרחש אירוע חריג שבמהלכו הושמד מן האוויר יעד של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה והופעלו מל"טים גם נגד יעדי חיזבאללה בביירות. קדמה לכך סדרת הפגיעות, בשבועות האחרונים, ביעדים של המיליציות הפרו-איראניות בעיראק (הפועלות תחת מסגרת-העל של 'אל-חשד אל-שעבי', כוחות ההתגייסות העממית, שמילאו בשנים האחרונות תפקיד משמעותי בלחימה נגד 'המדינה האסלאמית'). את שני המכלולים יש לראות בהקשר הרחב יותר של ההתמודדות עם שאיפותיה של איראן להגמוניה אזורית. בסוריה מתנהל מאבק ממושך נגד התבססות איראנית; בעיראק, הפעילות שבה היו המיליציות מעורבות, ושבעטייה הותקפו, כוללת פריסה או העברה של מערכות נשק שמטרתן להציב איום על ישראל (ו/או על סעודיה).

פעילות זו של המיליציות אינה משרתת אינטרס עיראקי כלשהו: נהפוך הוא, היא מציבה את ביטחונה של עיראק, המעורער ממילא, בסכנה נוספת. יש לראותה, אפוא, כחלק מדפוס רחב יותר של התבססות גורמים הנאמנים למשטר האיראני, ומנוהלים על ידי קאסם סוליימאני ו'כוח קודס' של משמרות המהפכה, במוקדי כוח בכמה ממדינות האזור, בשירות האינטרס האסטרטגי והיעדים האידאולוגיים של משטר המהפכה האסלאמית.

תיעוד משיבוש ניסיון הפיגוע של כוח קודס האיראני ביום חמישי, בו נראים חברי החוליה אוחזים ברחפן ומתקדמים מנקודת השיגור המתוכננת שלו הנמצאת באזור הכפר ערנה: pic.twitter.com/WASh5r8Muy

— צבא ההגנה לישראל (@idfonline) August 25, 2019

מול הלחץ האמריקני הגובר, המאיים כעת לקעקע את הכלכלה האיראנית מיסודה, מתייצבת ההנהגה בטהרן בעמדת התרסה – תוך איומים בהשבתת נתיבי השיט במיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב, עידוד הג'יהאד האסלאמי בעזה להסלים מול ישראל, ופרובוקציות נוספות. מדיניות "הסבלנות האסטרטגית" (המתנה "עד יעבור זעם" וממשל טראמפ יוחלף…) ננטשה לטובת אסטרטגיה של התגרויות יזומות. זו מבוססת בין היתר על הטענה כי המהפכה האיראנית שולטת בפועל בארבע מבירות האזור: ביירות, דמשק, בגדאד וצנעא, ויכולה להשתמש בכך כמנוף לערעור הסדר האזורי והבינלאומי כולו. זו אינה יומרה חסרת כיסוי:

בלבנון, ארגון חיזבאללה ובעלי בריתו ב'מחנה ה-8 במרס' שולטים כיום בכל מוקדי הכוח הפוליטיים. עם כל האהדה – במערב ובסעודיה – כלפי הכוחות שמנגד ('מחנה ה-15 במרס' והסונים שבהנהגת סעד חרירי), אין ביכולתם, בפועל, לערער את אחיזתה של איראן. עוצמתו הצבאית של חיזבאללה, הפועל כשלוחה של המהפכה באיראן (חסן נסראללה מוגדר, בין שאר תאריו, כנציגו האישי של המנהיג העליון ח'אמנאי בלבנון) עולה בהרבה על זו של הצבא הסדיר, שגם הוא חדור על ידי אלמנטים פרו-איראניים. מבחינתה של ישראל, אין סיכוי להשפיע על מאזן כוחות זה, אלא אם תיפול ההחלטה לפעול בהיקף נרחב נגד חיזבאללה, כולל תמרון לעומק השטח הלבנוני.

בתימן, אין איום של ממש על אחיזתם של המורדים החות'ים בבירה צנעא. באחרונה אף התגלע קרע בין ערב הסעודית, הנתמכת בשטח על ידי כוחות המזוהים עם האחים המוסלמים, לבין בעלת בריתה איחוד האמירויות, המתעבת את ה'אח'ואן' ונשענת כעת על התנועה הלאומית הבדלנית בדרום תימן. התפתחות זו גורעת מן הסיכוי לניצחון על המורדים החות'ים, שבשנות המערכה הפכו בפועל לגרוריה של איראן. המערכה הארוכה, האכזרית וחסרת התוחלת (עד כה) שניהלו סעודיה ואיחוד האמירויות למטרה זו לא הניבה תוצאות מוחשיות, והקרב על עיר הנמל חודיידה הסתיים בתיקו עקוב מדם שבמסגרתו חלקים של העיר נמצאים בשליטת הצדדים היריבים. קצרה ידה של ישראל מלהשפיע על ההתפתחויות בגזרה זו, מעבר להיערכות הנדרשת לתרחישים של הגנה על השייט בבאב אל-מנדב – כולל מול המצב שעשוי להיווצר אם אכן יפרוש הדרום ותימן תשוב ותחולק לשתי מדינות (לפחות).

בסוריה פועלים במישרין כוחות של משמרות המהפכה, בסיוע מיליציות שיעיות ממדינות אחרות באזור, לסייע לבשאר אל-אסד בחיסול מעוזי המורדים ובדיכוי עמו (וכן בשינוי הדמוגרפיה הסורית לטובת העלווים). בתוך כך, 'כוח קודס' פועל גם לבסס נוכחות המיועדת למערכה מול ישראל, ולקיים נתיב אספקה רציף לכוחות חיזבאללה בלבנון. יש לאיראנים השפעה מרחיקת לכת בסוריה, ובמידה רבה אסד חייב גם להם את הישרדותו בשלטון. עם זאת, המשטר הסורי – שצבאו משתקם בהדרגה, וממלא כעת תפקיד משמעותי מבעבר בלחימה שעדיין מתנהלת במחוז אידליב – הוא עדיין גורם אוטונומי, לא גרורה איראנית כדוגמת חיזבאללה (בספרי הלימוד הסוריים של השנים האחרונות בולטת הנטייה לטשטש את הזיקה לאיראן, ולהבליט דווקא את התמיכה הרוסית). ניתן לתאר את סוריה – ליתר דיוק, את שטחי השליטה של אסד (שאינם כוללים את צפון מזרח המדינה, שבשליטה כורדית בחסות ארה"ב, ואת האזורים שעדיין בידי המורדים הסונים בחסות תורכית בצפון-מערב) – כמעין "קונדומיניון" איראני-רוסי, מצב שמותיר לאסד מרחב תמרון מסוים.

גם בעיראק יש משקל רב ל'כוחות הגיוס העממי' – אל-חשד אל-שעבי, PMF – במאבק על השלטון ועל עיצוב זהותה הפוליטית והרעיונית של עיראק. מדובר במגוון של מיליציות שיעיות בעיקרן (יש גם קבוצות 'חשד' סוניות) שהעיקריות ביניהן, אם כי לא כולן, נתונות לחסות ולמעשה לשליטה של קאסם סוליימאני ואנשיו. התפקיד הבולט שמילאו בלחימה נגד דאע"ש, שעדיין לא הסתיימה, הקנה להן מעמד ייחודי, וכעת עושה בהן איראן שימוש הן לביסוס יכולותיה מול ישראל והן להגברת הלחץ על ארה"ב, סעודיה והמערכת האזורית והבינלאומית בכללותה, בתגובה לטבעת החנק הכלכלית ההולכת ומתהדקת. בה בעת, ממשלו של עאדל עבד אל-מהדי מנסה בחודשים האחרונים לתמרן בין הכוחות הפרו-איראניים לבין עמדותיהן של ארה"ב וסעודיה, ואף נקט (לפחות על הנייר) צעדים להכפפת אל-חשד אל-שעבי לסמכות הצבא הסדיר. ניכר כי הוא אינו נחפז, למרות הפרסומים בעיתונות הערבית והמערבית, להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל.

***

כל זה יש בו כדי להעיד כי הפעילות המוגדרת בישראל כ"המערכה בין המלחמות" (מב"מ) ממלאת תפקיד מדיני-אסטרטגי ולא רק צבאי. מעבר לפגיעה הישירה ביכולות המכוונות נגד ישראל, היא משדרת מסר: יש מחיר, שייתכן כי הוא אף ילך ויאמיר, למתן יד חופשית לאיראן להתבסס בשטחן של שתי המדינות. שלא כבלבנון, או בחלקים מתימן שבשליטת החות'ים, יש בדמשק ובבגדאד גורמי שלטון שמידת האוטונומיה שעדיין נותרה להם מאפשרת (בגיבוי רוסי – בסוריה; ובתמיכת גורמי מפתח במרחב הציבורי, כולל השיעי – בעיראק) לעמוד מול לחצי איראן ולצמצם את יכולתה לפעול משטחן של שתי המדינות. מכאן התועלת שבהמשך הלחץ הצבאי. יש בו כדי לתת טיעונים רבי עוצמה בידי אלו הפועלים להכפיף את פעילות משמרות המהפכה והמיליציות המסונפות להם לאינטרס הלאומי הסורי והעיראקי – שאינו עולה בקנה אחד, בנסיבות הקיימות, עם החרפה בעימות עם ישראל.

דיווחים מסוריה על מספר רב של נפגעים בתקיפה על בסיס המיליציות האיראניות סמוך לגבול עיראק. בשבוע שעבר נחשפו צילומים של המתחם שאמור להכיל אלפי אנשי מיליציות. במזרח התיכון החדש, תצלום שמופיע במערכה הראשונה מבשר לרוב על תקיפה קרובה pic.twitter.com/Bph2ueky6t

— Alon Ben-David (@alonbd) September 9, 2019

שני יתרונות נוספים נובעים מהמשך הפעילות. כפי שאמרו בכירים ישראלים, הנכונות להלום ביעדים של איראן ושליחיה מבססת את מעמדה של ישראל בעיני גורמי מפתח באזור – ובראשם הסעודים – הרואים את עצמם כנתונים במאבק קיומי מול המשטר בטהרן. הפגיעות ביעדי 'אל-חשד אל-שעבי' משרתות היטב את ריאד: הותקפו תשתיות המהוות מרכז עצבים אזורי ומשרתות את החתרנות גם בסוריה ותימן. פקידים אמריקניים העריכו לאחרונה שמתקפת הכטב"מים נגד סעודיה במאי 2019 בוצעה משטח עיראק.

לפיכך, גם אם יש גורמים אמריקניים המביעים דאגה מהשלכות הפעילות הישראלית על היחסים בין וושינגטון לעיראק, יהיו ככל הנראה אחרים שיעריכו את הנחישות הישראלית לפעול. היכולת לעשות זאת באופן שקול ומבוקר עשויה לבסס את מעמדה בעיני ההנהגה בארה"ב (וברוסיה). לכך יש השלכות מרחיקות לכת על מעמדה של ישראל הן באזור והן בזירה הבינלאומית. ראוי לזכור ולהזכיר כי הקִרבה למדינות המפרץ פותחת בפני ישראל דלתות במדינות רבות שבעבר חששו מהשלכות הקשר איתה. היבט נוסף נוגע להפגנת העליונות המודיעינית מרחיקת הלכת העומדת ביסוד הפגיעות הנקודתיות ביעדים המזוהים עם איראן. לצד השלכותיה המבצעיות הישירות, בעידן של שכלול נמשך והולך של החימוש המונחה המדויק, יש לעליונות זו ככל הנראה גם תפקיד הרתעתי – לפחות בכל הנוגע להבנה בצד האיראני כי פעולותיהם במגוון תחומים חשופות למעקב מתמיד וחודרני.