הגיע הזמן לשקם את היחסים עם פולין

החודש ימלאו שנתיים לעימות בין ישראל ופולין בנוגע להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, העימות שעלול להגיע לשיא חדש בפורום השואה הבינלאומי, שיכונס לראשונה בירושלים בנוכחותם של עשרות מנהיגים מרחבי העולם. נשיא פולין אנדז׳יי דודה החליט לא להגיע לכנס, לאחר שהתברר שמארגניו לא כללו אותו ברשימת הנואמים הרשמית – לצד נשיאי רוסיה, צרפת, גרמניה, ישראל ונציג בכיר של הממשל האמריקני. בכך, נגוזה הזדמנות נוספת ליישר את ההדורים בין ישראל ופולין ולהחזיר את היחסים בין שתי המדינות הללו שרב המשותף להן מהמפריד למצבם לפני פרוץ המשבר.

מארגני 'פורום השואה' חששו שדודה ינצל את המעמד כדי להתנגח בעמיתו הרוסי ולדימיר פוטין על שכתוב ההיסטוריה שביצע לאחרונה בהקשר להסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב' בין גרמניה הנאצית וברה״מ. דודה, איש הימין השמרני שפועל להשיג הכרה בינלאומית בנרטיב ההיסטורי הפולני של המלחמה שנדחק לשולי התודעה הקולקטיבית, סירב להפוך לסטטיסט בהצגה, גם בתמורה להצעה להיות הנואם היחיד בארוחת הערב שתיערך למשתתפי הפורום במעון הנשיא. אמנם אירוע 'פורום השואה' לא אורגן על ידי ממשלת ישראל, אך החסות שהעניק לכנס הנשיא ריבלין הופכים את המפגש לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ למעמד מחייב. ההחלטה לא לאפשר לדודה לדבר בכנס עצמו נתפסת בפולין כסטירת לחי נוספת מצד ישראל, ולהתייצבות לצד מוסקבה נוכח ההתקפות של פוטין.

אין צל של ספק שתחילת המשבר בין שתי המדינות נבע מיוזמה מיותרת לחלוטין שבאה מהצד הפולני. התיקון לחוק 'המכון לזיכרון לאומי' (שנודע בישראל כ״חוק השואה״) שאומץ בפרלמנט הפולני ערב יום הזיכרון הבינלאומי לפני שנתיים, היה מהלך אומלל שנוצל על ידי פוליטיקאים פופוליסטים בישראל ובפולי, כדי לייצר מתיחות ולהרחיק את ממשלות הימין בירושלים ובוורשה, דווקא בעת בה שתיוף הפעולה ביניהן היה הדוק ביותר. בממשלת פולין מבהירים שיוזמת החוק הועלתה על ידי מתנגדיו של מי שהיה אז ראש הממשלה הטרי מתאוש מורבייצקי, בניסיון לטרפד את כהונתו של מי שהגיע לתפקיד ללא ניסיון פוליטי משמעותי ולא נהנה מפופולריות רבה בשורות מפלגת השלטון.

מורבייצקי נפל אמנם לכל מלכודת אפשרית שהונחה בדרכו לאחר פרוץ העימות, אך בחלוף שנתיים הוא עדיין ראש הממשלה והניסיון לחסלו פוליטית לא צלח. מנגד, בצד הישראלי קיווה ח״כ יאיר לפיד באמצעות העימות עם פולין לייצר סביב ראש הממשלה נתניהו שדה מוקשים שיחייב אותו להתרחק מהשותפות החשובה עם הממשלה השמרנית בוורשה, במיוחד מול נציבות האיחוד האירופי העוינת. לפיד נהנה במאמציו אלו מתמיכה כמעט מוחלטת מצד התקשורת הישראלית, שנבעה או מבורות היסטורית או מהתנגדות רעיונית לשלטון הימין בשתי המדינות, ולעתים שילוב של שתיהן. וכך הפכה סוגיה היסטורית רגישה לכלי נשק פוליטי, כשמעל לכדור השלג הגדל הזה מרחפת הסוגייה הנפיצה של השבת הרכוש היהודי בפולין.

לשבור את הקרח

לאורך השנתיים האחרונות, ממשלת פולין הוכיחה נכונות לסיים את המשבר באמצעות מחוות משמעותיות. ״חוק השואה״ נגנז; שתי הממשלות פרסמו הודעה משותפת של נכללים הכרה וגינוי ב״כל מקרה אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה״; ורשה אירחה פסגה היסטורית בה ישבו זה לצד זה ראש ממשלת ישראל ומנהיגים ממדינות ערביות, ופולין שקלה ברצינות ללכת בעקבות ארה״ב ולהעביר את שגרירותה לירושלים.

אך פעם אחר פעם, כל מחווה פולנית לוותה בפרובוקציה מהצד הישראלי שיצרה את הרושם הכמעט בלתי-נמנע שישראל מתייחסת אל פולין כאל שק חבטות, במיוחד בתקופה של מערכת בחירות לא נגמרת. מבחינת הפולנים, הכלים נשברו לאחר הצהרתו של ישראל כ״ץ עם מינוי כשר החוץ על כך ש״הפולנים יונקים אנטישמיות עם חלב אימם״. זו לא הייתה עוד התבטאות מטופשת של ח״כ מהאופוזיציה אלא אמרה של שר בממשלת ישראל, שנתפשה בצדק רב כגזענית בעיני הפולנים. בוורשה החליטו אז לבטל ביקור מתוכנן של מורבייצקי ולטרפד בכך את כינוס פסגת מדינות וישגרד שאמורה הייתה לתת רוח גבית להחלטת ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל. בין ורשה וירושלים נוצר מצב של מלחמה קרה, ועצם הנכונות של הנשיא דודה לשקול הגעה ל'פורום השואה' היווה ניסיון פולני נוסף לשבור את הקרח. שוב, ישראל אכזבה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על היחסים עם פולין – מדינה גדולה, חשובה ומרכזית באיחוד האירופי, שבניגוד לצרפת וגרמניה רואה עין בעין עם ישראל בהרבה מאוד נושאים. פולין הנוכחית קרובה יותר לוושינגטון מאשר לבריסל, וישראל הייתה יכולה להסתייע בממשלת הימין בוורשה כדי לקדם הגנה על עמדות החשובות לה ולא מן הנמנע שבדיוק מסיבה זו גורמים אירופאים מסוימים הפעילו את המקורבים להם בישראל כדי לתקוע טריז.

יתרה מכך: יש משהו מעוות בסלחנות הישראלית כלפי גרמניה שמלווה בהטלת האחריות לשואה על הפולנים. מבלי להיכנס להשוואות סבל, היהודים והפולנים היו קורבנות של הגרמנים, שלא שילמו די על פשעיהם כלפי שתי הקבוצות. אין כל סיבה שמצעדי החיים של ישראלים ויהודים מרחבי העולם ייערכו רק בפולין. הם צריכים להתחיל בגרמניה – במינכן, בדכאו, בנירנברג, בברלין, בזקסנהאוזן ובוואנזה – ומשם להמשיך למחנות ההשמדה הגרמניים על אדמת פולין. מימון הצעדות אינו צריך להוות בעיה: גרמניה יכולה להפנות את כספי הסיוע שהיא מעניקים לארגוני דה-לגיטימציה פלסטיניים ולאונר״א לצורך חיוני זה. יהיה מעניין לראות את תגובת הגרמנים לנוכח עשרות אלפי צעירים ישראלים צועדים בעריהם עם דגלי ישראל מורמים אל על.

במקביל, ישראל ופולין צריכות לפתוח בשיח אקדמי וציבורי על תקופת מלחמת העולם השנייה, שיח שצריך להתנהל בכבוד ובפתיחות. לשני הצדדים יש הרבה מה ללמוד ממחקר מעמיק, רציני ונטול אמוציות על התקופה הנוראה ההיא והזמן לעשות זאת הוא כעת, לפני שיצטברו יותר מדי משקעים שיהפכו דיאלוג שכזה לבלתי אפשרי.