השנה הגורלית של הונג קונג

סירובם של אזרחי הונג קונג להיכנע לרודנות הסינית צריך לשמש כקריאת השכמה למערב כולו

מפגינים בהונג קונג | Studio Incendo

הונג קונג –

רעולי הפנים שלאחרונה השליכו בקבוקי תבערה על ביתו של ג'ימי לאי, שמו על הכוונת את אחד מתומכי הדמוקרטיה הגדולים בעיר. לאי בן ה-71, שעשה את הונו בעסקי התקשורת, מגדיר את ההפגנות שנערכו לאורך כל הקיץ כ"תנועה של קדושים מעונים" ו"הקש האחרון". הייתה לה את העוצמה והדינמיות שבלבלה את מתנגדיה בבייג'ינג ואת הכפופים לבייג'ינג במנהלת העיר עצמה.

המפגינים הצעירים ברובם של היום יהיו בשלהי החיים בשנת 2047, בה יפוג ההסכם בן חמישים השנים אשר לכאורה מעגן את מעמדה של הונג קונג כאי של חירות. הסינים ניסו לחתור תחת המעמד הזה כבר ב-2003 עם הצעת חוק נגד "חתרנות", וב-2014 עם שינוי זכויות הבחירה כדי לגרום לכך שכל המועמדים לראשות העיר יקבלו אישור מבייג'ינג. ההמשך לכך היה השנה, עם הצעת חוק ההסגרה, שהייתה עשויה להביא את תושבי העיר אל תוך מערכת האכיפה והכליאה הסינית.

בראשית חודש ספטמבר פורסמה ב'ניו-יורק טיימס' מודעה על עמוד שלם ששולמה בידי "ממשלת המחוז המנהלי של הונג קונג", שהיא למעשה המפלגה הקומוניסטית של סין. במודעה נכתב:

אנחנו מחויבים לחלוטין לתפיסת 'מדינה אחת, שתי שיטות' המספקת בטחונות חוקתיים להמשך התפתחותה והצלחתה של הונג קונג כחברה פתוחה וחופשית…ולדיאלוג ללא תנאים מוקדמים, כדי לפתור את המחלוקות עבור טובת הכלל"

אך נוסחת ה'מדינה אחת, שתי שיטות' שהוסכמה ב-1997, כאשר הבריטים עזבו את האי כמסגרת ליחסים בין הונג קונג וסין, היא בעצמה תנאי מוקדם ומאיים מאוד, התנהלותה המאיימת המתמשכת של סין חושפת נחישות עקשנית וצפויה לבטל אותה בהדרגה, כדי להפחית את מעמדה של הונג קונג לעוד מחוז הכפוף לרודנות הסינית.

עבור לניניסטים כמו שי ג'ינפינג שמחזיקים במדינה שהיא מפלגה ולהפך, הדבר החשוב ביותר הוא המשך עליונותה הבלתי-מעורערת של המפלגה. אירוע נוסף של טבח בסגנון כיכר טיאננמן יהיה אסוני מבחינת שי ומקורביו, אך עדיין יהיה פחות מסוכן עבורם מאשר החלשות המפלגה הקומוניסטית. לדברי ג'ימי לאי, המפלגה "מנותקת מהמציאות ותמיד מקבלת את ההחלטה השגויה". לדבריו, המפלגה הקומוניסטית של סין "מנסה להפוך לרודנות המוחלטת ביותר בהיסטוריה האנושית".

עידן אפל

ב-1940, וינסטון צ'רצ'יל הזהיר מפני "עידן אפל חדש שיהיה ממושך ומרושע יותר, על ידי האורות של מדע מעוות". זו ההשראה של סין ל"לניניזם הדיגיטלי" – יישום של מדע דרך טכנולוגיות מניפולטיביות שאפילו צ'רצ'יל ובן זמנו ג'ורג' אורוול לא חזו. באמצעות מנגנוני דיכוי משתכללים תמידית, הסייבר-טוטליטריות הסינית הפכה למדינה בה כל אזרח נמצא תחת מעקב ומדורג בתוך מערכת "אשראי חברתי".

במערכת זו, כל פעולה כספית או התבטאות ברשתות החברתיות מזכות את בעליהן בניקוד הקובע את אפשרותם לקבל חינוך, דיור, שירותי רפואה ותחבורה, ואפילו האם הם יכולים להיות בעלים של חיית מחמד. למרות שאמינות הנתונים אותם מפרסמת סין היא מפוקפקת בערך כמו המשטר עצמו, ישנן סיבות להאמין כי בעשור האחרון בייג'ינג השקיעה יותר ב"חיזוק היציבות" במדינה מאשר בצבא למשל. בהונג קונג עוקבים אחרי כל זה בדאגה.

בהונג קונג גם קוראים את הרומן הדיסטופי 'החלום הסיני' מאת הסופר מא ג'יאן, שספריו נאסרו לפרסום בסין. גיבור הספר הוא מאד אודה, העומד בראש 'מחלקת החלומות' ששואפת להחליף את כל החלומות הפרטיים בחלום אחד משותף. דאודה עוזר לפתח שתל שבאמצעותו "רק קליק אחד יעביר את כל צווי הממשלה באופן אלחוטי לתוך המוח של האזרח". זהו חזון אורווליאני מובהק, אך נראה שהוא מתגשם במציאות של סין כיום.

בספרה 'יסודות הטוטליטריות' משנת 1951, חנה ארנדט טענה כי משטר רודני המשתמש בבירוקרטיה ובתקשורת ההמונים יכול להשיג שליטה מוחלטת באמצעות גיוס תודעת האזרחים. טענה זו מהדהדת את תחזיתו של אורוול על "מגף שלוחץ על פנייך – לנצח". ב-1956, ארנדט האמינה שהתיאוריה שלה הופרכה על ידי המהפכה ההונגרית, שהדגימה שאף מדינה לא יכולה לשבש את כל ערוצי התקשורת. כעת בהונג קונג, סין משתמשת בטכנולוגיות חדשות על מנת להשיג את אותה שליטה זדונית ומוחלטת.

"כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד", כתב אורוול, והעולם מתחיל לראות באיחור רב. במאמר מערכת מהשנה שעברה של ה'אקונומיסט' נכתב כי "ההימור של המערב על סין נכשל". ההנחה הרווחת הייתה כי שילובה של סין בכלכלה הגלובלית יפתח אותה לעולם ויעזור לרכך את המשטר, אך כעת המערב מבין באיחור רב שלא כך, במה שה'אקונומיסט' מגדיר "המהפך הקשה ביותר בהיסטוריה המודרנית של הגיאו-פוליטיקה". אם הסירוב של אנשי הונג קונג ללכת בשקט לתוך הלילה הסיני האפל יעזור להאיץ את ההתפכחות הזו, הרי שמדובר באחת ההתפתחויות הגדולות והחשובות של העשור האחרון.


ד”ר ג’ורג’ ויל הוא סופר ופובליציסט זוכה פרס פוליצר. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. ובכל זאת בסין יש יותר שפע ובטחון מאשר אי פעם. אין לשכוח זאת.

    אין שם פשע מאורגן, אין שם מכירות סמים, כל אלו נמחקים ביד קשה.

    אז אולי הם מגזימים עכשיו קצת, אבל אל תשכחו שהם ייגלו מהר מאוד שאי אפשר לחדש כלום או ליצור חדשנות בעולם שבו יש חלום משותף.

    1. גם ברוסיה של סטאלין לא היה פשע מאורגן. למעשה, לא היה שם פשע בכלל. אני לא סתם אומר – זו סטטיסטיקה רשמית חתומה בידי הרשויות עצמן!

      הפושע הגדול ביותר הוא המושל השולט באמצעי התקשרת ובמשפט.
      (וזה גם מאפשר לו למכור אופיום להמונים בצורת סוציאליזם ושאר דתות חילוניות.)