ביקורת ספר: מבחר מאמרים מאת צ’רלס קראוטהמר

אוסף טוריו של הפרשן האמריקני הרואה אור בעברית מזכיר לנו את חשיבות המאמר העיתונאי כלוכד ומייצג את רעיונות המקום והרגע. מבצע מיוחד למנויי ‘מידה’

מלטש היהלומים הגסים של מחשבתנו. צ'רלס קראוטהמר | צילום מסך

מבצע מיוחד למנויי ‘מידה’! ספרו החדש והמרתק של צ’רלס קראוטהמר, מגדולי הפובליציסטים הימניים שעיצבו את הרוח השמרנית – ב-29 שקלים בלבד, רק למנוי ‘מידה’ ורק בחודש הקרוב!

מנויי ‘מידה’ – הכנסו לאזור האישי לכל הפרטים

עדיין אין לכם מנוי? רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’, ותהנו גם אתם מההטבה הבלעדית

***

כאשר צ’רלס קראוטהמר נפטר בחודש יוני 2018, אנשים רבים שמעולם לא פגשו בו חשו כי איבדו…טוב, אולי לא ממש חבר, מכיוון שהתנהלותו הציבורית הייתה מנומסת ועניינית (אני מעולם לא זכיתי לפגוש בו). זה יהיה מדויק יותר לומר כי קראוטהמר היה דומה ליועץ אמין, האדם אליו פונים בתקווה למצוא קצת היגיון בתוך עולם הולך ומשתגע.

עבורי כעיתונאי פעיל, קראוטהמר היה קודם כל פובליציסט, אחד האחרונים (וכנראה הטוב שבהם) מזן שנעלם יחד עם דעיכת ענף העיתונות כולו. במשך 32 שנים, הוא כתב טור בנושא עניינים ציבוריים שהופיע מדי שבוע במדור הדעות של ה’וושינגטון פוסט’, והופץ בסינדיקציה לעוד מאות עיתונים נוספים. הטור נקרא בחוגים הגבוהים ביותר בוושינגטון ובאמריקה כולה, לא בשל איכותו הגבוהה אלא גם בשל היותו ברומטר מוצלח של הדעה השמרנית. מאז ימיו הצעירים של וויליאם פ. באקלי ג’וניור, לא היה בעל טור אחר שנחשב לקול המובהק של הימין, וכשאותו קול הגיע מאדם כמו קראוטהמר שצמח דווקא בשמאל, הוא היה משכנע הרבה יותר.

החל משנת 2005, קראוטהמר הופיע כאורח קבוע בתוכניות בערוץ ‘פוקס’, ובכובע זה הפך למוכר עוד יותר בעיקר בקרב צעירים שכבר נטו פחות להתעניין במדור הדעות כדי לקבל זווית ראיה על אירועי היום. באתר ‘נשיונל רוויו’ אפילו החלו לפרסם בקביעות את תמליל דבריו של ד”ר קראוטהמר מליל אמש בטלוויזיה. כאשר מחלתו אילצה אותו לבסוף לפרוש בטרם עת, הייתה זו בדיוק הנקודה בה דעותיו הגיעו לכמה שיותר אנשים. ודעתו של קראוטהמר הייתה חשובה לאינספור קוראים וצופים, ואני ביניהם.

עם כל הצלחתו והגעתו לקהל רחב, קראוטהמר תמיד שמר על היגיון בריא ומעולם לא פנה להפחדות. אנחנו קוראים את קראוטהמר לא בשביל כותרות מפוצצות, אלא בשל יכולתו יוצאת הדופן לזהות את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו, ולא פחות חשוב – לבטא אותו בבהירות ובפשטות. קראוטהמר היה מלטש היהלומים הגסים של מחשבתנו. קחו לדוגמה את הפתיח לטורו משנת 1985 שעסק בדת האזרחית באמריקה ופוגע בדיוק בנקודה:

הבה נתחיל, בערב חג ההודיה, בתודה על כך שאיננו צרפתים. איני אומר זאת בכוונה רעה. אני מתכוון לכך ששני העמים חוו מהפכות מהוללות של חירות, אך זו שלנו לא קוללה בידי רציונליזם מוגזם או בידי תאומו – שנאת הדת”

פסקה זו גם מראה את יכולת הסיכום המופלאה של קראוטהמר ואת כישרונו בניסוח עצם העניין. כך למשל כתב בהספד לרונלד רייגן כי “מלבד האבות המייסדים, הנשיא הגדול היחיד ששלט באמריקה בזמנים טובים היה תאודור רוזוולט”. התגובה היחידה למשפט כזה היא חיוך והמחשבה: “איך לא חשבתי על זה בעצמי?”.

כישרונות אלה היו הסיבה בגינה כאשר שמעתי על מותו של קראוטהמר הבנתי לפתע כי היה וולטר ליפמן של ימינו, השוואה שכנראה אומרת יותר על עולם העיתונות המשתנה במהירות של ימינו מאשר על כתביו. טוריו של ליפמן היו נקראים בתפוצה נרחבת לא פחות מזו של קראוטהמר ובמקומות הנכונים, אם כי כנראה הייתה לו פחות תחרות והשפעתו פחתה מאוד כאשר פרש לבסוף ב-1967. כיום ליפמן כמעט ונשכח, סוג של דינוזאור עיתונאי מזן נכחד.

***

אך קראוטהמר אינו נשכח כלל. הוא היה חלק עיקרי משיחת היום עד לרגע בו פרסם את טורו האחרון, והשפעתו והפופולריות שלו לא דעכו אף לרגע. ספרו ‘דברים חשובים‘ שהכיל מבחר טורים מכל שנות הקריירה וראה אור ב-2013, זינק מיד לצמרת רבי-המכר ונשאר שם זמן רב מספיק כדי למכור מעל למיליון עותקים. כעת, בנו דניאל ערך אוסף מאמרים חדש שראה אור לאחר מותו, ומשמש כמעין המשך לאותו ספר. כפי שדניאל כותב בהקדמה למהדורה האנגלית:

היו עוד טורים ומאמרים רבים שהוא רצה שהעולם יראה. טורים שלא התאימו למבנה של ‘דברים חשובים’ וכאלה חדשים שכתב מאז, וטורים שלמען האמת הוא חש שהם אישיים מדי מכדי להכליל אותם בספר הקודם. אותם טורים ומאמרים היו זקוקים לבית”

קראוטהמר האב החל לתכנן אוסף חדש ובחר את מרבית הטורים שאמורים להיכלל בו, ודניאל הבן היה זה שעיצב את צורתו הסופית והפך אותו לאישי יותר מקודמיו. בטורים אותם פרסם בעיתון, קראוטהמר לא נטה לגלות פרטים מחייו האישיים (מרבית מקוראיו כלל לא ידעו למשל שהוא מוגבל לכסא גלגלים), ודניאל מודה כי בספר החדש כלולים טורים “שאבי לא היה כולל אם היה בחיים”.

זו הייתה בחירה חכמה. הפרק האחרון בספר בו נמצאים הטורים האישיים יותר עוזר להעניק לאוסף כולו גוון ייחודי, מעין הספד אוהב לאביו. “אנשים פשוט רצו להיות בסביבתו”, כותב דניאל ונוטע בקורא רצון להיות מבין אלו שהכירו את המחבר טוב יותר. הקריאה באוסף המאמרים מזכירה לנו באופן בלתי-נמנע הבדל נוסף וחשוב במיוחד בין קראוטהמר לוולטר ליפמן: בעוד שליפמן היה מבויש בבירור ממוצאו היהודי ומעולם לא כתב או דיבר עליו או על נושאים הקשורים ליהדות (ב-1933 אף תיאר את היטלר כ”קולו האותנטי של עם מתורבת”), קראוטהמר מנגד היה יהודי גאה.

כבר באוסף המאמרים הקודם, כלל קראוטהמר מבחר טורים בנושא גורל היהודים והמשמעות של ישראל והציונות לתודעה ההיסטורית. בדומה, גם בספר החדש הוא כותב על היהדות עצמה מתוך תחושת הזדהות אישית עמוקה, שהייתה כנראה שולחת את ליפמן לחפש מחסה:

ילדותי הייתה די דומה לזו של (ג’ו) ליברמן. גם אנחנו לא הפעלנו מכשירי חשמל בשבת. בשל כך, כשהתיישבנו לסעודת השבת האחרונה לקראת סוף היום, הסתמכנו על אור הפנסים שבקע מהחלון. בערוב היום כבר ירד החושך, וכשהגיעה שעת קריאת מזמור תהילים כ”ג, האור היה כה קלוש עד שכבר לא יכולתי לקרוא, ונאלצתי לחזור אחרי אבי שהשמיע את המזמור ברכות ובעיניים עצומות, וכך כל מילה וכל הטעמה נחרתו לעולמים בזיכרוני. עד עצם היום הזה, בכל פעם שאני שומע את “מזמור לדוד” אני נזכר בגעגועים עמוקים באבי ובמשפחתי, ובשלווה ובחסד שבתוך אפלולית הדמדומים”

הייתה זו ללא ספק תחושת השייכות שהובילה אותו ואת אשתו לייסד ארגון המוקדש לשימור מוזיקה יהודית ולשחזור יצירות אבודות של מלחינים יהודים, הפקת קונצרטים מיוחדים מדי שנה ובאופן כללי מתן תרומה אדירה למודעות הציבורית לתרבות יהודית.

***

למען הסר ספק, קראוטהמר לא נהג בדרך כלל לכתוב באופן כזה אינטימי על עצמו ועל זיכרונות ילדותו. מרבית הטורים באוסף החדש עוסקים בענייני היום ובהרהורים על המצב הפוליטי ועל אירועי השעה. אך קראוטהמר בהחלט ידע לכתוב באריכות רבה. מאמרו משנת 2005, ‘The Neoconservative Convergence’, הוא מקרה כזה הראוי לציון, כמו גם מאמר משנת 1998 הנושא את הכותרת ‘הציונות וגורל היהודים’. אך למעט מספר מקרים כאלה יוצאי דופן, קראוטהמר נטה בשנותיו האחרונות לכתוב בקיצור, ומעולם לא התפנה להעניק לקוראיו ספר באורך מלא או ספר זיכרונות אמיתי שהיה בוודאי יצירה נהדרת. כאשר קוראים את טוריו ברצף בתוך ספר ולא מדי שבוע על דפי העיתון, כתביו הקצרים של קראוטהמר מגלים אותו במיטבו. טורים אלו שעוצבו במיוחד כדי לתפוס את הרגע החולף לרוב נושאים מטבעם חיי מדף קצרים, אך יתכן שהמיטב שבהם ייקראו באופן דיגיטלי גם בעתיד ידי צעירים שמעולם לא אחזו בעיתון. רק הזמן יגיד, אך אני בהחלט מקווה שכך יהיה.

כאשר אוסף המאמרים הראשון של קראוטהמר ראה אור ב-1985, תיארתי אותו כ”איש השמאל שאפשר לעשות איתו עסקים, כזה שנמצא עדיין בקונצנזוס ולא נסחף לשולי הטירוף, כזה המסכים איתך על מרבית האמיתות הנצחיות”. בשנים שחלפו מאז, קראוטהמר עצמו לא השתנה הרבה אך השמאל האמריקני הוא זו שהשתנה עד כדי כך שבזמן מותו אף אחד לא חשב עליו כמשהו אחר חוץ מאיש ימין מובהק. בעולם נורמלי, קראוטהמר היה נחשב לאיש מרכז, מושג שבימינו נראה כלשון המעטה. גם הימין האמריקני עבר מהפכה עם עליית דונלד טראמפ, שניצחונו הפוליטי ריסק את הקונצנזוס השמרני הוותיק שעוצב בידי באקלי ואחרים, עודכן ושופר בשנות השבעים בידי הניאו-קונסרבטיבים, והושלם בשנות השמונים על ידי רונלד רייגן.

בדיוק כאשר כל התהליכים האלו הפכו להיות נוכחים וברורים המחלה אילצה את קראוטהמר לעזוב את הזירה הציבורית, אך הוא בהחלט חזה באקלים הפוליטי המשתנה זמן רב מספיק כדי להבין שהוא לא אוהב את מה שהוא רואה. הבנה זו הייתה חלק מן ההשראה למאמר שלא פורסם וכעת רואה אור באוסף החדש, מאמר ארוך באופן לא-אופייני תחת הכותרת ‘פיתוי הסמכותנות’. במאמר זה שהיה אחד האחרונים שכתב, קראוטהמר מתאר כיצד רבע מאה לאחר תום המלחמה הקרה, הכל השתנה לרעה:

שחרו של היום הגדול התגלה כמקסם שווא, והתקווה הגדולה – כהונאה עצמית. הנסיגה מהדמוקרטיה הליברלית בעיצומה…לא רק שלא הגענו לימות המשיח, אלא אפילו הדמוקרטיה הקיימת מותקפת בכל מקום”

למרות שהוא מנסה ככל יכולתו להציע תקווה, המאמר מסתיים לא בקריאה לדגל אלא בשאלה עגומה: “צעדנו הרחק במשך 25 שנים אך בכיוון הלא הנכון…כיצד מסתיים קץ ההיסטוריה?”. זו שאלה הולמת במיוחד עבור קראוטהמר, שבדומה לבאקלי לפניו החזיק בכישרון מיוחד לראות את הרגע הנוכחי דרך העדשה של חכמי העבר. במקרה של קראוטהמר, פרספקטיבת העבר עליה הוא נשען בשאלה הזו שייכת כנראה לפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין, לו הוא מקדיש את אחד הטורים בספר.

ישעיה ברלין | (Rob C. Croes (ANEFO

“רק מעטים מסוגלים לציין את היום המדויק שבו הם התיישבו לקרוא ספר וכשקמו נרפאו מאיוולת נעוריהם”, כותב קראוטהמר. עבורו כנער צעיר, הספר הזה היה ‘ארבע מסות על החירות’ מאת ברלין, אשר לימד אותו כי “כל חירויות הכזב האחרות, “הנשגבות”, שהנביאים המונויסטיים חותרים אליהן, מסוכנות מאוד”. במקום זאת, הוא אימץ את הפלורליזם הפוליטי המובהק של ברלין, בו ראה את הנוגדן ל”ניאו-מרקסיזם הרומנטי” שהיה ועודנו הנגיף האינטלקטואלי הקטלני ביותר.

וכאן לדעתי טמונה התרומה הגדולה ביותר של קראוטהמר לשיח השמרני במפנה המאה ה-21, ואם יורשה לי לציין גם לשיח היהודי: הוא מייבא את החזון האקדמי של ברלין לתוך הזירה הגועשת של העיתונות היומית. יתרה מכך, קראוטהמר עשה זאת בדרך שנשמעה הגיונית לבני זמנו, שרבים מהם היו עלולים להתייחס לחזון כזה בחשדנות אם היה מוצג בדרך אחרת על ידי כותב אחר.

וכאן גם טמונה הטרגדיה הגדולה בלכתו של קראוטהמר, שהותיר אותנו נזקקים מאוד לפרשנים כמוהו, ולבמה בה מחשבותינו על ההווה מנותחות ומוגשות באופן קבוע לקהל הרחב. יהיה לנו מזל גדול מאוד אם נצליח מתישהו למצוא תחליף לכל אחת מהסחורות החשובות האלה. לכל הפחות, אלה מאיתנו הזוכרים את ההולכים, לעולם לא יזדקקו לתזכורת עד כמה הם היו חשובים.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת ‘Mosaic‘, ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

***

מבצע מיוחד למנויי ‘מידה’! ספרו החדש והמרתק של צ’רלס קראוטהמר, מגדולי הפובליציסטים הימניים שעיצבו את הרוח השמרנית – ב-29 שקלים בלבד, רק למנוי ‘מידה’ ורק בחודש הקרוב!

מנויי ‘מידה’ – הכנסו לאזור האישי לכל הפרטים

עדיין אין לכם מנוי? רכשו עכשיו מנוי ל’מידה’, ותהנו גם אתם מההטבה הבלעדית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. פעם שהייתי רואה המון פוקס ניוז הייתי רואה אותו הרבה. הם המון ארחו אותו היה אורח קבוע. אגב גם טראמפ היה שם. המארחת משהו ואן לא הכי זוכרת השם הייתה כל כמה זמן מארחת את איש העסקים טראמפ ממש באופן קבוע. תמיד היה מיתלונן על סין שמבריחה הרבה מעולם העסקים האמריקאי אליה. אמר שאם היה נשיא היה עושה משהו. מין פטריוט כזה. צרלס היה תמיד ממלכתי משהו נוסח ריגן היו מזמינים אותו לפנל. פעם הייתי רואה המון פוקס ניוז ואגב גם השמאלית . זה חלון לאמריקה של היום. בשלב מסוים עשיתי פרופיל כדי לאתר את היהודים חחח. עליתי על כמה איפיונים ולפי זה הייתי מאתרת אותם. לא רק במדיה .קראתי המון המון ספרים של סופרים יהודים אמריקאים ואחרים כאילו בתור מיזרחית מישתאה על ההצלחה העצומה של השבט השני. מלא ספרים קראתי גם סדרות. זה כ ה שונה מעולם עדות המיזרח בערב. לראות פה את המאבקים זה כאילו טיבעי. אלפיים שנה היו לטוב ולרע אבל גם עשו בנו שמות. המון זרמים ניסתרים מיתחת לשטח. הרי צארלס בעצמו יהודי אמריקאי. המון עזרו לנו יהודי אמריקה ובאמת צריך הרבה הכרת תודה להם כולם גם השמאל שם עזר המון. אבל היום אני בעד עם לבדד ישכון סוג של היתנתקות מהעולם וגם מהם ופנייה פנימה אלינו עצמנו בינינו לפתור את זה לאחד את העם הקטן הזה. מנהיגנו כל הזמן הפנים החוצה וצריך להפך מקורקעים ועושים רפורמות מאוד עמוקות בבית. כדי לאפשר למיינסטרים האמיתי ההמוני להרים ראש. צריך סוג של ביסמארקיות שרואה למרחוק. נימאס מהמחלוקות אבל גם מהאליטות הן כה חמדניות אנוכיות. אני מחכה להיתחדשות. שבת שלום.