הכשל המבני של האיחוד האירופי

מכיוון שאני כעת באירופה – ספרד ליתר דיוק – אתנהג כמו האירופאים ואתהה על עתידו של האיחוד האירופי. כפי שאופיו הפושר של משפט הפתיחה שלי מראה, לא באמת איכפת לי מעתידו של האיחוד. במובן זה, אני דומה לאמריקני הממוצע, אשר לבטח מבלה מעט מאוד זמן במחשבה על האיחוד ביחס למחשבה על ארוחת הצהריים בשבוע הבא.

אך בדיוק כמו שניתן לדאוג קצת לגבי עתידו של סניף המזללה השכונתית, ניתן לדאוג הרבה יותר אם הוא יפגוש את סופו בדרך לא-רצויה כלשהי. אם המסעדה פושטת רגל עקב תחרות מסניף חדש של רשת מתחרה, אז מה? אם הוא נשרף עד יסוד על ידי המון זועם, זה עניין רציני יותר מאשר השאלה היכן להשיג את הארוחה העסקית שלי. באותו האופן, יהיו אלו חדשות רעות אם האיחוד האירופי יתפרק בגלל עלייתה של לאומנות זועמת.

אכן, חלק מהטיעון בעד האיחוד עצמו הוא לוודא שגרמניה לעולם לא תיטול שוב את תפקיד התוקפן ביבשת בעזרת הפיכתה לחלק מסדר כלכלי-פוליטי התלוי בקשרי גומלין. לורד איזמי, עוזרו של ווינסטון צ'רצ'יל, אמר שמטרתה של ברית נאט"ו הייתה "לשמור את האמריקנים בפנים, את הרוסים בחוץ ואת הגרמנים למטה".

אך האיחוד עשה הכל חוץ מלשמור על הגרמנים למטה מבחינה כלכלית, דבר שלעצמו אינו בהכרח דבר רע (למרות שמדינות עניות רבות, בייחוד יוון, שאיבדו את יכולתן להדפיס כסף על מנת לחסל חובות, לא יסכימו לקביעה זו). הבעיה האמיתית היא שלאיחוד יש משהו הדומה לפגם גנטי. כמו פגמים גנטיים רבים אחרים, הוא אינו בהכרח גזר דין מוות, אך הוא עלול להיות כזה.

פשרות וטינה

רוב המדינות האירופאיות הין אימפריות קטנות שנוצרו ממה שהיו בעבר אומות קטנות יותר. למשל, לממלכה הבריטית יש את צפון אירלנד, סקוטלנד, ויילס וכמובן את אנגליה. אך אפילו אנגליה הייתה בעבר מורכבת ממלכות שונות רבות. גרמניה הייתה בעבר אסופה של נסיכויות, דוכסיות וערים חופשיות, כמו גם מדינות הרסניות כגון פרוסיה. במשך המאות ואינספור מלחמות, רוב הישויות הללו כבלו עצמן לפרויקט הלאומי אך אחרות נכבלו בכפייה, לעיתים שוב ושוב. בעידן המודרני הושגו פשרות, אך לרוב בתנאים שהשאירו טינה.

קטלוניה, האזור הספרדי הנאבק להשתחרר מספרד, היא בעלת שפה ותרבות משלה. הקטלונים לא פנו לטקטיקות הטרוריסטיות הידועות לשמצה של המחבלים הבאסקים בדור הקודם, אך אחדים חוששים שייתכן ויפנו לשם, וספרדים אחדים טוענים שיוכלו כך לרסק את התנועה הקטלונית הפוליטית תחת אמתלה של "אנטי-טרור". אך גם הבאסקים וגם הקטלונים יוכלו לטעון להגנתם שהם הוחזקו תחת עולו של השלטון הספרדי באופן לא הוגן, ובתקופות מסוימות אף באופן אכזרי.

אז הנה הבעיה בקצרה: ככל שהאיחוד נוטל לעצמו יותר ויותר תפקידים מסורתיים של מדינת הלאום – מדיניות חוץ, מיסוי, שליטה על המטבע וכד' – כך אותן קבוצות לאומיות צריכים פחות ופחות את הממשלות שלהם. לפני האיחוד, אם חייתם בקטלוניה, אולי הייתם אוהבים את הרעיון של עצמאות, אך אולי הייתם חושבים שהדבר אינו פרקטי מול המחיר של פרישה והקושי בעמידה עצמאית. אך האיחוד מוריד את העלות שבעצמאות בדיוק מכיוון שאותן מדינות לאום יכולות להעביר הלאה את העניינים המסובכים ל"ממשלה" בבריסל. זו הסיבה מדוע בדלנים קטלונים רוצים לעזוב את ספרד ובה בעת להישאר בתוך האיחוד. על הנייר, זו עמדה מאוד הגיונית.

מעגל אכזרי

זהו אם כן הפגם הגנטי בכל הפרויקט כולו. ספרד, צרפת, גרמניה ואחרות לא יישארו בארצות הברית של אירופה אם מדינות חברות יכולות להתפרק לחברות קטנות יותר. אך ככל שהאיחוד שואב יותר כוח וסמכות ממדינות לאום, כך אותם אזורים מקומיים פחות מרגישים את הצורך להיות חלק ממדינה שאולצו להצטרף אליה מלכתחילה. גרוע מכך, ככל שהאיחוד מתנהג כמו ממשלה אמיתית של כל אירופה, כך הוא יותר מעורר זעם לאומי ופופוליסטי בקרב רוב התושבים של חברות האיחוד, כפי שראינו עם הברקזיט בבריטניה.

החלטה שהתקבלה לאחרונה בבית הדין האירופי התומכת בזכויות החוקיות של בדלנים קטלונים הציתה זעם לאומני בקרב ספרדים, והעצימה את הקריאה לפרישת ספרד מהאיחוד. ככל שהרוב הופך להיות לאומני בצורה נלהבת יותר, כך המיעוטים הלאומיים מרגישים יותר זרים. זהו מעגל אכזרי. איני חושב שכשלונו של האיחוד הוא בלתי נמנע, אך בשביל לחמוק ממנו דרושה מדינאות שאינה מאפיינת את האיחוד האירופי.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.