גן העדן האבוד של איין ראנד

בתשוקתה לעצב מחדש עולם לפי רעיונות התבונה, הוגת הדעות והסופרת שלמדה על בשרה את לקחי הדיסטופיה הסוציאליסטית יצרה פנטזיה אוטופית משלה

עולם ללא חמלה ומסתורין. איין ראנד | The Ayn Rand Institute, Ferdinand Stöhr

גרסה מלאה של מאמר זה התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘ בשנת 2005, לציון מאה שנים להולדתה של איין ראנד.

***

הסופרת והוגת הדעות איין ראנד נולדה ביום ה-2 בפברואר 1905. למרות שישנן דעות חלוקות לגבי השאלה האם זהו מועד הראוי לציון, אין שום שאלה לגבי האש שכתביה של ראנד הציתו וממשיכים להצית בקרב קוראים לאורך השנים. ספריה של ראנד נמכרו ביותר מ-22 מיליון עותקים וממשיכים להימכר באלפיהם מדי שנה. על פי סקר שערכה ספריית הקונגרס ב-1991, הספר ‘מרד הנפילים‘ נבחר כספר “השני המשפיע ביותר באמריקה כיום” אחרי התנ”ך. בין הדמויות הציבוריות שסיפרו כי הושפעו רבות מראנד היו שופט בית המשפט העליון קלרנס תומאס, הבמאי אוליבר סטון, כוכב הבייסבול קאל ריפקן ג’וניור והילרי קלינטון; יו”ר הבנק הפדרלי האגדי אלן גרינספן היה בנעוריו מעוזריה של ראנד, ותרם מאמרים פרי עטו לכמה מהאוספים שערכה על הגות אובייקטיביסטית; מי שהיה יועצו הכלכלי של ולדימיר פוטין הודה כי הוא מעריץ של ראנד, ישנה קבוצה המוקדשת לראנד בתוך האגודה האמריקנית לפילוסופיה, כתב עת ללימודי ראנד ואפילו אתר הכרויות בו נפגשים אוהבי איין ראנד.

אך ראנד אספה עם השנים גם מתנגדים, הן מימין והן משמאל, ותגובות הנעות בין דחיה לאדישות. גור וידאל הגדיר פעם את הגותה כ”אי-מוסריות כמעט מושלמת”. וויליאם באקלי הציע את הדרשה על ההר של ישו כנוגדן הנבחר ל’מרד הנפילים’, והסופר ויטאקר צ’יימברס פרסם ב’נשיונל רוויו’ כתב הפרכה נרחב לרעיונותיה. היא הגיעה עד לסדרת הטלוויזיה ‘משפחת סימפסון’, שם ילדים עניים הוחזקו כשבויים ב’בית הספר לפעוטות ע”ש איין ראנד’, המנוהל כבית סוהר מתוך סרט דל תקציב.

גם כיום, ראנד ממשיכה למשוך תשומת לב הן כגיבורה והן כמרשעת של הזרם הליברטריאני מלא התשוקה בתוך השמרנות, למרות שהיא עצמה התנגדה לתוויות כמו “שמרנית” או “ליברטריאנית”. במקום זאת, היא התעקשה להיקרא אובייקטיביסטית, כלומר – אדם היודע שקיימת מציאות אובייקטיבית ורואה את החיים כפי שהם באמת. אך לא משנה כיצד תקראו לה, ראנד הייתה כנראה התומכת התקיפה ביותר של גישת האינדיבידואליזם הטהור, כלכלת השוק החופשי, חשיבות זכויות הקניין ותפיסת איש העסקים כגיבור תרבות. בעיניה, אמריקה כפי שמייסדיה תפסו אותה הייתה האומה המוסרית היחידה בהיסטוריה, ומשימתה הייתה לגאול את העולם מן הקללה הלא-מוסרית של הסובייקטיביזם, הקולקטיביזם והאלטרואיזם.

 ***

איין ראנד נולדה בסנט פטרסבורג שברוסיה בשם אליסה רוזנבאום. מאוחר יותר כתבה “נולדתי כיהודייה”, אך כפי שניתן ללמוד מהביוגרפיה מאת תלמידתה ברברה ברנדן שראתה אור ב-1986, ראנד פיתחה אנטיפטיות נגד כל צורות הדת ואדישות פילוסופית ליד הגורל הקובעת את המוצא והמשפחה, כך שלפחות במחשבתה היא לא נותרה יהודייה.

אליסה הייתה מסוג הילדות שלא משחקות יפה עם אחרים, ובילתה את רוב זמנה בתוך עולם המחשבות והחלומות הרחב שפיתחה לעצמה. בגיל תשע היא קראה סיפור במגזין הרפתקאות לבנים אודות חייל אנגלי נמרץ בשם סיירוס והחליטה שזה יהיה יעודה בחיים. שלוש שנים לאחר מכן היא כיסתה את קירות חדרה בתמונות של המהפכן הליברל אלכסנדר קֶרֶנסקי, וידעה כי לעולם לא תוכל להתאהב בסתם אדם רגיל. מהפכת פברואר 1917, בה שיחק קרנסקי תפקיד מרכזי, עוררה בה מחשבות מקסימות על מאבק עבור חירות ואינדיבידואליזם, זירה מלאת רגש בה כוחות אדירים של טוב ורע ניצבים ונלחמים אחד מול השני.

כאשר בהמשך המהפכה הבולשביקית של אוקטובר תפסה את מקום מהפכת פברואר, אליסה הצעירה גילה עד כמה קשה וגורלי היה המאבק בין חירות ורודנות. החנות של אביה הולאמה בידי הממשלה החדשה, והמבט שהיה על פניו כאשר קיבל את הבשורה הצית בה את השנאה למשטר בו “הבורים והעניים היו חייבים להיות שליטי הארץ, בגלל שהיו בורים ועניים”. המשפחה כולה עברה לחצי-האי קרים כדי להמתין שהמהפכה תחלוף, שם למדה אליסה היסטוריה אמריקנית והחלה להעריך את ארה”ב כמבצר החירות. ההתפתחות האינטלקטואלית שלה הייתה מהירה והחלטית: היא העריצה מתמטיקה ולוגיקה, ובגיל 15 כתבה ביומנה: “היום החלטתי להיות אתאיסטית”. היא לא הסכימה לקבל את המחשבה של ישות נעלה ממנה, ולכן לא יתכן קיומו של אל. כאשר משפחת רוזנבאום חזרה לפטרבורג ב-1921, אליסה נרשמה לאוניברסיטה והצטרפה למחנה האנטי-קומוניסטי. החיים היו אפורים וקרים, ולפעמים גם בלתי-נסבלים. בשאיפתה למשהו נעלה יותר, ראנד מצאה בבית האופרה מפלט מן העליבות הפיזית והמוסרית ששלטה בכל. היא העריכה את ורדי, אך יותר מכל אהבה את הבוהק הזורם של אופרטות. עבורה, מוזיקת האופרה ייצגה תמיד את העונג הגדול בחיים.

היה זה מכתב מפתיע מקרובי משפחה שהיגרו לשיקגו ששינה את מסלול חייה של רנד לכיוון מערב, כמו ידו המנחה של הגורל. לאחר שנענתה להזמנה להגיע לביקור בן כמה חודשים, אליסה החלה לקחת שיעורי אנגלית ותכננה לכתוב מחזות שיהפכו אותה לעשירה ומפורסמת. היא עזבה את רוסיה בינואר 1926 כאשר ברשותה 50 דולרים, מכונת כתיבה מסוג ‘רמינגטון ראנד’ ושם חדש שיתאים למדינה החדשה: איין רוזנבאום, שבמהרה קוצר לכבוד שמה של אותה מכונה. זמן קצר לאחר שנחתה בשיקגו, ראנד פרסמה ארבעה מחזות, המוצלח שבהם הציג שודד אצילי המדלג בין גורדי שחקים באמצעות מצנח. בהמשך ראנד עברה מערבה יותר להוליווד, שם יד המקרה הפגישה אותה עם הקולנוען הידוע ססיל ב. דה-מיל, מה שהוביל לעבודה בתור ניצבת בסרטים ולרומן עם שחקן מתחיל שהפך לבעלה, אדם בו ראתה את פסגת החן הגברי והחוכמה. במהרה, ובדומה למהגרים נמרצים אחרים, ראנד טיפסה בסולם הדרגות – עוזרת לקריאת תסריטים, פקידה, מלצרית – ולאחר מספר שנים החלה למכור מתסריטיה שלה.

בשנת 1933 ראה אור הרומן הראשון מאת ראנד, ‘אנו החיים‘ שעסק ברוסיה הבולשביקית, ועליו קיבלה מקדמה זעומה ועוד סכום של מאה דולרים כתמלוגים. הרומן הבא, ‘כמעיין המתגבר’, ראה אור עשר שנים מאוחר יותר ולאחר שנדחה על ידי תריסר הוצאות ספרים. בשנת 1948 הספר כבר מכר קרוב לחצי מיליון עותקים, והיא דרשה (וקיבלה) סכום עתק על הזכויות לעבד אותו לסרט. ‘מרד הנפילים’ שפורסם ב-1957 היה רב-מכר גדול אף יותר.

לאחר שהגשימה את שאיפתה להפוך לסופרת מצליחה, ראנד פנתה לחיבור מאמרים פילוסופיים אשר פירטו את הגותה האובייקטיביסטית וגם אלו נמכרו בהצלחה רבה. היא הקימה קרן חינוכית שסייעה להפיץ את המסר, וכתבה טור שבועי שהסביר את החדשות מזווית ראייה אובייקטיביסטית. קהלים גדולים נהרו להרצאות שערכה, וג’וני קארסון אירח אותה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו.

ראנד הופיעה בצבור כמעט תמיד בלבוש דומה הכולל שמלה שחורה מקושטת בסמל דולר מוזהב, שהיה הקמע של השובתים הקפיטליסטים ב’מרד הנפילים’. אך ראנד עצמה מעולם לא שבתה מעבודה. הכתיבה איכלה אותה, ומעמד הידוענית החייה אותה. מצוידת באבן חכמים משלה, איין רנד הפכה את הפילוסופיה עצמה לזהב. כאשר נפטרה בשנת 1982, שטר ענק של דולר הוצב למשמרת ליד ארונה. זה נשמע כמו מזכרת מטופשת, אך ראנד לא הייתה מההוגים המתמסחרים: היושר הפילוסופי שלה מעולם לא נסדק או עוות, היא אמרה בדיוק מה שחשבה, וצדקה בהתעקשותה כי דרכה כהוגת דעות נותרה ללא שינוי מאז הייתה בת שמונה-עשרה. חלומות הילדות על תהילת עולם ומוזיקה חושנית, התבגרותה בתוך הסיוט הסובייטי וגילויה את אמריקה: כולם השתלבו בתפיסת “האדם כישות הרואית, עם אושרו העצמי כמטרה מוסרית לחיים, עם הישגים יצרניים כפעולתו הנשגבת ביותר, ושכל ישר כשליטו היחיד”.

***

איין ראנד מעולם לא פסקה מלהרחיב ולהסביר רעיונות אלה, שמצאו את הביטוי השלם והאהוד ביותר בספריה. כך למשל, הדמות הראשית של ‘כמעיין המתגבר’, הווארד רוארק, מתמודד מול עולם המנוהל בידי “אנשי יד-שנייה”, בדיוק על ידי כך שהוא מסרב להתנהל מולם. סטודנט מבריק לאדריכלות שנזרק מהאוניברסיטה לאחר שהכריז שלמוריו אין מה ללמד אותו, רוארק מגיע לניו-יורק כדי לקדם את הקריירה שלו, נחוש לעצב בניינים שלא נראו מעולם.

האמביציה הבוערת הזו מזכה אותו בבוז, התנשאות ושנאה מצד כמעט כל אדם, במיוחד מצד אלו שזיהו את גאוניותו. אנחנו פוגשים גם את פיטר קיטינג, אדריכל יריב שחי רק למען השתקפותו בעיני אחרים; אלסוורת’ טוהי, מבקר אומנות מפורסם, חסיד הסוציאליזם ורב-אמן של תככים, המתעב את הפרפקציוניזם של רוארק הדורש מן האנושות הרגילה יותר ממה שהיא מוכנה לתת; ואת גייל ואיינאנד, איל העיתונות הצהובה, המנסה להוכיח כי אין אדם עליון, אך מוצא עצמו לבסוף אוהב, מעריך, ופוחד מרוארק.

וישנה גם דומיניק פרנקון, כתבת עיתון וביתו של ארכיטקט ידוע – עשירה וצינית, מלאה בתשוקה אסורה ובתולית, עד שרוארק כובש אותה במה שניתן לתאר רק כאונס בהסכמה. דומיניק אוהבת את רוארק והוא אוהב אותה, אך היא גם שונאת אותו על כך שניפץ את מגן האירוניה הזחוחה שלה, ואילץ אותה להכיר בכך שהוד והדר מוסריים הם דבר אפשרי. היא מנסה להרוס אותו מקצועית ואישית, זוממת יחד עם טוהי ומתחנת עם קיטינג ומאוחר יותר גם עם  ואיינאנד, כנקמה נגד כל המעורבים, כולל עצמה.

בסופו של דבר, הצדק, האהבה האמיתית והחדשנות הארכיטקטונית מנצחים. רוארק, שעומד למשפט על פיצוץ בתי מגורים שתכנן אך הפקידים ערכו בהם שינויים וחיללו אותם, נושא נאום הגנה בעד האמת הקדושה של יצירתו, וחבר המושבעים מזכה אותו. דומיניק עוזבת את ואיינאנד ומצטרפת לרוארק לנצח. איש העסקים שוכר את שירותיו של רוארק לבניית גורד שחקים חדש, שמנציח את שמותיהם לדורות הבאים. “ואז היו רק האוקיינוס, השמיים ודמותו של הווארד רוארק”.

***

ועד כמה שדמותו של רוארק הייתה גדולה מהחיים, גיבור הספר ‘מרד הנפילים’, הפילוסוף-ממציא-איש עסקים בשם ג’ון גאלט הוא כנראה הדמות הגדולה ביותר מן החיים בספרות המודרנית. לאורך כל הרומן, משפט המפתח הוא “מיהו ג’ון גאלט?” אך נראה שאף אחד אינו יודע את התשובה או כיצד המשפט הזה תפס, ורק לאחר כמה מאות עמודים הקורא מתחיל לקבל תשובות. מי שנמצאת במוקד העלילה כמעט מן ההתחלה היא הגיבורה, מבלי לדעת זאת, ומבלי לדעת שגם ג’ון גאלט עוקב אחריה.

זו היא דאגני טאגרט, המוח מאחורי חברת הרכבות ‘טאגרט טרנסקונטיננטל’. נשיא המבצעים של החברה הוא אחיה ג’ים, המקנא ביכולתה אל מול חוסר-יכולתו שלו המדרדרת את החברה. כשירות והישגיות מול פזיזות וטפילות – המעלות הבולטות של הקפיטליזם מול חטאי הרגולציה הממשלתית, שגרגר קטן מהם עלול לשבש גם את המכונה הכלכלית המשוכללת ביותר. ב’מרד הנפילים’, שיתוף הפעולה בין ראשי תעשייה לא-יוצלחים לבין חמסני הממשלה דוחק בהחלטיות את רעיונות ה’ניו-דיל’ המבוססים לעבר סוג של סטליניזם המאיים להשבית את כלכלת העולם.

ג’ון גאלט מנסה במתכוון לזרז את ההשבתה הזו, במטרה להביא לתחייה מחדש של כלכלת השוק החופשי. הוא המציא מנוע הממיר חשמל סטטי מן האוויר לאנרגיה קינטית, וכאשר החברה בה הוא עובד נופלת לידיהם של אימבצילים מרקסיסטיים, הוא יוצר בהרי הרוקי מובלעת של גאונים מוכשרים הנסתרת מידי העולם בזכות יכולתו הטכנית המבריקה. משם הוא מוביל שביתה של אנשים שיכולתם ויוזמתם מניעה את העולם; ההמונים המוטעים על ידי אינטלקטואלים אינם מסוגלים לראות באותם נפילים את ערכם, וגאלט נחוש להפיץ את האמת לעולם.

דאגני טאגרט היא אחת מהמגויסים הגאונים של גאלט; ניסיונו לשכנע אותה להצטרף למטרה היא הקו המניע העיקרי של העלילה, אשר סביבה נאספות כמה וכמה אינטריגות צדדיות. כרגיל אצל ראנד, שוק חופשי ולב אמיתי, אושר וארוטיקה, עושים כולם בערבוביה. כמו דומיניק פרנקון, טאגרט היא יפהפייה מושלמת המשתוקקת לאדון. שניים כאלו היו אהוב נעוריה פרנסיסקו שגדל להיות בעלים של חברת כרייה ענקית, והאנק רירדן, ממציא סגסוגת חזקה וקלה יותר מפלדה. אך כאשר היא פוגשת בגאלט, היא יודעת כי זהו האיש לו חיכתה כל חייה. למרות ששני הגברים האחרים עדיין אוהבים אותה, גם הם מכירים בטענה הייחודית של גאלט. אצל איין ראנד, הגברים הטובים ביותר הם פשוט כאלה: הגיוניים באופן הרואי לגבי אהבה כמו לגבי כל נושא אחר.

היגיון יכול להיות אכזרי לעתים, אך הוא תמיד אפקטיבי. התוכנית של השובתים עובדת, העולם צולל לכאוס, והם חוזרים בנדיבותם חסרת האנוכיות כדי ליצור אותו מחדש. במשפט האחרון בספר, גאלט מבצע בשקט פעולה כמו-אלוהית כאשר “הוא הרים את ידו, ומעל העולם השומם צייר באצבעו את סימן הדולר”.

***

באופן ברור, אלו הם רומנים עם תוכנית – מוסרית, כלכלית, פוליטית ומטאפיזית. מעל הכל, הם שיר הלל למחשבה האנושית. ראנד היא סוג של משוררת עבור הישגים אינטלקטואלים, ועבור ההיקש האנושי ככוח מוסרי נעלה ביקום. בספריה, החוכמה הגדולה ביותר מעצבת דמויות של מצוינות דומה; גיבוריה תמיד מתאפיינים ביכול מנטלית יוצאת דופן ושקדנות סבלנית, נחישות שלעולם לא נשברת מול קשיים מתמשכים או הזנחה פושעת, בטוחים בוודאות כי הם יכולים לתרום לעולם תרומה משמעותית ונצחית.

תיאורים אלה של חוכמה וחיות עילאית יכולים להיות מעוררים, אם הקורא מוכן להניח לרגע בצד את הדמיון לחיים האמיתיים. אותו קורא יכול לדאות דרך שני רומנים רבי-מכר אל גבהים של פנטזיה, פסגות אליהן רוב הספרות הרצינית המודרנית לא הייתה חושבת להגיע. במובן הזה, ‘כמעיין המתגבר’ ו’מרד הנפילים’ אינם רומנים של ממש, אלא יותר סיפורי אגדה המקדמים סוג חדש של מסדר אבירות.

איין ראנד אוהבת את ההיבטים המודרניסטיים של הפרוזה, אלו שהזרם המרכזי בספרות האמריקנית מתעב או מתעלם מהם. בכבוד שהיא חולקת לפילוסוף-איש העסקים, היא הולכת בניגוד לזרם המקובל של הרומן האמריקני שהציג אותם כשנואים. רק הנבלים בספריה (קיטינג או ג’ים טאגרט למשל) מזכירים במשהו את הדמויות הנלעגות והחלולות של אנשי עסקים ביצירותיהם של סופרים כמו תאודור דרייזר, סינקלייר לואיס ופרנק נוריס. אך אצלה הם לא יותר מנספחים של ענקי מוסר כמו גאלט, רירדן, דאגני טאגרט וגייל ואיינאנד לאחר שנולד מחדש.

מטרתן של דמויות גדולות אלו היא להעניק השראה לקוראים לפעול כמוהן. כאשר צעיר אלמוני רואה בית קיץ שעוצב בידי הווארק רוארק, הוא חש לפתע כוח להגשים את השאיפות ואת החזון שלו עצמו, יהיו אשר יהיו: “אל תעבדו עבור האושר שלי, אחיי – הראו לי את שלכם – הראו לי שזה אפשרי – הראו לי את ההישג שלכם – והידיעה תיתן לי את האומץ לשלי”. ראנד רוצה שקוראיה יחושו את רעד האפשרות; כתיבתה משלבת את ההתלהבות הקדחתנית של ספרי עזרה עצמית אותם אנו מכירים כיום, יחד עם כבוד מפוכח למאמץ בלתי-פוסק של מעמד הביניים, זה שסמואל סמיילס הילל בספרו המקורי על השבחה עצמית מ-1859.

***

ראנד סיפרה כי המטרה בכתיבה היא “תיאורו של האדם האידיאלי”. חוויות מודרניות מובהקות שרובנו לוקחים כמובן מאליו כמו תחושת הרוח על גג גורד שחקים או הנוף החולף במהירות מחלון הרכבת, מוערכות על ידי גיבוריה של ראנד כפי שאריסטוקרטים מלאי תשוקה מעריכים את מהות העונג והאנינות. ומלאי התשוקה יותר מכל הם אלו שמכבדים את כוח המחשבה המופשטת כדי ליצור עולם אנושי הראוי לעידן הדמוקרטיה הקפיטליסטית.

אז מה ניתן להבין מכל זה? אצל איין ראנד עומק מחשבה ושרלטנות התערבבו באופן תמידי, אך לבסוף השרלטנות ניצחה. חירות, אינדיבידואליות, הישגים ותבונה: ראנד לקחה את כל אלו ורעיונות נהדרים אחרים ודחקה אותם אל קצה השפיות. היא הבינה נכונה את הקומוניזם הסובייטי (כמו גם את הנאציזם הגרמני בו ראתה כת קולקטיביסטית מטורפת) כהתגלות כל מה שרע בהגות פוליטית ומוסרית, אך הגיעה למסקנה שההפך מכך ימצא רק בלא פחות משלמות. למודת לקחי הדיסטופיה הסוציאליסטית על בשרה, היא אימצה פנטזיה אוטופית משלה: חברה ללא רבב בה יחידים הרואיים המשוחררים מכבלי השכר והעונש של הרודנות הדתית יוכלו ליצור את גן העדן הקפיטליסטי. בתשוקתה לעצב מחדש את העולם על פי רעיונותיה, ראנד התחילה להישמע בדיוק כמו הרודנים אותם שנאה. המהפכנים הקפיטליסטיים שלה מדברים על יריביהם כ”יצורים תת-אנושיים” ו”כינים בוזזות”. נאום הרדיו של ג’ון גאלט לאומה (לאחר שהשתלט על גלי האתר באמצעות קסם אלקטרוני) מזכיר את נאומיו הקנאיים של פידל קסטרו, ונמתח על יותר מחמישים עמודים לאורכם פרוסים כל הטירוף וחצאי-האמיתות בהם השתעשעה ראנד אי פעם.

כל הגותה של ראנד תלויה באמונה בהיגיון ובשכנועה כי לכל שאלה יש תשובה ברורה והחלטית, אך אמונה בלתי-מתפשרת זו פוגעת בה כסופרת ומורליסטית: אין בעולמה של ראנד מסתורין, גם לא מסתורין בנפש האדם. על פי הפסיכולוגיה של ראנד, הגיון תמיד יגבר על תשוקה, ולעולם לא ההפך. אך בחייה האישיים, ראנד הייתה לא פעם נתונה לחסדי אי-היגיון סוער שמשך אותה למטה בעוד היא ממשיכה למלמל על רציונליות נחושה. היא הייתה יכולה לאהוב רק גבר יוצא-דופן, והעניקה לגבר לו נישאה, פרנק אוקונור, את כל המעלות של גיבור ואף של אל. למעשה, בעיני כל השאר, אוקונור היה שחקן כושל ואדם די בינוני.

בגיל 49, ראנד התאהבה באל נוסף, נתניאל ברנדן, הבעל של מחברת הביוגרפיה שלה ובעצמו תלמיד שלה שהיה צעיר ממנה ב-25 שנים. היא ניסתה להסביר את הבגידה הלא-הגיונית הזו לכל אחד מהנבגדים, וציפתה שיקבלו אותה בהבנה. לאחר שנים של הטפות, הנישואים של בני הזוג ברנדן קרסו, ובעלה של ראנד שקע בהתמכרות לטיפה המרה. כאשר ראנד הייתה בת 61 וברנדן בן 36, האש כבתה והוא מצא מאהבת צעירה יותר. ראנד כמעט איבדה את שפיותה מקנאה. היא שוב התעקשה כי היא הצודקת וההגיונית וברנדן הוא הרשע, וחיסלה את המוניטין המקצועי שלו כאשר גירשה אותו מממלכתה. האהבה, החירות וההיגיון הסתיימו כפי שהחלו – בטיפשות.

***

איין ראנד הפילוסופית קבעה כי מחשבתו של אדם היא דמותו והיא גורלו, אך נראה שמעולם לא הקדישה מחשבה לשאלה כיצד אדם מגיע למחשבתו ולדמותו. היא לא רואה בבני אדם יצורים שהתברכו כל אחד במתנות ייחודיות (בין אם במקרה או בכוונה), חסרים תכונות אחרות אותן היו רוצים, ונידונים לכל כאבי היחיד וטבע האדם. ניתן לטעון כי רק מתוך מודעות זו לאי-שלמות ויד המקרה אפשר להצמיח חמלה לאחרים, ערך הטבוע באדם הרציונלי שהגיע לשיא ביטויו בחברה הדמוקרטית. אך חמלה דוחה את איין ראנד; ג’ון גאלט בז לה כ”אהבה לאלו שלא ראויים לה”, ניצחון הרגש הרופס על היגיון בהיר.

אין ספק אם כן מדוע למרות הפופולריות המתמשכת שלה, איין ראנד לא הפכה לדמות מכובדת בימינו. שמרנים מעטים מאוד רוצים להיות מזוהים עימה, מכיוון שהפכה לשד הימני ששמאלנים מזמנים כדי להפחיד את ילדיהם: סוגדת לכסף, שקועה במרדף אחר האושר האישי שלה ואדישה לכאבם של אחרים. ספריה של איין ראנד ימשיכו להימכר היטב מכיוון שהם יוצרים אפקט מושך שאי-אפשר להתכחש לו, אך לא תמצאו רבים שיתחרטו על כך שיום השנה להולדתה לא צוין באופן מיוחד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. קיצוניות מעולם לא הצליחה
    אפשר לומר שיש דמיון רב בצורת החשיבה של קרל מרקס ושל איין ראנד. שניהם קיצוניים בכיוונים הפוכים כל אחד בדרכו. בעיקר הם חושבים ומציעים שצריך להרוס את מה שקיים ולהקים דבר חדש שלדעתם טוב יותר מהקיים.
    בילדותי קראתי שלשה ספרים של איין ראנד, “אנו החיים”, “מרד הנפילים”, “כמניין המתגבר” ובאמת התרשמתי מכל הסיפורים האלו אבל זה השתנה בבגרותי כי בעצם הבנתי שכל זה אוטופיה שלא ניתנת לביצוע אלא אולי בכפיה וגם זה לא בטוח.
    גם האהבה של איין ראנד למתימטיקה וללוגיקה מסבירה פן נוסף באישיותה. המתימטיקה היא המדע הרציונלי ביותר שיש לנו מכיוון שכל דבר במדע המתימטיקה מוגדר באופן מוחלט ומוסכם על הכלל. אין מדע אחר שבו כולם מסכימים וכל דבר מוגדר באופן מוחלט. לכן נראה לי שאיין ראנד התאהבה במדע הזה כי גם אצלה כל העולם האוטופי שהמציעה מוגדר באופן מוחלט לפי השיטה שלה.
    בעיקרון דעתי על כל הפילוסופים מסוגה הוא שהם אנשים שיש להם בעיה להתמודד עם המציאות הקיימת ולכן הם הולכים וממציאים מציאות אחרת בה קל להם להתמודד מכיוון שהם יודעים את הכל על העולם החדש כי בעצם הם המציאו את העולם החדש.
    עד כמה שידוע לי בתי החולים הפסיכיאטרים בכל העולם מלאים באנשים שיש להם בעיה להתמודד עם המציאות. השאלה שיש לי היא מי מחליט מי יבלה במוסד פסיכיאטרי ומי יהיה סופר או פרופסור באוניברסיטה. כל זה אם לוקחים בחשבון את כל הנזקים לחברה שנגרמו בגלל התאוריות המוזרות של קרל מרקס למשל ומשווים לנזקים שנגרמו מכל אילו הכלואים בבתי החולים הפסיכיאטרים.

  2. וואו. חיבור אמיץ.
    דעתי: ראנד התכחשה לטרנסדנטי וזו הייתה טעות קרדינאלית.

  3. ״שמרנים מעטים מאוד רוצים להיות מזוהים עימה, מכיוון שהפכה לשד הימני״
    וזו הטרגדיה של הימין הפוליטי: השמאל הצליח להפחיד אותו מהצדדים הקיצוניים שלו ולהעדיף לשחק לידי השמאל.
    אני לא אומר שהייתי רוצה לחיות בעולם בו השקפתה שולטת, בהחלט חסרות שם החמלה והאכפתיות, אבל אין לי ספק שהמשיכה לספריה נובעת מהבנה תת-מודעת שיש שם איזושהיא אמת שרובנו לא למדנו עדיין. יש שם כמה רעיונות שאנו נוטים לפחד להודות בהם ובאיזשהוא מקום, אם לא נקבל את זה-לעולם לא נצליח להשלים את המסע של הפיכת העולם לטוב יותר(שהוא תמצית ההיסטוריה האנושית).

  4. קראתי חלק מהספר שלה וגם עליה במשך השנים אבל זה מדהים. היא הדהימה .אישה אחת שיצרה עולם ומלואו. מזכירה לי את זו שכתבה את הארי פוטר שהיתפוצץ להדהים. כמה יש באדם.
    גם אני מנסה ליכתוב מעצמיותי מנישמתי בנישת התגובות. מה אני כותבת על הנבואה. כמה היא רלוונטית להיום למאה 21. מדהים אותי אלה שמגיבים. את משוגעת צריכה אישפוז דחוף ועוד בלא בלי. היי הלו אני לא מחדשת. מה זה זר לנו. הרי זה הכי מישלנו. מה אתם שם למעלה עוללתם. מה עשיתם. למה ככה ניכרתם אותנו מהנבואה. היא כתב אדמה זו הבנתם. לא יעזור לכם היא בסוף תצוץ ותיפרח במלוא הדרה. עליית דבורה הנביאה ומשה הנביא. עליית הנבואה עליית עולם הנבואה. זריחת מטריקס הנבואה. כמה היכחדתם כמה עיינתם מהמילה עוין. כמה שכחתם מאסתם היתייהרתם . בסוף היא תישאר לבדה מהכל- הנבואה.
    יפה וזוהרת אנסופית מעופפת יצירתית אגדתית פילאית קסומה. עכשיו למשל אני חושבת על דבורה הנביאה המעופפת הנהדרת הזו. קודם להיתפוצץ מגאווה היא מיזרחית. צברית מיזרחית נוסעת בזמן בת המאה 21 וכל הקדימה שיהיה. ואוו כמה אני גאה בה. אני מנופפת את היופי הנהדר הזה לעיני כולם. ראו ראו אמא דבורה. שירת דבורה. היא כולה שירה. כל מנהיגותה שילטונה זה שירה אחת אדירה מפוארת להדהים מגן עדן המהמם. ואיזה גאווה . המודל שלה משה הביס כמה מאות מרכבות פרעה -אני חושבת ארבע מאות. פה היא ואלוהיה אף היתעלתה תשע מאות טנקים חחח. והיא גם צברית תוצרת אדמה תנכית זאת מה שלא זכה משה. אוי אבאלה איזה מתנה יפה שלחת מסרת. יבורך שימך לעד. כמה רוצה לדעת עליה. מהי מיהי בת כמה הייתה איך צמחה ככה. ואיך כאילו קיבלו אותה הגברים. קיבלו . בהתחלה היה לה קשה אבל הסנגור שלה היה משה ושלטונו. והם זכרו לא כמו היום. זכרו אותו זכרו את יציאת מיצרים והקלו עליה בהמשך לבסס את שילטונה. כמה נוכריים אנחנו לעולם הזה חרפה ובושה כה גלותיים. מיתנכרים לאמת הנבואית של אדמה זו אליטותינו וכמה פשעו בנו.
    אמת הנבואה היא שתיצמח. כי זוהי העת לצמיחת הנבואה. היא הנבואה קשורה קשר חזק למושג נשמה שלא קיים היום. כי המכונה שולטת מחרבת והורסת כדי שלא תיצמח. ועם זאת מזכיר לי את הפסל המתעתע שנימצא בניו יורק אטלס המדהים. קראתי שאן הושפעה מימנו וכתבה בהשראתו בין היתר את מרד הנפילים. הוא באמת מדהים. ראיתי אותו בשיר של נוצריי חגורת התנך המעוררים המון השראה בגלל התנכיות בת המאה 21 שלהם. כשהופיע בשיר משך את תשומת ליבי בצורה שהשיר היגיש אותו. כמו איזה משהו מתעתע. בהתחלה בתמונות הראשונות אתה בטוח שראית הכל מימנו .ואז פיתאום לשפשף עיניים .כמו משל אלגוריה. לא התמונה הייתה חלקית. כי פיתאום הוא מישתנה. משל להיום שאנחנו כה לא מבינים ומבולבלים והתמונה חלקית לא רואים את כל התמונה. על בסיס העולם הזה יבנה העתיד. ואז שיבוא נבין יותר.
    אני צופה את צמיחת הנבואה .היא מיזמן נימצאת בדרום ארצות הברית. ותמיד רעיונות מתחילים מאמריקה ובסוף אחרי כמה זמן מגיעים. אמריקה עצמה היום כה מדורדרת עצוב עד בלי די. אבל בזכות זוהר ניפלא זה שלהם אלה מחגורת התנך מתנה יפהפייה לנו ולעולם יש תיקווה. משמח את הלב כי אני מאוד אוהבת את העם האמריקאי. מתנה יפה שלחו בשירהם הקסומים הניפלאים שיש בהם מהנבואה. במילים בסיתרי המסרים והאותות שבהם.. בציורים היפהפיים מספר התנך בסרטיהם התנכיים.
    כה עצוב על העולם על היקום הוא לא במיטבו היום. ועם זאת יש גב לעולם. מלך הוליווד האמיתית האחד ויחיד אלוהי צבאות ישראל מחכה , עם הסרט הכי יפה בעולם באכסנייתו -סרט השיבה לעתיד לגן עדן. כל התנך הוא סרט הוליוודי ענק בהמשכים. ורוח נבואה אדיר שורה בו. וכמובן המנהיג שלנו אבא אלוהי צבאות ישראל העיברי.

  5. רק אזכיר שמאוחר יותר יוצרי הסימפסונים שינו את עמדתם ובעונה 20 הקדישו רבע פרק לפארודיה מחמיאה על ״כמעיין המתגבר״.
    (אגב במעון המוזכר במאמר יש עוד הרבה רפרנסים לכתבים של אין ראנד).

  6. אם שני הספרים המשפיעים ביותר באמריקה הם התנ״ך(ספר דתי) ומרד הנפילים(ספר קפיטליסטי)-
    זה אומר משהו על הרגלי הקריאה של הימין לעומת הרגלי הקריאה של השמאל שם.

    1. זה נבלה וזה טרפה . חוץ מעם ישראל שהתנ״ך עבורו הוא ספר היסטוגראפי ומיתולוגי וכמו המשנה והתלמוד מהווה אבני החסוד לתרבותו . לשאר האנושות אין שום דבר ללמוד ממנו . ערכו לאדם נוכרי (גוי) הוא כמו האילאידה והמהברטה

    2. אסף, אתה טועה.
      התנ״ך הוא ספר דתי ולכן לצד הפן ההיסטוריוגרפי-מיתולוגי יש לו גם פן אתי-מעשי. מטרתו של כל ספר מסוג זה, בין אם זהו התנ״ך, הברית החדשה, הקוראן או הספרים שהזכרת היא בראש ובראשונה להגדיר דרך חיים הכוללת מערכת מוסרית וכללי התנהגות מעשיים.
      אינני טוען שידועה לי כוונת התנ״ך. ברור שהדבר תלוי מאוד בפרשנות. אבל לא משנה אם אתה יהודי או גוי-אתה יכול ללמוד משם איך להתנהג(בהנחה שאתה מאמין שזו הדרך הנכונה).

    3. מכתם לדוד
      מטרתו של ספרים אלו בין הם הקוראן הברית החדשה או התנ״ך היא אכן לעצב מערכת ערכים מוסרית. אבל אותה מערכת כללים דורשת נאמנות טואטלית תוך דיכוי כל מחשבה ביקורתית עצמאית חתרנית ותוך איום או עונשים באלימות כלפי אלו שדחו את תורתה (דוגמא צווי העיר הנידחת במקרא) כדומה למקבילותיהן המודרניות הקומוניזם והפאשיזם לסוגיו.

  7. איין ראנד כתבה על מה שהיא ראתה כ-“האדם המושלם”. היא בשום שלב, למיטב ידיעתי, לא טענה שהיא האדם המושלם.
    האדם המושלם הוא בכלל לא משהו שיכול להיות במציאות, אבל, הוא כן משהו לשאוף אליו.
    המון סופרים כתבו על האדם המושלם כמו שהם ראו אותו ומרובם, אף אחד לא ציפה שייתנו הסברים מדוייקים לאיך להפוך לאותו אדם מושלם.
    ההבדל המרכזי הוא שהאדם המושלם של איין ראנד הוא באמת משהו שאנשים רוצים להיות כמוהו.
    אף אחד לא באמת רוצה להיות עני מרוד שמסתובב בעולם ועוזר לעניים אחרים שבזים לו.
    אם יש טעות אחת שבאמת עשתה איין ראנד היא שהיא יצרה את האדם המושלם שאנשים רוצים לדמות לו כל כך שלקרוא עליו גורם להם למבוכה ולבושה ולכן, הם מעדיפים להתנגד לו.
    אחת הדרכים להתנגד לו היא לתקוף את חייה של איין ראנד עצמה ולהראות שהיא לא האדם המושלם. מה שאף אחד לא עושה נניח לעמנואל קאנט.

    1. עצם זה שהיא היתה עסוקה כל כך ב”אדם המושלם” זה כבר בעייתי. ההוגים הנאצים, להבדיל, היו אובססיביים עם “האדם העליון” (Übermensch).
      ומה אומרת היהדות על אובססיות מעין אלה?

      סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי:
      “בעולם הבא לא ישאלוני: ‘מדוע לא היית משה רבנו?’
      אלא ישאלו – ‘מדוע לא היית זושא?'”

      כלומר, הניסיון לחקות מופת אנושי אינו טוב, אפילו לחקות צדיק כמו משה רבנו. על האדם לבחון את עצמו אם מעשיו משקפים את אישיותו המיוחדת ואת תפקידה בעולם. לכל אדם תפקיד שונה, ולכן גם הציפיות מאדם כלשהו שונות מהציפיות מאדם אחר.

  8. הרשע האנטי-אנושי של איין ראנד דומה בצורה מפליאה לרשע של הקומוניזם הקיצוני.
    כל האוטופיסטים למיניהם בסופו של דבר מובילים לדיסטופיה אמיתית מאוד.
    בין אם זה האוטופוסיטים הדתיים מהאיסלאם או מהנצרות, או אוטופיסטים “חדשים” מהקומוניזם או ליברטריאנזים.

    מה שמעניין באיין ראנד, שהיא לא קיימה את מה שהטיפה לו, וקיימה אורך חיים פרזיטי.

  9. 1. אני לא בטוח שראנד שאפה לאוטופיה קפיטליסטית. אני חושב שהיא הציגה בכוונה בצורה פומפיוזית אנטי תיזה לתפיסות הסוציאליסטיות שטענו לבעלות על המוסר האנושי.
    2. הרעיון הכי חשוב שלה הוא שקפיטליזם המבוסס על חירות האזרח וחופש הקניין הוא למעשה המוסרי לעומת אלטרואיזם סוציאליסטי שלמעשה מבוסס על לקיחת רכושו של המצליח וחלוקתו לנכשלים. כבסיס לחברה מוסרית צודקת ומצליחה אני חושב שהיא צדקה. אין הכוונה לכך שלא צריך לעזור למי שבאמת צריך. אבל אין המשמעות היא שלנזקק יש זכות לקחת בכוח את הצדקה.
    3. מפתיע אותי שאף אחד לא מציין את העובדה שהשיח הנוכחי של הדמוקרטים בארה”ב כאילו לקוח מתוך מרד הנפילים. אוקזיה קורטז היא התגלמות האימבסילים המקרסיסטים.

  10. בעולם הישן, אין אפשרות קיום ל-״אדם מושלם״. כדי לבנות שכונה, תחנת כוח או מכונית צריך כמובן תבונה והשראה, אבל בעיקר יכולת ניהול- לעבוד עם עשרות ״פקידים״ (מנהלים בדרגי ביניים). גם בניין ״גאוני״ צריך מערכות גילוי וכיבוי אש, ניקוז, גישה לנכים וכו׳.

    אפילו כדי להוציא ספר, צריך לעבור דרך הוצאה- מה שבהכרח מוריד מה-״שלמות״ ומתפשר עם תפיסת ההוצאה לגבי מה יימכר.

    בימינו, אפשר להגיע למיליארדים עם ארגון קטן יחסית, כשמשתמשים בתשתית קיימת. אמזון, גוגל, פייסבוק ו-ואטסאפ פותחו ע״י צוותים קטנים ודי נטולי ניסיון. רווחי הענק איפשרו להן לצמוח להיקף של עשרות אלפי עובדים ולהיכנס לתחומים רבים (ולעיתים זה הביא להחלפת המייסד, ״האדם המושלם״, בצוות מנהלים פחות מבריקים עם אמביציה פחות בוערת, שאשכרה אכפת להם מה אחרים מרגישים).

    יזם ההיי-טק הוא האל וה-״נפיל״ של ימינו.

    ישפוט הקורא, האם טכנולוגיות המידע שסביבנו תורמות לחירות, לתבונה ולאחריות האישית-
    ואם לא, האם זה באשמת המוני המשתמשים הפשוטים שמסכימים (מעוניינים?) שיתמרנו אותם, או באשמת היזמים.

  11. אפתח ואומר: אפשר לבקר הכל יש חופש דיבור ומחשבה לכולם- מותר ולגיטימי.
    אינני מכוון את דבריי למי שכותב ביקורת מעמדה של כבוד, אלא לקוראים המזלזלים המסלפים והמתנשאים כולל מחבר המאמר בחלק האחרון שלו [ואין זה משנה אם זה בזדון או בשוגג, מחוסר הבנה או מתועבות ליבכם, מקינאה או מצרות עין].
    – לגמדים מאוד קל לבקר בארסיות את כתיבתה של ענקית או את פגמיה האישיים של איין ראנד. אתם חווים תחושת חשיבות עצמית ועליונות כמו טוהי מ”כמעיין המתגבר”- עופות דורסים אוכלי נבלות שמוצאים את מבטחם באפסיות ובבינוניות של הקולקטביזם.
    אבל, מי אני הקטון שבקטנים שאגזול מכם הנאת טיפשים החוסים בצל העדר,
    שיהיה לכם טוב, חמים ולבריאות.
    – אם אי פעם תצליחו להרקיע תוכיחו כישרון אמיתי ותצליחו לחבר ספר עם מסר טוב שייתן השראה למליוני בני אדם כמו שעשתה ראנד, אתם גם תחוו את אותם התגובות המזלזלות מקטנים אכולי רגשי נחיתות קינאה וצרות עין. אתם התגלמות האנשים הקטנים והבזויים מספריה של איין ראנד. על אנשים כמוכם היא כותבת- תביטו במראה!!
    ▪אז מה אם היא לא מושלמת (יש מישהו מושלם?!)
    ▪ אפשר לבקר עד אינסוף שהיא מציגה דמויות ב”שחור לבן” או “טובים ורעים”
    או כל דבר אחר, אז מה ?!
    אז מה אם הכתיבה שלה נשמעת למישהו אוטופית?! זאת ביקורת בזויה ומרושעת:
    האוטופיה שלה לא ייצרה 100 מיליון גוויות, האוטופיה הסוציאליסטית שהיא כותבת ומזהירה מפניה כן.
    ▪בהקדמה לכמעיין המתגבר ראנד קוראת לכתיבה שלה ספרות רומאנטית
    ומסבירה מה זה: להראות אדם מושלם יותר, מודל ודוגמה למופת, ומה רע במודל חיובי?!
    ▪ קצת צניעות וענווה אנשים קטנים,
    הסירו טינה וקטנוניות מלבכם!!
    – המסר של איין ראנד טהור, כוונותיה טהורות, וספריה נתנו וימשיכו לתת לעוד מליוני אנשים השראה טובה לצמוח ולהתפתח. תבורך נשמתה!!
    מה אתם תרמתם?!

    1. לבקר צריך תמיד
      אחרת אנשים יחשבו שהכל בסדר או שאף אחד לא קרא את המאמר.
      גם אם הכוונות טובות וטהורות יש לזכור שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.
      באותה מידה אפשר גם לשאול מדוע לא לבקר את הקומוניזם או את הנאציזם או כל דת או כל כת אחרת שמנסה לשנות סידרי עולם.
      איין ראנד חיה ואולי אפילו מתפקדת בעולם דימיוני והשאלה כמובן היא מדוע היא רוצה לשנות את כל זה? האם השינוי הוא רק בסיפור או גם במציאות. האם יתכן שאיזה דיקטטור יחליט שהיא צודקת ויכפה את צורת החיים הזאת על כולם?
      כל זה יכול להוביל למלחמות, דיכוי חופש הדיבור אם הוא לא בכיוון המתאים ועוד כל מיני מרעין בישין.
      לכן עדיף לבקר.

    2. הגותה של איין ראנד נתנה קונטרה רצינית לתאוריות הסוציאליסטיות והשמאלניות שהיו מקובלות בתקופתה.
      אבל היא הציבה קונטרה קיצונית לצד השני ולא מספיק מחוברת למציאות.
      כוונותיה טהורות וגם המסר שלה טהור ודווקא בגלל זה הוא לא מאוזן. היא התעלמה מדברים מאוד בסיסיים שידועים בפסיכולוגיה על האופי האנושי. בפועל אנשים שואפים לכמה שיותר שליטה, כבוד, עוצמה וכסף ולא מסוגלים לעצור רק בגלל איזה חזון טהור וצדקני שעומד לעיני רוחם. הגיבורים שלה הצליחו. אנשים חיים- לא.

  12. התיאוריה הקיצונית של איין ראנד איננה אנושית. היא מבוססת על “הגיון” ( כלומר ההגיון שלה ). אין שום רגש משום סוג. גם לא רגש לאומי. בני האדם מחולקים לשני סוגים: הגאונים נגד הזומבים הטפילים. שחור/לבן ללא גווני אפור .
    בספרה מרד הנפילים עוברים הגאונים למדינה חדשה . יש למדינה הזו צבא של איש אחד גאון שהמציא קרני לייזר , בעזרתן הוא משמיד את כל הזומבים שזוממים לחמוס את הגאונים.
    בקיצור: קפיטליזם טוטלי אוטופי כמו קומוניזם.

  13. למען התבונה והחיים: הגותה של איין ראנד היא התרופה לרודנות

    בועז ארד | מידה 02/02/2020
    ** בועז ארד הוא מנהל מרכז איין ראנד בישראל

    https://mida.org.il/2020/02/02/%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%93-%d7%94/