טראמפ רוצה לעשות את נאט"ו גדולה שוב

בזמן שאנשי המפלגה הדמוקרטים ממשיכים להתאמץ כדי להציג את ניסיון ההדחה של הנשיא כיותר מקנוניה משפטית ומפלגתית צרה, דונלד נמצא במפגש מנהיגי נאט"ו בלונדון לציון 70 שנה לארגון, ויכול להנות קצת מההצלחות במדיניות החוץ שלו. יריביו של הנשיא שהשתלטו על התקשורת כליל מאז היום בו הכריז על מועמדתו – תחילה בלעג מזלזל, לאחר מכן ברמת היסטריה עולה ולבסוף בשנאה גועשת – טוענים כי הוא התנכר לבעלות בריתנו, התנהל באופן מגוחך, ובכלל הוציא לארה"ב שם רע בעודו מציג אפס הישגים בענייני חוץ. יתכן כי צפויים כמה חיכוכים בפסגת נאט"ו, אך הנשיא יכול להביט בסיפוק על העובדה שכאשר נכנס לתפקיד, מלבד ארה"ב רק שלוש מתוך 27 מדינות נאט"ו עמדו ביעד של השקעת שני אחוזים מהתמ"ג לביטחון: בריטניה, פולין ואסטוניה האימתנית. כיום מספר המדינות האלה הוא שמונה, ועוד עשר נוספות התחייבו לעשות זאת בתוך ארבע שנים. בסיכום הכללי, חברות נאט"ו הוסיפו 400 מיליארד דולר לתקציב הביטחון.

יודע לכל כי נאט"ו היא הברית המוצלחת ביותר בהיסטוריה של העולם. היא נולדה מתוך נסיבות בהולות, בזמנים בהם סטאלין שלט בכל אירופה שממזרח למסך הברזל, מהים הבלטי ועד לים האדריאטי, והחזיק ביותר מ-300 חטיבות בצבא האדום המנצח, בעוד אירופה נותרה בחורבות וסבלה מעוני איום והתפרקות חברתית, מיליוני פליטים ומפלגות קומוניסטיות חזקות במדינות כמו צרפת ואיטליה. בשלב מסוים, הגבול המזרחי של העולם המערבי עבר רק כמה עשרות קילומטרים ממזרח לנהר הריין, ורק העליונות הגרעינית האמריקנית הרתיעה את סטאלין מלנוע מערבה ולדרוס את אירופה המותשת.

הברית הצפון-אטלנטית הראשונית הורכבה מתריסר מדינות בלבד, אך היא גדלה בהדרגה ובמקביל לתהליכי הצמיחה הכלכליים יוצאי הדופן שהניעה תכנית מרשל. הצוות האסטרטגי האמריקני תחת הנשיא טרומן – הגנרלים מרשל ואייזנהאואר והדיפלומטים הבכירים דין אצ'סון וג'ורג' קנאן – הגו את השיטה של הכלה בשלום שיושמה בנחישות לאורך ארבעה עשורים עד אשר לפתע ברה"מ קרסה לתוך עצמה והקומוניזם הבינלאומי קמל. בניגוד לבריתות מנצחות אחרות בהיסטוריה, אף לא יריה ישירה אחת נורתה במאבק בין הגוש המערבי למזרחי.

איומים גדולים

28 שנים עברו מאז התמוטטות האיום שהוליד את נאט"ו, ושרידות הברית לאורך זמן כה רב היא הישג מכובד בפני עצמו. מאז 1991, נאט"ו הפכה לברית שאינה מוקדשת כולה להשגת המטרה היחידה של בלימת האיום הסובייטי. במשך שנים רבות, המדינות שהיו חלק מברה"מ (אסטוניה, לטביה וליטא) ואלו שנשלטו בפועל על ידה (פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה), נזקקו לביטחון של סעיף 4 באמנת נאט"ו הקובע כי "התקפה על אחת היא התקפה על כולן", תנאי שהופעל פעם יחידה בלבד לאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר. הסעיפים הבאים קובעים כי כל מדינה חברה יכולה לקבוע כיצד להגיב למתקפה, אך העקרון הוא זה שהיה יסוד מוצק לברית: כולם רוצים להנות מהביטחון הצבאי של ארה"ב.

הנשיא רוזוולט ביטא את ההתחייבות הזו בהכרזת המלחמה בדצמבר 1941 לאחר המתקפה בפרל הרבור, כאשר אמר כי "אנו נוודא כי סוג כזה של בגידה לעולם לא יסכן אותנו שוב", וכוח ההרתעה של ארה"ב אכן היה יעיל מאז. היחידים שהעזו לבצע פעילות עוינת ישירה נגד ארה"ב היו ארגוני טרור לא-ממשלתיים, וגם הם עשו זו לעתים רחוקות.

הגדרת תפקיד לחדש לנאט"ו הייתה אתגר. הנשיאים קלינטון ובוש הבן אפשרו לברית להתדרדר ל"איחוד של רצון טוב", מה שבפועל אמר כי אותם בני בני-ברית כביכול קיבלו בשמחה את הבטוחות האמריקניות אך לא נקפו אצבע כדי להגן על עצמם או לתמוך במטרות כלליות של הברית. הנשיא אובמה הוביל בתקופתו את "הפנייה לאסיה", אך זו התבטאה בשטח רק בהסגת כוחות מאירופה ולא בהצבתם במקומות אחרים. דונלד טראמפ ירש ברית עייפה, ענייה וחסרת כל מטרה מעשית, והצליח לפחות להשיב אותה לכוח וליעילות שהיו לה בזמן המלחמה הקרה. נשיא צרפת מקרון אמר כי נאט"ו "מתה מוות מוחי", ולכך השיב נשיא טורקיה ארדואן (בן-ברית מפוקפק אך מנהיג של כוח צבאי משמעותי) כי שנמצא במצב כזה הוא דווקא מקרון עצמו ולא הברית.

טראמפ זיהה כי דחיפת טורקיה לזרועות הרוסים ודחיפת הרוסים לזרועות סין יהיו טעות איומה. שני האיומים האסטרטגיים הגדולים ביותר לארה"ב הם התייצבות של רוסיה לצד סין והצטרפות של טורקיה לאיראן שתאיים על ישראל ומדינות ערב המתונות. כדי למנוע זאת, טראמפ נאלץ להסיג את הכוחות האמריקנים שהפרידו בין הכורדים לטורקיה בסוריה, להתעלם למעשה מרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י בידי שליחים של הממלכה הסעודית, ולעודד עד לנקודה מסוימת את הלאומיות הרוסית. אני סבור כי יש להמשיך ולהרחיב את נאט"ו גם לאזורים אחרים, לקבל אל הברית את כל המדינות הדמוקרטיות הידידותיות, במטרה לשמור על היציבות והשלום בעולם כולו. ישראל, הודו, יפן, דרום קוריאה, אינדונזיה ואוסטרליה הן מדינות שיהוו תוספת משמעותית לברית, וגם רוסיה לא צריכה להישאר לנצח מחוצה לה, בכפוף כמובן להתנהגותה. למרות דבריו של הנשיא מקרון על כך שכל מדינה צריכה להגן על עצמה (פנטזיה פריזאית שהיא המותרות של מי שאינו מאוים), תפקידה של נאט"ו בפיתוח תגובות לאיומי סייבר הולך וגדל, ויהיה בעל ערך רב.

כאוס באיראן

בעוד פסגת נאט"ו מתרחשת בלונדון, הצלחה גדולה אחרת של מדיניות החוץ של טראמפ נראית בכאוס השורר באיראן. ממשל אובמה ניסה לפייס את טהרן בזמן שהפנה את העורף לישראל, סעודיה ומצרים, ונתן למעשה אור ירוק לאייתוללות להגיע לנשק גרעיני בשנים הקרובות; ממשל טראמפ מפעיל לחץ מתמשך על איראן באמצעות סנקציות קשות שפוגעות במשטר באופן משמעותי. המפגינים לא קונים את התירוצים על המצב הכלכלי, והממשלה מצידה הגיבה באלימות ובמאות הרוגים. אף משטר כושל ולא-פופלרי לא יכול לירות אש חיה על נתיניו מבלי לעמוד בסופו של דבר בפני התקוממות. כאשר ניקולאה צ'אושסקו הורה ב-1989 לכוחות הביטחון ברומניה להרוג מפגינים, הם תפסו אותו ואת רעייתו והוציאו אותם להורג.

איראן ממשיכה להעשיר חומרים בקיעים בניסיון להפחיד את מדינות אירופה כך שידרשו מארה"ב להסיר את הסנקציות, אך עד כה זה לא עובד. האירופאים לא באמת מעוניינים, טראמפ לא יסיר את הסנקציות בכל מקרה, ואם האייתוללות אכן יתקרבו להשגת נשק גרעיני המכה הצבאית שתנחית עליהם ארה"ב תמוטט את המשטר, לקול תרועות העם האיראני. במקרה כזה ייסגר ברז כספי הטרור של חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה והחות'ים בתימן, והשלום במזרח התיכון יראה כאפשרות סבירה יותר. גם בצפון-קוריאה יעקבו מקרוב אחרי ההתפתחויות. כל אלה הם עדיין אירועים תיאורטיים בלבד, אך חיזוק העוצמה הצבאית של נאט"ו יחד עם התפוררות משטר הטרור והרודנות באיראן הם בהחלט הישגים חשובים של ממשל טראמפ. אין ספק שהם יבואו לידי ביטוי גם ביום הבחירות.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.