החזון של לפיד וגנץ: מדינת כל פקידיה ואזרחיה

ב'כחול לבן' חרתו על דגל הקמפיין את הסיסמה "חייבים להתקדם", והקפידו לדבר בכל הזדמנות על "תקווה" ועל הצורך ב"שינוי". כדי להבין מה באמת רוצים ב'כחול לבן' מעבר לסיסמאות, ישבתי לקרוא את 43 העמודים של מצע הרשימה. בפרק ה"מדיני בטחוני" של המצע מסופר לנו כי ניצב מעל מדינת ישראל איום איראני חמור, ומיד בפסקה הבאה מבשרים לנו ש"חסרה לישראל מנהיגות מדינית יוזמת, שתפעל כדי לנצל הזדמנויות לשנות את המציאות באזור ובגבולותינו". ניסיתי להבין ולאיזו מנהיגות יוזמת או ניצול הזדמנויות אחרים מאלה שהיו מתכוונים מחברי המצע, ומהי המציאות באזור ובגבולותינו שלא השתנתה.

האם במפלגת ההתקדמות סבורים שיציאת ארה"ב מהסכם הגרעין בעקבות לחץ ושכנוע של נתניהו אינה יוזמה מספיקה, כמו גם הסנקציות שהוטלו על איראן? או שנראה להם שהקשרים שקשרה ממשלת ישראל עם מדינות סוניות המאוימות על ידי איראן הם מהלכים שפשוט "קרו"? אולי חסרה לראש הממשלה יוזמה ביחסי החוץ שלנו בכלל ועם מדינות ערביות בפרט, כולל אלו שנציגיהם נכחו בבית הלבן כאשר הנשיא האמריקני בישר לעולם על "תוכנית המאה" שלו?

אחרי שתיקה רועמת ביחס לכל השאלות לעיל, ודיבורים במצע על חיזבאללה ועל חמאס ועל הצורך בפנייה לדעת הקהל של תושבי עזה (לא, זו לא בדיחה), מסתבר שאחת הבעיות המרכזיות המטרידות את "כחול לבן" היא עצם תכניה של "תוכנית המאה". התוכנית הופכת על פיה את כל הפרדיגמות הישנות לפתרון ה"סכסוך" שלפיהן על ישראל להקים לפלסטינים מדינה בעלת סמכויות מלאות במרבית שטחי יהודה, שומרון ועזה, לקבל על עצמה את האשמה ולהציע שוב ושוב "פתרונות" במחיר דמים נורא שהשמאל עוטף במילים ענוגות.

להבדיל, תוכנית טראמפ קודם כל מכירה בריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל הישובים ביהודה ושומרון, ורק אחר כך מציעה לפלסטינים את האפשרות להקים מדינה מפורזת לחלוטין בשאר האזורים ביו"ש וברצועת עזה, במנותק מירדן. כל זה יקרה אך ורק אם הם יקיימו שורת תנאים, כמו הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יחד עם ויתור על זכות השיבה. כמה קוצר-ראייה וחידלון מחשבתי יש בהיאחזות 'כחול לבן' בהשקפות המוכרות שמדקלמים בשמאל מאז 1967, ובמיוחד בביטוי הקסם "הסדרה מדינית", לעומת המהפכה שהשיג בינתיים ראש הממשלה ב"תכנית המאה". ובכל זאת גיליתי במצע חידוש מרנין: המילה "שלום" אינה מופיעה בו אפילו פעם אחת.

מעבר לנושאים המדיניים והביטחוניים, מרבית עמודי המצע מוקדשים לענייני פנים, ובעיקר להבטחה להעביר עוד ועוד פונקציות מחיינו לידי פקידים כחלק מהשקפת עולם פטרנליסטית וחונקת. כך למשל נפתח הפרק העוסק בצעירים בתיאור של "דור מוכשר, מלא תנופה ותושייה" אשר בצאתו אל החיים חש כי "המערכת הפוליטית אינה מטפלת" בבעיות עמן הוא נאלץ להתמודד. ב'כחול לבן' מבטיחים "לשים את הצעירים בראש", כי חלילה שאותו דור מוכשר יחליט בעצמו כיצד לנווט את חייו, ויעז לקבל אחריות על עתידו ועל עתיד ילדיו בלי ליווי צמוד של המפלגה.

ברוח זו, המצע מבטיח כי המפלגה תטפל לנו בחינוך, בסביבה, בכלכלה ובחברה, בשלטון המקומי ובתחבורה, בחקלאות וכמובן בבריאות – כל זאת באמצעות הוספת עוד ועוד רשויות ותוכניות ומרכזים ומסגרות ומערכות. כמעט בכל אחד מהתחומים הללו מודיע לנו המצע שהמצב קשה, גם אם מדד בלומברג למשל מדרג את ישראל כאחת המדינות הבריאות בעולם. אז מה הפתרון למצב הקשה הזה על פי 'כחול לבן'? חזרה לימי מפא"י העליזים של הדיור הציבורי ומשטר הפנקס האדום. מזל שכיום קיימים טלפונים ניידים, כך שאפילו גנץ ולפיד כבר לא יוכלו לאלץ אותנו להמתין שבע שנים לקבלת טלפון קווי. ומניין ימומנו כל הפקידים, הרשויות והתוכניות שמטרתן לנהל את חיינו? המילה "מיסים" מוזכרת במצע רק כאשר מדובר בהנחות או בפטורים, ולעומת זאת מילים כמו "נחדש", "נקים", "נסדיר" "נעצב", "נפעיל", "נחזיר" "נחזק", "נעודד", "נתניע", "נסבסד" ו"נתגמל" שזורות לכל אורכו. מי ישלם על כל זה? ברור שאנחנו, אבל את זה הרי אין צורך לכתוב במפורש.

בדרך לפסיפס

סוגיה מרכזית נוספת בשיח הציבורי הישראל היא מערכת המשפט. כולנו נחשפנו בשנים האחרונות לתעשיית החקירות המוטה, לאכיפה הבררנית המובהקת ולשיכרון הכוח הגואה של פקידים ומשפטנים, יחד עם התרסקות אמון הציבור במערכת החוק. אבל פרק ה"משילות" במצע 'כחול לבן' מבקש דווקא לחזק את השירות הציבורי, תוך שימת דגש על "השדרה המרכזית של הסגל הבכיר בשירות הציבורי", וכמובן "לשמור על מעמדם של שומרי הסף – היועצים המשפטיים, מבקרי הפנים והחשבים במשרדי הממשלה, בגופים ציבוריים וברשויות המקומיות". סוף סוף – דמוקרטורה מוחלטת של פקידי-תמיד.

אבל השינוי האמיתי העולה מן המצע כולו הוא השינוי שאותו מבקשים אנשי 'כחול לבן' לבצע באופייה של המדינה. כך למשל, בפסקה על ה"ממלכתיות" נכתב כי:

…רק באמצעות אימוצה של רוח חדשה של הידברות וגישה חדשה המקדמת את אחדות-הריבוי נוכל להגיע לממלכתיות נכונה במאה ה-21, אשר מוקירה את היחיד, מכבדת את הכלל, ומחדשת את הברית הישראלית".

מסתבר אם כן, שחדלנו להיות עַם או אומה, וכדי לחזור להיות כאלה עלינו לחדש את "הברית הישראלית". ומהי אותה אומה? ממה שניתן להסיק מהדברים, מדובר בברית בין אזרחי המדינה המורכבים מפסיפס של יחידים, המאוגדים ב"אחדות-הריבוי" – בקהילות, מגדרים, שבטים או מיעוטים. כל עוד נכבד זה את זה ואת המסורת (איזו בדיוק?), הכל יהיה בסדר, וכל המחלוקות והמתחים יישכחו וייעלמו מאליהם.

בפרק על החינוך אנו מתבשרים על כך ש"מערכת חינוך איכותית היא…הכלי העיקרי להגשמת יעדיה [של מדינת ישראל], כפי שהללו מפורטים במגילת העצמאות: חברת מופת שוויונית…". לפתע חשתי שאולי זכרוני בוגד בי. חיפשתי שוב במגילת העצמאות את הביטוי "חברה שוויונית", או משהו הדומה לו, והפלא ופלא – פשוט אין בה דבר כזה. התזכורת היחידה לשוויון במגילה קובעת כי ישראל תקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", יחד עם קריאה "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול את חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה…". זהו. אף מילה יותר על שוויון, ואף לא מילה אחת על "מופת".

להבדיל ממצע 'כחול לבן', מגילת העצמאות מכילה שפע ביטויים המביעים את הקשר הדתי-לאומי העמוק וההיסטורי של העם היהודי לארצו, ארץ ישראל. מוזכרים בה התנ"ך ושאר נכסי התרבות הלאומיים והכלל-עולמיים של עמנו. מצוינים בה הרצל והתנועה הציונית, כמו גם זכותו של העם היהודי להקים את ביתו הלאומי והגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. אמנם במצע של 'כחול לבן' כתוב ש"מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי", אך אל תטעו. מיד בהמשך המשפט מגיע פשרו האמיתי של המושג בעיני כותביו: "בית חם ובטוח ליהודים ברחבי העולם". בית – אולי, אבל ודאי לא בית לאומי. אין במצע מסורת יהודית, אין קשר היסטורי, אין ייחוד לאומי, אין חינוך ציוני ואין ערכים יהודיים וציוניים. התרבות היהודית מופיעה במצע 'כחול לבן' רק בהקשר של "משפט עברי". כך כולאת מפלגת השינוי את המורשת התרבותית של העם היהודי לא רק במסגרת משפטית, אלא גם תחת שלטון "שומרי הסף" של מערכת המשפט הישראלית.

'כחול לבן' אמנם מבטיחה לשמור על זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה, "לצד מימוש זכותם של כל אדם וכל קהילה לעצב את אורחות חייהם מתוך חירות וסובלנות". במצע גם מושם דגש על הקשר עם יהודי התפוצות, במיוחד עם יהודי ארה"ב, אך לא מן הכיוון של קריאה אליהם לבוא ארצה ולהשתתף איתנו בבניית המדינה, אלא דווקא כדרישה מישראל "לגלות רגישות למצבן ולמעמדן של קהילות יהודיות בתפוצות, ובמקרים שבהם החלטות ממשלת ישראל משפיעות עליהן ישירות, גם להתחשב ברגשותיהן".

במילים פשוטות, הרוח הנושבת מכלל התכנים של מצע 'כחול לבן' היא הפיכת מדינת ישראל לפסיפס ישראלי ולאו דווקא ציוני (גם אם יש אמירות בדבר שימור "אופייה" היהודי), ובהדרגה, בלי לומר זאת במפורש, למדינת-כל-אזרחיה. המסר הזה, שמרבית הציבור סולד ממנו, מוסתר היטב במצע מפלגת ההתקדמות בשלל אמירות וניסוחים מתוחכמים ארוכים ומתישים, ואינו מותיר ספק: הבחירות הפעם הן בין מדינת העם היהודי בראשות הימין ובין דמוקרטורת פקידים בראשות ה"אליטות" ה"אזרחיות", שרביעיית טייסי הקוקפיט תנווט על ידם.