חיסול סולימאני וחרפת השמאל במערב

התגובות הנחרדות בחוגי השמאל באירופה וארה"ב לחיסול הטרוריסט האיראני הבכיר מצביעות על מגמת פייסנות מסוכנת וחתרנית

עלי ח'אמנאי וקאסם סולימאני | khamenei.ir

אירועים פוליטיים גדולים ובלתי צפויים נוטים להוביל להמון שאלות, והדבר נכון במיוחד במקרה של חיסול הגנרל האיראני קאסם סולימאני, שהתרחש ב-3 בינואר – כיצד האיראנים יגיבו? האם החיסול היה צעד אימפולסיבי מצד הנשיא טראמפ או שמא חלק מאסטרטגיה מפורטת לריסון איראן? האם אנו בדרך למלחמה כוללת? מה תהיה משמעות מותו של סולימאני למזרח התיכון? אך גם התגובות לחיסול מעלות שאלות ותהיות – האם התגובות הנחרדות הרבות במערב מצביעות על התנוונות דמוקרטית? מדוע גם חיסולו של מי שהיה אולי הטרוריסט המוביל בעולם אינו מעמיד את השמאל האמריקני לצד ממשלתו, נגד הטרוריסט והמשטר אותו הוא מייצג?

השמאל הקיצוני במערב מביע אהדה לטרוריסטים ברמות שונות. המנהיג היוצא של מפלגת הלייבור הבריטית, ג'רמי קורבין, הואשם בעבר בתמיכה בארגון ה-IRA, ותיאר את "הכבוד והעונג" באירוח "חברינו" מחמאס וחיזבאללה בפרלמנט. לאחר חיסול סולימאני, קורבין אמר: "ההתנקשות האמריקנית היא הסלמה חמורה ומסוכנת במיוחד של העימות הנוכחי במזרח התיכון, ובעלת השפעה גלובלית". הוא הוסיף כי "ממשלת בריטניה צריכה לדחוף לריסון הן של איראן והן של ארה"ב, ולעמוד נגד הפעולות והרטוריקה התוקפנית מכיוונה של ארה"ב".

רגשי הזדהות עם טרוריסטים מוסלמים יכולים להישמע גם בקרב מוסלמים במערב. כך למשל, המרכז האסלאמי של אנגליה (ICE) אירח עצרת לזכר סולימאני במשרדיו הממוקמים בצפון לונדון. השייח' האמריקני-עיראקי, איברהים קאזרוני מהמרכז האסלאמי של אמריקה הממוקם במישיגן, נשא הספד לזכר סולימאני, בו טען כי הוא "הביא תקווה לאלו שבשוליים [וגם] שנאה ופחד לאויבי האסלאם", והגדיר את החיסול "מעשה מחריד ופחדני". אירועים דומים נערכו גם במסגדים בברלין ובהמבורג. אך חשוב מכך היה הגמגום של השמאל-הליברלי מהזרם המרכזי במערב, שחלקו אף גינה במובהק את חיסול הארכי-טרוריסט האיראני. בארה"ב, כמה מועמדים דמוקרטים לנשיאות עומדים בצד הנגדי של ממשלתם בנושא זה, וגם העובדה שהם באופן רפלקסיבי מתנגדים לטראמפ אינה תירוץ לכך.

כאשר ממשל אובמה הרג את אוסמה בן לאדן, טרוריסט פחות מסוכן מאשר סולימאני, הייתה תמיכה כמעט מוחלטת לפעולה. אך תגובתו של ג'ו ביידן, סגן הנשיא של אובמה וכביכול מועמד מתון, על חיסול סולימאני הייתה: "טראמפ פשוט השליך מקל דינמיט לתוך קופסת חומרי בערה". (ביידן שכח להזכיר כמובן שאובמה הגיע עם האיראנים להסכם שאפשר את התפשטותם הטרוריסטית לתוך מדינות אחרות, כולל סוריה ותימן, הסכם בו ביידן תמך ועודד). המועמדת הדמוקרטית לנשיאות אליזבת וורן הגיבה ואמרה כי "טראמפ קרע את ההסכם שעבד" עם איראן. בראיון לטלוויזיה היא התייחסה לסולימאני כ"בכיר צבאי" במשטר האייתוללות. מועמד אחר, ברני סנדרס, הגדיר את החיסול "התנקשות". מייקל בלומברג היה המועמד הדמוקרטי הרציני היחיד שגינה את השימוש של סנדרס במונחה זה, אך דמוקרטים מובילים אחרים יצאו נגד החיסול, כמו גם דמויות בתקשורת, ידוענים, ואקדמאים מהשמאל.

שינוי יסודי

באירופה, שמאל-ליברלי הוא מצב הרוח הדומיננטי, והבלתי-נסבל הפך נסבל ברמה כזו בה המילה מאבדת ממשמעותה. גישת הממשלה הגרמנית מול האיראנים הייתה מכילה במיוחד, כאשר רק לאחרונה הנשיא הסוציאליסט פרנק-וולטר שטיינמאייר בירך את עלי ח'אמנאי לרגל יום השנה הארבעים לייסוד הדיקטטורה הדתית של איראן. זהו אותו שטיינמאייר שסירב לברך את טראמפ כאשר נבחר לנשיא ארה"ב. תת-מזכיר המדינה נילס אנן ממפלגת ה-SPD ציין גם הוא את המהפכה האסלאמית בשגרירות האיראנית בברלין.

ח'אמנאי ונשיא שווייץ לשעבר יוהאן שניידר-אמאן | khamenei.ir

מפלגת ה-SPD ממוקמת בחזית הפייסנות הגרמנית. שר החוץ הייקו מאס – אשר טען בעבר שנכנס לפוליטיקה "בעקבות אושוויץ" – צייץ לאחר חיסולו של סולימאני: "הפעולה הצבאית האמריקנית באה לאחר סדרה של פרובוקציות איראניות, אך היא לא עוזרת להפיג את המתחים". נחרץ אף יותר היה ראש הסיעה הפרלמנטרית מטעם ה-SPD, רולף מוטסניך שאמר: "לא נוכל להתחמק מהשלכות הרג מכוון של נציג מדינה על ידי דמוקרטיה מערבית". הוא הוסיף שעקב כך יחסיה גרמניה וארה"ב עלולים לעמוד בפני "שינוי יסודי".

גם לשרה הצרפתית לענייני אירופה, אמלי דה מונטשלה, לא הייתה מילה אחת של תמיכה בארה"ב או גינוי לארכי-טרוריסט האיראני לאחר שהגיעו החדשות על החיסול. כאשר נשאלה האם המבצע האמריקני הדאיג אותה, ענתה כי "זהו צעד נוסף בהסלמה שמתרחשת כבר חודשים כך שמה שחששנו ממנו קורה: עימות חזיתי מתעצם בין ארה"ב לאיראן. כיום, בבוקר זה, העדיפות שלנו היא ליציבות האיזור".

תזכורת כואבת

באיזו מידה הפייסנות הנרחבת הזו של המערב מול טרור נובעת מן הפחדנות הטבועה בשמאל-הליברלי? בעבור רבים, הבחירה העקרונית בין דמוקרטיה לדיקטטורה אשר טרור הוא חלק אינטגרלי ממנה היא מובנית מאליה. הפוליטיקאים המערביים אותם הזכרתי קודם אינם מחוברים רגשית למחבלים או נוטים אידאולוגית כלפיהם כמו קורבין, אך הצהרותיהם מסייעות באופן עקיף לטרור. המסר שלהם משתנה רק כאשר הם מעומתים עם סכנת טרור במדינה שלהם.

התגובות האמביוולנטיות בדמוקרטיות המערביות לחיסולו של סולימאני מצביעות גם על הטעות היסודית שבהלך הרוח השמאל-ליברלי השולט, אשר שואף לצמצם ערכים דמוקרטיים רבים ואף להפטר מחלקם. רשויות האכיפה סובלות ממחסור בכוח אדם, בעוד לשופטים יש בדרך כלל יותר הבנה כלפי פושעים מאשר כלפי הקורבנות; רבות ממדינות נאט"ו האירופאיות בוחרות שלא להשקיע את חלקן בתקציב הצבאי אליו התחייבו, וגרמניה היא דוגמה טיפוסית. לאחר ביקורת אמריקנית רבה, ברלין הודיעה שתעלה את ההוצאות הצבאיות שלה ל-1.5 אחוזים מהתמ"ג עד שנת 2024, למרות שבכירים במדינה כבר הודו כי הם בספק לגבי השגת המטרה הזו.

סימן מובהק לחולייה של חברה הוא החוויה של היהודים שבה, אשר כמעט תמיד יקבלו תזכורת כואבת למצבם מצד השמאל, ולא משנה עד כמה הם מעורים באותה חברה. לאחר הרצח האכזרי בפריז של שרה חלימי, השופטים הצרפתיים זיכו את הרוצח המוסלמי מכיוון שהיה תחת השפעת סמים. בחודש דצמבר האחרון, שלום לוי נפטר כתוצאה מפגיעות שספג כאשר נדקר ברחובות שטרסבורג באוגוסט 2016. השופטים הכריזו באותה העת שהתוקף אינו אחראי למעשיו ויש לשחררו.

עיתונים המזוהים עם השמאל הליברלי במדינות אירופאיות פרסמו קריקטורות קיצוניות, אנטישמיות ואנטי-ישראליות; רבות ממדינות האיחוד האירופי מצביעות בעד המעיין השופע-תמיד של החלטות אנטי-ישראליות באו"ם, בידיעה מלאה שבכך הן מבצעות מעשה אנטישמי; גרמניה מאפשרת לארגון הטרור חיזבאללה לפעול משטחה ומצדיקה זאת על ידי איזכור ההפרדה הבלתי-קיימת בין הזרוע הפוליטית לצבאית שלו; מדינות האיחוד שומרות על שתיקה בכל הנוגע לטרור פלסטיני, בדיוק כפי עשו כלפי הטרור של סולימאני. ישנן עוד דוגמאות רבות. כל אלו ועוד מעלים שאלה חשובה במיוחד: האם ההגמוניה של האידאולוגיה השמאל-ליברלית, השולטת ברובו של השיח הציבורי במערב, מערערת על יציבותה של הדמוקרטיה עצמה?


ד”ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת 'מבט מבאס"א' של מרכז בגין-סאדאת. מאנגלית: גידי גולן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. ביום שישי בבוקר אחרי החיסול – נדב אייל ב 13
    כועס וצועק על כל העולם
    ממציא כל מיניה בובא מייסס
    כשברור שכואב לו הלב על החיסול
    תענוג אמיתי

  2. כשהשמאל צווח, כועס, מתנגד ומשתולל – אני יודע שנעשתה פעולה מצויינת.

  3. זאת גם הגרמניה שמממנת את עמותות השמאל בישראל. פשוט כדאי להמשיך להזכיר את זה כי אלו העמותות שעותרות בבג״ץ נגד הרוב היהודי במדינת ישראל שמיוצג ע״י הממשלה שהוא בחר, ומאלצות את המדינה לאפשר הריסת ישובים יהודיים והגירה מוסלמית לתוך המדינה.