פיקוח על מחירים הוא רעיון גרוע גם בזמן מצב חירום

המחקר הכלכלי מראה כי הטלת פיקוח על מחירי מוצרים משתיקה את אותות השוק המאפשרים להקצות משאבים למקום בו הם דרושים יותר מכל

מדפים ריקים בחנות בארה"ב | ויקיפדיה

מול מחירים עולים ומגפה עולמית, התובע הכללי של מדינת קנזס אמר לעיתונאים לפי כשבועיים כי הוא מתכוון לתבוע ספסרים ו”למנוע מחמדנות אופורטוניסטית להתגבר על הצורך הציבורי במוצרי בריאות ושירותים בזמן המשבר”. עמיתו במדינת ניו-ג’רזי השמיע הצהרה דומה, ושיגר אזהרה לתאגידים כי “חוקים נגד הפקעת מחירים יאכפו בנוקשות כדי להגן על צרכנים המבקשים להיות בטוחים ולשמור על משפחתם מפני התפשטות המחלה”. בשני המקרים, ובמדינות ורשויות מקומיות רבות אחרות ברחבי ארה”ב, המחוקקים והתובעים מבינים באופן שגוי את הדרך בה מחירים נקבעים בשוק תחרותי.

בעוד הצרכנים נתקפים פאניקה בשל התפשטות נגיף הקורונה, חלק מהחברות חוות עלייה פתאומית בביקוש למוצרים כמו מחטא ידיים ומסכות מנתחים. הרגש הצרכני שמניע את העלייה בביקוש לא חייב להיות רציונלי כדי לדרוש מהחברות לשנות את התנהגותן. גם ההיקף שבו צרכנים אוגרים מוצרים בציפייה למחסור לרוב מתברר כמוגזם במבט לאחור, אך בכל מקרה החברות צריכות להגיב לשינוי בתנאי השוק כדי לעמוד בביקוש העולה. אם מספר הקונים המוכנים לשלם את מחיר השוק הנוכחי למוצר מסוים עולה (מכל סיבה שהיא), חברות הפועלות בתנאים של משאבים מצומצמים מקבלות תמריץ להעלות מחירים כדי להקצות ביעילות רבה יותר את ההיצע הקיים לצרכנים המוכנים לשלם.

ומה היא החלופה? אם המחירים היו נשארים כפי שהיו לפני העלייה בביקוש, הרי שהיה נגרם מחסור. במקום שמשאבים שבצמצום יוקצו על פי רצון הצרכן לשלם (מה שמכריח את הצרכנים לכלכל צעדיהם ומוביל לבסוף לירידת מחירים על ידי תמרוץ החברות להגדיל את ההיצע), הקצאת המשאבים האלו תקבע על די גורמים אקראיים כמו הקירבה הפיזית של הצרכן לחנות. העלאת מחירים היא התגובה הטבעית של חברות הפועלות בתנאים של משאבים מצומצמים לעלייה פתאומית ובלתי-צפויה בביקוש.

ההשלכות הלא-מכוונות של פיקוח על מחירים אושרו הן בספרות המחקרית והן במספר רב של מקרים וסיפורים. קחו למשל את המחקר שפרסמו שלושה חוקרים ב-‘Journal of Competition Law and Economics‘ אשר בדק את היתרונות של חוקי פיקוח מחירים לאחר אסונות ההוריקנים של ‘קתרינה’ ו’ריטה’. בתקופת הזמן המיידית שלאחר האסון, מחוקקים פדרליים התלבטו האם ליישם פיקוח על מחירי הדלק ומשאבים אחרים, ולבסוף החליטו שלא לעשות את הצעד הזה. החוקרים בדקו את הנתונים ההיסטוריים של העלאת מחירי דלק ומצאו כי “עליות במחיר נגרמו מהתהליך הרגיל של היצע וביקוש ולא בשל מניפולציה במחיר”. לאחר שסקרו את גוף המחקר בנושא פיקוח על מחירי דלק, החוקרים מצאו כי “לא הצרכנים ולא הכלכלה מרוויחים מפיקוח על מחירים, מכיוון שהחיסכון הכספי לכאורה של הצרכנים עובר לעלויות של המתנה או לצורות אחרות של הקצבות שאינן קשורות לשוק העולות על החיסכון”. הניתוח הכלכלי בחקר מעלה כי “הנזק לכלכה עשוי לעלות בסכום שבין 1.5 ל-2.9 מיליארד דולר במהלך חודשיים של פיקוח על מחירים”, במקרה בו הממשלה הייתה מחליטה לעשות זאת.

כפי שמראה המחקר, הטלת פיקוח על מחירי דלק (או במקרה שלנו על מחטאי ידיים ומסכות) משתיקה למעשה את אותות השוק המאפשרים להקצות משאבים למקום בו הם דרושים יותר מכל. כפי שכותב הכלכלן מייקל גיברסון: “אם אתה מציב תקרה לעליות מחירים במהלך מצב חירום, אתה למעשה מניא חיסכון של מוצרים נצרכים בדיוק בזמן שבו הביקוש להם נמצא בשיא. במקביל, פיקוח מחירים מניא גם מאמצים לספק את הביקוש שהיו יכולים לסייע בהבאת מוצרים נדרשים לאיזור הפגוע”. ללא התמריצים של איפוק צרכני המובנים במערכת המחירים ומאלצים צרכנים להתנהל בחסכון מול עליות מחירים, פיקוח מחירים מלאכותי מאפשר להם לצבור מצרכים ולמכור אותם במחירים מופרזים באמת בשווקים משניים.

ההנחה המוטמעת בתוך חוקים נגד “הפקעת מחירים” לפיה חברות יכולות להעלות את מחירי המוצרים שלהן בתוך חלל ריק שאינו מושפע מתחרות או זמינות המשאבים, לרוב אינה קשורה לסביבה האמיתית בה פועלת החברה. בשוק בו קונים ומוכרים רבים (כמו שוק מחטאי הידיים), חברה אחת אינה יכולה להעלות מחירים לפי גחמה כאילו לא קיימות כלל חברות מתחרות. אם חנות אחת תמכור למשל מחטא ידיים במחיר של 8.5 דולרים בזמן שהחנות השכנה תמכור אותו בשלושה דולרים בלבד, הראשונה תאבד את כל לקוחותיה ותפגע במוניטין של עצמה. ולכן כאשר חברה מעלה מחירים במסגרת שוק תחרותי, לרוב היא עושה זאת כתגובה לכוחות שהם הרבה מעבר ל”חמדנות” של חנות כזו או אחרת.

בתגובה להצעתו של הכלכלן ריצ’רד טאלר שהממשלה צריכה לאסור על הפקעת מחירים, פרופ’ דון בורדו הסביר בדיוק את הנקודה הזו:

טאלר טען כי חברות המעלות מחירים במהלך מצב חירום מכעיסות את הצרכנים, וכתוצאה מכך מפחיתות את האפשרות שאותם צרכנים יקנו מהן בעתיד. זהו טיעון נכון ללא ספק, אך ודאי אין מי שמודע יותר לחסרון של “הפקעת מחירים” ומעוניין יותר למנוע אותו מאשר הסוחרים עצמם. לכן, אם אנו בכל זאת רואים עלייה משמעותית במחירים לאחר אסון טבע, אנחנו צריכים לשאול מדוע סוחרים שהעלו מחירים מסכנים במודע את המוניטין שלהם בקרב צרכנים. התשובה הברורה היא שאסון הטבע גרם לשיבוש כה קיצוני באספקת המוצר עד שלסוחר משתלם להעלות את המחיר אפילו אם בעשותו כך הוא מסכן את שמו הטוב”

הכרה בעובדה הזו היא הכרה בכך שחברות נתונות לחסדי זמינות המשאבים והתחרות – מציאות עקשנית הקיימת ללא קשר לשאלה האם אנחנו בעיצומה של מגפה עולמית הגורמת לפאניקה המונית. האם הייתי מעדיף שלא כך היה? בוודאי. אך כפי שתומאס סואל מזכיר לנו, “המציאות היא אינה דבר הנתון לבחירה”.


הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. יופי, מצוין, הכל נכון ומוכח ומתועד ומתוקף. נהדר.
    רק מה הבעיה? כמו תמיד, גם הפעם אנחנו במחנה השמרני-ימני מנסים לשכנע באמצעות הטיעון השכלתני: “אבל תראו! זו לא חמדנות, אלא זה נובע מכוחות השוק והתגובה אליהם במצבי קיצון. זה יחזור לנורמה, בלי התערבות, ברגע שהדברים יירגעו, מבטיחים! הנה כמה מספרים שמוכיחים את זה!”.
    ובינתיים מה קורה? השמאל טוען טיעון אחר, שמהדהד בקלות רבה הרבה יותר בראשם של מרבית בני האדם (כולל השמרנים-ימנים שבינינו) – הטיעון הרגשי-מוסרי: “תראו את החזירים הקפיטליסטים האלה! מנצלים אותנו בזמן אסון! זו בדיוק הסיבה שצריך פיקוח על מחירים!!!!!!!”. וזה נשמע נכון, וזה מרגיש נכון, וזה בעיקר מרגיש טוב, וקל מאוד לאמץ את הגישה הזו, בלי לחשוב לשנייה. ואיך אפשר להאשים אנשים שהם לא חושבים, בעיקר בזמן משבר? ועוד אחרי שמפמפמים להם 24/7 כמה שהקפיטליסטים מחפשים למכור את הבנים שלהם לעבדות ואת הבנות שלהם לזנות?
    אז שוב, אנחנו מנסים לדבר אל השכל, בעוד הצד השני מדבר אל הרגש, והם מנצחים. עוד פעם ועוד פעם. איך אני יודע? בגלל שמופרעים מוחלטים כמו לפיד או חדלי אישים כמו גנץ ואפילו יצורים כמו פרץ ממשיכים לקבל מנדטים בבחירות.
    הטיעון צריך להיות, בשלב הראשון רגשי, ורק אחר כך, אולי, במקומות ספציפיים, גם טיעון שכלתני. למשל, אני חושב שצריך לטעון שבלי קשר למצב מסוים, שגרה או חירום, שזה לא *מוסרי* שהמדינה תחליט ותתערב במנגנון המחירים. אם אני, כאדם בוגר ועצמאי, מוכן לשלם 1000 ש”ח עבור בקבוק חומר חיטוי – זו בעיה שלי, ושלי בלבד. זו תוצאה של הסכמה מודעת ביני לבין המוכר ואין לאף גורם חיצני זכות להתערב. הוא רוצה למכור, ואני רוצה לקנות ובזה נגמר הסיפור.
    אחר כך אפשר גם להסביר את השאר, ולהביא מחקרים ונתונים וניתוחים סטטיסטיים. אבל לעולם, לעולם לא ננצח טיעון רגשי באמצעות טיעון שכלתני. אנחנו פשוט עדיין, ואולי לנצח, רגשניים מדי.

    1. לא ברור לי למה הטיעון לך יותר רגשי מ-“אבל תראו! זו לא חמדנות, אלא זה נובע מכוחות השוק והתגובה אליהם במצבי קיצון. זה יחזור לנורמה, בלי התערבות, ברגע שהדברים יירגעו, מבטיחים! הנה כמה מספרים שמוכיחים את זה!”.

      בכל מקרה, הטיעון המוסרי-רגשי צריך להיות קרוב יותר למה שבמאמר: הגישה הקפיטליסטית תבטיח צמיחה חזרה יותר מהירה וזה יועיל לכיס של כולנו כולל העניים.

    2. גם הטיעון המוסרי זה טיעון שכלי, יתכן שאפילו יותר מהטיעון הראשון. אדם שהולך עפ הרכש לא ייחס חשיבות לנושא המוסרי. להפיץ טיעון מוסרי אפילו קשה יותר מאשר להפיץ את הטיעון הראשון, כי נדרש ממך הסבר כפול.
      הסבר ראשון עבור המוסר עצמו, ולאחר מכן הסבר לרעיון שלך. אתה לא יכול לתמצת אותו למשפט או שניים לאדם ללא הבנה בנושא.

    3. דני-
      נראה לי שלא הבנת אותי, אז אנסה להסביר שוב.
      הטיעון המעשי הוא נכון, כלומר שקפיטליזם ושוק חופשי יעילים יותר, גם במקרי משבר.
      אבל זה טיעון שאינו פופולרי משום שהוא פונה אל השכל ולא אל הלב.
      לכן, אני טוען שאם אנחנו רוצים להצליח יותר בהפצת גישה שאנחנו מבינים שהיא נכונה יותר, גם אנחנו צריכים לפנות אל הרגש. קרי, במקום לומר “השיטה שלנו טובה יותר” (שזה נכון) אנחנו צריכים לומר “השיטה שלנו צודקת יותר” (שזה גם נכון, ומדבר יותר אל הנפש האנושית). זה יקל על אנשים לפתוח את הראש.

    4. אריק –
      אני דווקא יכול לתמצת אותו למשפט אחד, או לפחות לנסות:
      אין שום זכות למדינה להכנס ביני ובין אחר, כל עוד היחסים בינינו בהסכמה. אם היא רוצה את הזכות היא צריכה להוכיח למה.
      מה אתה אומר?