במזרח התיכון, אי-יציבות היא הדבר היציב ביותר

למרות ניצנים של מגמות שינוי חברתי, לאחר עוד שנה סוערת של מחאות ומהפכות לא נראה שהעשור הקרוב מבשר על רגיעה בעולם הערבי

מפגינים בסודאן | VOA

בשנה שעברה, מחאות המוניות הפילו את שליטי סודן, אלג’יריה, לבנון ועיראק. מבין אלו, רק בסודן המחאות גם הובילו הובילו לתהליך שינוי משטר אמיתי, ונותר לראות האם הוא אכן יתממש. הדבר שכן ברור כרגע הוא שמפגינים בעולם הערבי למדו לא לוותר גם כאשר מנהיג מסכים להתפטר, ולהמשיך את הלחץ עד להשגת שינוי מוסכם שיוביל למערכת פוליטית שקופה ופתוחה יותר.

המחאות באלג’יריה, לבנון ועיראק דרשו מינוי של מנהיג שאינו מוכתם בקשרים עם המשטר הישן, והמשיכו להתעקש כאשר הממשלות ניסו להציל מה שאפשר ולהחליף חבר אליטה אחד באחר. במקרה הטוב, דיכוי אכזרי של המחאה רק קונה עוד קצת זמן עבור המשטר הקורס. לרוב, ניסיון לדכא את המחאה רק מחזק את נחישות המפגינים.

גם במקרים כמו במצרים, בה הנשיא סיסי דיכא באכזריות את ההפגנות נגדו בשנה שעברה, השאלה היא עד מתי יהיה ניתן לדכא אותה. שאלה זו משמעותית עוד יותר בהתחשב בעבודה שמפגינים ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה (כמו אלו בהונג-קונג) מונעים מתוך תחושה של “עכשיו או לעולם לא”, ומרגישים שאין להם למעשה מה להפסיד. הריגתם של יותר ממאה מפגינים בסודן לא עצרה אחרים מלהמשיך ולמחות עד אשר הוחלט על תהליך שינוי המשטר. מותם של מאות מפגינים בעיראק ופציעתם של אלפים נוספים לא החלישה את נחישות המחאה. נחישות זו מצביעה על שינוי יסודי בגישה הנמצא מעבר לתחושת ייאוש אשר משויכת בדרך כלל לאדם שאין לו מה להפסיד. היא משקפת התפתחות של אסרטיביות חדשה, תחושת העצמה ודחייה של דבקות כנועה בסמכות, שצצה לראשונה במהפכות ‘האביב הערבי‘ של 2011, שהדיחו מכיסאם את שליטי מצרים, תוניסיה, לוב ותימן.

מאמץ נגדי שנתמך בידי סעודיה ואיחוד האמירויות הדף בחזרה חלק מהישגי המהפכות האלו (מלבד בתוניסיה), הוביל לעלייתו של סיסי במצרים ולמלחמות אזרחים רצחניות בלוב ותימן. במובן מסוים, הפעולה נגד המהפכה הובילה לתוצאה לא רצויה. המלחמה בתימן פגעה קשות בתדמית של סעודיה, הסיטה את תשומת הלב לצד האפל של שליטי האמירויות ותדלקה עוד יותר את הנחישות של מפגיני 2019.

הלקח לעתיד

שינוי הגישה של העשור האחרון ניכר גם בלבנון ועיראק, שם דורשים המפגינים מבנה פוליטי וחברתי השם דגש על הפן הלאומי ולא הפן האתני או הדתי, בעולם בו מנהיגים מקדמים צורות שונות של תפיסת עליונות דתית וגזעית. ההתקפה האמריקנית נגד המיליציות הפרו-איראניות בעיראק בשבוע שעבר מצביעה על הסיכון שבהתעלמות מן המגמות האלה. אם לפני ההתקפה המפגינים התמקדו בדרישה לדחיית ההשפעה האיראנית במדינה, כעת הם מוחים באופן שווה גם נגד הנוכחות של כוחות ארה”ב. ההסלמה בעיראק מסכנת גם את המאמץ הסעודי להפחית את המתיחות מול איראן, לאחר ההתקפה בספטמבר על מתקני הנפט הסעודיים וחוסר התגובה האמריקנית. הפשרה ביחסים בין סעודיה לאיראן, יחד עם מגמות של שינוי דתי בקרב צעירים, יכולה לסייע להתרחקות מפוליטיקה דתית קנאית שבמשך שנים ארוכות שמרה על כוחן של האליטות השולטות.

התוצאות של כל אלה יהיו בין הגורמים העיקריים שיעצבו את המזרח התיכון בעשור הקרוב. מחאות מוצלחות כמו בסודן וכאלה שנמצאות במבוי סתום כמו באלג’יריה, לבנון ועיראק, נמצאות עדיין בסכנה של תגובת נגד מצד צבאות או בעלי אינטרסים אחרים, שעלולה לייצר דיכוי קשה ואפילו מלחמת אזרחים. כפי שכתב לאחרונה המזרחן סטיבן קוק:

בעוד למפגינים יש את הכוח לכפות שינוי של ראש ממשלה ולהישאר ברחובות, לא נראה כי בידיהם האמצעים לממש מטרות רחבות יותר. מנגד, הפוליטיקאים והמפלגות התעשרו בעזרת המערכת הקיימת ויעשו הכל כדי להגן עליה, אך אין להם תשובה למחאות”

הלקח לעתיד מן העשור האחרון הוא שגלי מחאות אינם עניין של ימים ספורים, חודשים או אפילו שנה. אלו תהליכים ארוכים ומתמשכים שלעתים יכולים להמשך עשורים. ב-2011 נפתח עידן גלובלי חדש של התנגדות למשטר, ומהפכות ‘האביב הערבי’ היו גולת הכותרת הדרמטית שלו. העשור שמתחיל כעת יהיו כזה בו מחאות מובילות לתוצאות בלתי-צפויות, ולא משנה אם מי שיצא עם ידו על העליונה הם המפגינים או המשטר. חוסר יציבות ימשיך להיות הדבר היחיד שיציב. כדי לשנות זאת, המפגינים והממשלות יצטרכו להסכים על מערכת כלכלית, פוליטית וחברתית מכילה באמת וכזו שתוודא שכולם מקבלים את הנתח. למרבה הצער, נראה שבמזרח התיכון זוהי משימה כמעט בלתי-אפשרית.


ד”ר ג’יימס דורסי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת נאניאנג בסינגפור, ועמית בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. מה הקשר והדמיון בין המפגינים למען דמוקרטיה בהונג קונג לבין המתאבדים השיעים בעיראק?

    מטרת השהידים בלוב היא שקיפות?
    מטרת הסודאנים המתפרעים היא חופש עיתונות?

  2. כאשר דת קוראת לעצמה “דין אל חאק” , היינו הדת החוקית היחידה, ולכל הדתות האחרות “דין אל בטל” – דתות שאמורות להעלם מהעולם, וקיום מאמיניהן אפשרי רק כבני חסות, לא מדובר רק בעיניין של שינוי לאומי פוליטי.
    המאבק של האיסלם מול הנצרות טרם הסתיים. המלחמה בבלקן בעשור הקודם .היתה לא אחרת מאשר מלחמת דת בן המוסלמים לנוצרים. המאבק בצלבנים לא הסתיים בקרב חיטין , בנצחונו של הכורדי, סלאח א דין אל איובי.
    העולם המוסלמי מפגר מאות שנים לאחר המערב. אפילו הכנסיה הקתולית הצליחה בעשרות השנים האחרונות להפוך אותנו היהודים מרוצחי ישו , לאחיהם המבוגר.
    המבנה הבסיסי של מרבית החברות המוסלמיות ובעיקר הערביות, הוא מבנה שבטי שבפרוקו מטה מגיע לחמולה ולמשפחה הגרעינית.
    ההזדהות עם ערכי הלאום והמדינה אינם קיימים בחברות אלה, ובמקרה הטוב הרבה לאחר ההזדהות השבטית /חמולתית.
    לפיכך ההשוואה להונג קונג הינה במקרה הטוב – בדיחה.
    העולם המוסלמי אף שיש בו פרטים וגופים “שהתמערבו” אינו זונח את המאפיינים החברתיים הבסיסיים שלו. הדוגמה המובהקת לכך היא רצח על כבוד המשפחה ברמלה בהשתתפותו הפעילה של אחי הנרצחת ששימש רופא באסף הרופא.
    כל עוד המתמערבים אינם המסה העיקרית המובילה את החברה המוסלמית, וכל עוד המוני האדם מונעים ע”י כוהני הדת למיניהם, הם עדיין בפיגור של מאות שנים ממלחמות הדת באירופה