חופש הביטוי כבסיס הדמוקרטיה: מורשת החירות של ג'יימס מדיסון

הנשיא הרביעי ואבי החוקה האמריקנית היה מחויב בכל מאודו לשמירה על חופש ביטוי מוחלט, גם כאשר שילם על כך מחיר פוליטי

ג'יימס מדיסון | John Vanderlyn ,1816

נראה כי הרוב הגדול במדינה שלנו לכוד בין הפטיש לסדן. מן השמאל הקיצוני, תנועת 'אנטיפה' מוחה באלימות נגד כל רעיון שלא מתיישב עם תפיסת חבריה לגבי "צדק חברתי". מן הקיצון השני, הימין הקשה הפך למזוהה בחלקו עם שלל תנועות מביבי ההיסטוריה האמריקנית, החל מגזענים המאמינים בעליונות לבנה ועד ללאומנים דרומיים התומכים בהקמה מחדש של הקונפדרציה.

לאור כל זאת, קל מאוד להטיל ספק בתועלתו של חופש הביטוי. אחרי הכל, באירופה למשל הביטוי אינו ממש חופשי. ישנן דעות מסוימות שאסור להביע אותן בפומבי, אך בכל זאת הדמוקרטיה ביבשת נראית כמתפקדת באופן סביר. מדוע אם כן אנו באמריקה חייבים להמשיך להחזיק בתפיסת חופש הביטוי המוחלט? האם איננו מסייעים למעשה לאויבי המדינה בכך שאנו מאפשרים להם להתבטא גם באופן המזעזע ביותר? האם לא יהיה חכם יותר לשדרג את התיקון הראשון לחוקה כך שיתעלם בזהירות מאותם שוליים?

אם אנו תופסים את חופש הביטוי במונחים ליברליים טהורים – כלומר כזכות מובנית מאליה – אז יתכן כי יש לשאלות שלעיל ערך. אנחנו הרי מגבילים זכויות אחרות בשם ביטחון ורווחת הציבור, ואת רובן המדינה יכולה לגזול כליל כל עוד זה נעשה ב"הליך תקין", שנקבע במובנים רבים בידי האקלים הפוליטי, החברתי והכלכלי של היום. אז למה לפעול באופן דומה גם עם חופש הביטוי?

התשובה היא שהתיקון הראשון לחוקה המגן באופן מוחלט על חופש הביטוי של האמריקנים הוא אינו רק ביטוי של חירות ליברלית, אלא של חירות רפובליקנית גם כן. התפיסה הליברלית של חירות מגדירה אותה כאי-התערבות הממשלה בחיינו, או באבולוציה של המאה ה-20, משמעות החירות היא שהממשלה צריכה לספק רמת חיים מסוימת. אך התפיסה הרפובליקנית של חירות היא שונה. רפובליקה חופשית היא כזו בה העם נשלט בידי חוקים שהוא עצמו לקח חלק בחקיקתם, ומבחינה כזו חופש הביטוי חייב להישאר כמעט מוחלט.

כדי להעריך זאת טוב יותר, הבה ניזכר במאמציו של האדם שהיה אחראי יותר מכל לעריכת מגילת הזכויות (1789) הנספחת לחוקה האמריקנית – ג'יימס מדיסון. בתחילה התנגד מדיסון לפרויקט כולו מכיוון שלדעתו מבנה החוקה עצמה הציע הגנה מספקת על חירויות האזרח, והוא חשש כי העלאתן על הכתב של זכויות מפורשות תהיה למעשה הגבלה שלהן. אך המדינות השונות שאישרו את החוקה ערכו בה שינויים ותוספות משלהן, ומדיסון ראה בכך את רצון העם אותו לקח ברצינות. במהלך כהונתו של ג'ורג' וושינגטון כראש ממשלה בפועל בקונגרס הראשון, מדיסון עיצב את שלל ההצעות למה שהפך לבסוף להיות מגילת הזכויות.

מקריאה בקובץ המאמרים החוקתיים של ה'פדרליסט', מדיסון עשוי להצטייר לעתים כחשדן מאוד כלפי ממשלה עממית. כך למשל, בפדרליסט מספר 10 הוא מקונן על "אלימות הסיעה" ומבקש לעצב ממשל שיהיה מסוגל להשתלט על האנוכיות המולדת ועל תשוקת האדם. בפדרליסט מספר 51, מדיסון מוסיף איזונים ובלמים כ"אמצעי זהירות" שאמורים להרתיע רשלנות שלטונית.

אך זהו רק צד אחד של המטבע של מדיסון. על פי הודאתו, הוא ביקש להאט את קצב הממשלה עד לזחילה, למנוע מסיעות רוב לפגוע בזכויות המיעוט ולחתור תחת רווחת הציבור. אך הוא גם קיווה לקדם שיח פורה בין תפיסות, כך שבבוא העת דעת הקהל תתגבש סביב עקרונות הצדק ורווחת הכלל. הממשלה חייבת לנוע לאט ובזהירות, אך השיח הציבורי חייב להיות נמרץ ומשוחרר מכבלים.

כפי שכתב ב-'National Gazette' בדצמבר 1791, "דעת הקהל מציבה גבולות לכל ממשלה, והיא הריבון האמיתי בכל מדינה חופשית". אך ברפובליקה גדולה כמו ארה"ב, "קשה לה הרבה יותר להיות ודאית…וקל יותר לה יותר להיות מזויפת". לטענת מדיסון, זהו המפתח ליצירת "שיח כללי של תפיסות" בשלל נושאים החל מכבישים ומסחר, ועד "עיתונות חופשית, ובמיוחד תפוצת העיתונים בקרב העם כולו".

בסיס הרפובליקה

בעיני מדיסון, רפובליקה חופשית תלויה לחלוטין בדעת הקהל. החוקה יכולה לחלק את הכוח בדרך כזו או אחרת, אך בסופו של דבר זהו העם – ורק העם – אשר שולט בה. כדי שבני העם יהיו מסוגלים למשול בחוכמה, הם צריכים גם להיות מסוגלים לתקשר ביניהם – באופן חופשי וללא חשש מתגמול. לכן, על פי מדיסון חופש הביטוי וחופש העיתונות אינן זכויות שניתנו מן האל, אלא תנאים מוקדמים לשלטון עצמי.

תומאס ג'פרסון | Rembrandt Peale, 1800

בהתאם, ג'יימס מדיסון האמין כי אלו המבקשים להגביל את חופש הביטוי הופכים עצמם לאויבי הרפובליקה. הם מבקשים למנוע מדעת הקהל להתגבש ולהתלכד, וכך הופכים אותה קלה יותר לזיוף. זו הסיבה בגינה מדיסון ותומאס ג'פרסון (בעצמו רפובליקני מושבע) הגיבו בצורה כה חריפה ל'חוקי הזרים וההסתה' של 1798, שהגבילו הגירה והפכו הדפסה של ביקורת נגד פקידי ממשלה לפשע. הנחישות של השניים בסוגייה הוגדרה על ידם כ"חיפוש עמק השווה" או "איון", והייתה חלק ממאמץ למנוע מהמפלגה הפדרליסטית בראשות ג'ון אדמס מלפגוע במה שהם ראו כבסיס הרפובליקה עצמה.

תקופתו של מדיסון כנשיא בין 1809 ל-1817 זכתה לביקורת רבה במהלך השנים. היה זה במובנים רבים ממשל לא-מרשים במיוחד, בעיקר בשל האכזבה ממלחמת 1812. אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שלמרות שמדיסון ניהל סכסוך קשה ולא-פופולרי, הוא נמנע מלפגוע בזכויות הפרט. נשיאים אחרים כמו לינקולן, ווילסון ורוזוולט שבמבחן ההיסטוריה זכו לציון גבוה יותר, לא הראו ריסון כזה בכל הקשור לחירות האזרח. זו עוד דוגמה טובה למחויבותו של מדיסון לחופש הביטוי.

כל זה אינו אומר שעלינו לקבל בהבנה את הבורים והקיצוניים שבינינו, המבקשים לעורר אי-שקט חברתי לטובת הדעות הקדומות הצרות שלהן. במקום זאת, המחויבות של מדיסון לחופש הביטוי צריכה לשמש לנו כתזכורת כי למרות שאנשים אומרים לעתים דברים הפוגעים בנו באופן אישי, לעולם אסור לנו לקוות כי המדינה תגזול את זכותם לעשות זאת. החירויות הקבועות בחוקה – חופש הדת, חופש ההתאגדות וחופש העיתונות והביטוי – נותנות לנו את הזכות לחשוב כרצוננו ולומר את מה שאנו חושבים. ואם אנו צריכים למשול בעצמנו, הרי שאנו חייבים את הזכויות האלה אפילו אם הן מנוצלות לרעה בידי מיעוטים. כאשר אנו מתעמתים מול אלו המנצלים את חופש הביטוח כדי לפגוע בנורמות ההגינות והנימוס הבסיסי, עלינו להיזכר בבטחה באזהרתו של תומאס ג'פרסון מנאום ההשבעה הראשון:

אם יש בתוכנו הרוצים בפירוקה של ברית זו או בשינוי צורתה הרפובליקנית, יעמדו נא ללא הפרע כמצבות עדות לבטיחות, שבה אפשר לסבול טעות בדעות במקום שהתבונה היא בת חורין להילחם בה"[1]


גרסה מלאה של המאמר התפרסה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

[1] מתוך: "המחשבה המדינית בארצות הברית – מקורות ותעודות, הוצאת ביאליק.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. יש בלבול בכתבה בנוגע לג׳פרסון כשכתוב שהיה רפובליקני. באותה תקופה היו המפלגה הפדרליסטית ומפלגת הרפובליקנים הדמוקרטים. אין קשר בין מפלגה זו למפלגה הרפובליקנית של היום אשר הוקמה בתקופת לינקולן וצורך מלחמה בעבדות בעיקר. בנוסף בהקשר לחופש הביטוי, בארה"ב חופש הביטוי מוגן ע"י התיקון השני לחוקה המאפשר נשיאת נשק ולכן שם קשה מאוד לגזול חופש זה

  2. כמו שאין חופש מוחלט אין גם חופש בטוי מוחלט
    אך חופש בטוי בשדה הפוליטי צריך להיות הכי מוחלט שאפשר.